המספרים צועקים: למה חצי מדינה קרובה לדיכאון קליני, בעוד החצי השני חוגג

לא הפתיעו הנתונים שפורסמו השבוע מהמחקר על מצב הרוח בישראל. שימו לב לציון הממוצע של כל מגזר. חילוני – 5.2, מסורתי – 6.0, דתי – 7.2, חרדי – 8.0, מצביעי הקואליציה - 7.2, מצביעי האופוזיציה - 5.0.

בואו נדבר רגע על המספרים האלה. אלה לא סתם נתונים - זו תמונת מצב של מדינה שנקרעת לגזרים מבפנים. 5.2 לחילונים? זה לא סתם ציון, זו קריאת מצוקה. זה אומר שחלק גדול מהאוכלוסייה - אלה שמשלמים את רוב המיסים, שמשרתים בצבא, שנושאים על גבם את המשק - נמצאים במצב רוח לא רחוק מדיכאון קליני. אני רואה הרבה שמחה לאיד, יש החושבים שזה טוב שהכופתאות הפריבליגיות מרגישות ככה, אבל כשהמפרנס הראשי של המשפחה מרגיש רע לפעמים הוא עוזב את הבית, ואז יש משבר כלכלי נמשך.

ומנגד, החרדים על 8.0? מה הפלא? כשאתה חי במציאות מוגנת, כשהבנים שלך לא עומדים בשער עזה ובגבול הלבנון, כשהכסף זורם אליך ממשלם המיסים החילוני – איך לא תהיה מאושר? זה כמו לשאול את הילד שקיבל את כל הממתקים במסיבה אם הוא מרוצה.

מצביעי הקואליציה עם 7.2 ומצביעי האופוזיציה עם 5.0? זה הפרש של כמעט 50%! אנחנו לא מדברים פה על הבדלי השקפה קלים, אנחנו מדברים על שתי מדינות שחיות זו לצד זו. אחת שמרגישה שהיא בגן עדן, והשנייה שמרגישה שהיא בגיהינום. אסור שזה היה המצב אף פעם, זה קטלני. כל ממשלה עתידית חייבת להביא את הצדדים לרמת שביעות רצון יותר קרובה.

והשאלה הגדולה היא - לאן זה הולך? מה קורה כשחצי מהאוכלוסייה מרגישה שהיא סוחבת את המדינה על הגב בזמן שהצד השני חוגג? מה קורה כשמצביעי האופוזיציה מרגישים שהקולות שלהם לא נספרים, שהדמוקרטיה עובדת רק לכיוון אחד?

אני לא פוליטיקאי, אני מדבר רק על מספרים, אבל המספרים האלה צועקים משהו מטריד מאוד. הם מספרים לנו על מדינה שהפערים בה הולכים וגדלים, לא רק בהכנסה או בהשכלה, אלא גם באושר הבסיסי. וזה מסוכן יותר מכל איום חיצוני.

כי מדינה שבה חלק גדול מהאזרחים מרגישים מנוצלים, מרומים ומתוסכלים, היא מדינה שעומדת על קרקע רעועה מאוד. והמספרים האלה? הם לא סתם סטטיסטיקה. הם קריאת השכמה.

תמונה

השבוע יצא עדכון למנוע ליצירת התמונות בבינה המלאכותית, ומעתה בלתי אפשרי להבחין בין תמונה אמיתית למזויפת. קיבלתי במייל תמונות של סיטואציות שלא התקיימו מעולם, אך קיימות כעת כקבצים דיגיטליים. ראיתי תמונה של מרב מיכאלי שופכת משקה אל פיו של בני גנץ השיכור, וכל פיקסל נראה אותנטי לחלוטין. ועכשיו דמיינו תמונה שלכם עם מאהבת שלא היתה מעולם שמביא בלש ששכרה האשה. סתם דוגמא.

האמת מתה בשקט. ללא הודעה בחדשות, ללא הפגנות בכיכרות, ללא שלטים מונפים. ברגע שלא ניתן להוכיח אירוע באמצעות תמונה, כשכל סיטואציה אנושית יכולה להיברא במוחו של מישהו ולהפוך מייד לתמונה אמינה, אין יותר ערך לצילום תיעודי. הכוחות השליליים מכל הכיוונים יכולים לערבב לנו את המוח עד שלא נדע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. וזו רק ההתחלה – בעוד חודשיים־שלושה, מקסימום חצי שנה, גם איכות הזיוף בווידאו תהיה מושלמת. לך תאמין לחדשות.

דמיינו עולם ללא אמת, רק מניפולציות ושקרים מתוחכמים. עולם שבו אי אפשר לסמוך על דבר ועל איש. העולם הזה כבר מעבר לדלת, דופק ומבקש להיכנס לכל בית. על סמך מה נקבל החלטות חשובות? איך נדע באיזו מציאות אנו חיים בכלל?

שאלתי את הבינה המלאכותית את השאלות הללו והיא התחמקה בקלילות, אמרה שזה "אתגר גדול" וכל אחד יצטרך לקחת אחריות על התוכן שהוא צורך. נפנפה אותי ולא לקחה אחריות. כששאלתי למה לא מטביעים סימן מים על כל תמונה מזויפת, כדי לאפשר זיהוי קל, היא קשקשה משהו על כך שיוצרי התוכן המזויף "לא מסכימים". מעניין למה.

אם אתם חושבים שהתפתחות הבינה המלאכותית דומה למעבר מכרכרות למכוניות או מתאורת גז לחשמל, אתם טועים. זה אינו שיפור טכנולוגי גרידא, אלא שינוי מוחלט בכללי המשחק האנושיים, שינוי שישאיר את רובנו חסרי כלים להתמודדות בעולם החדש. ברגע שלוקחים מאיתנו את היכולת להבחין בין אמת לשקר, שומטים את הקרקע מתחת לרגלינו ואת הכלי היחיד החשוב באמת לקיומנו.

האם הסכמנו למצב החדש הזה? האם נשאלנו בכלל? איש לא ביקש את רשותנו. הטכנולוגיה מתקדמת במהירות מסחררת, אך משאירה את האנושות מאחור. אנו נכנסים לעידן שבו האמת הופכת לחסרת משמעות והשקר הופך לבלתי ניתן לזיהוי אפילו בעין מיומנת. מי היה מאמין שזה יקרה בימינו. הרגולציה לא נותנת עבודה בכלל, משאירים אותנו לחסדי כוחות השוק. אם לא נתעורר מייד, כבר לא נוכל להתעורר לעולם.

מוות

אני בחופשת פסח, לא עושה טלוויזיה, אז יש לי זמן להשלים פערי צפייה. נפלתי על הסדרה המעולה של עדי אשכנזי "הייתי מתה", שבה היא מספרת על חוויית המוות שחוותה, שלוש פעמים ברצף, עם המנהרה, האור הלבן, הניתוק מהגוף וכל מה ששמענו לא מעט פעמים מאנשים שכמעט מתו, ובסוף לא.

המסקנה שלה, ושל מרואייניה הרבים, היא שיש חיים אחרי המוות, שהנשמה מתגלגלת לה הלאה, שיש אלוהים. ואני הקטן בעבדיכם לא בטוח שזה נכון, ויש לי תיאוריה משלי על כל הסיפור הזה.

כי לפני הרבה שנים, כשהייתי הרבה יותר צעיר ופי מאה יותר חסר גבולות וגם טיפש, נקלעתי אי שם בקצה העולם לסשן של שמאנים, אירוע רוחני כזה שבמסגרתו נתנו לי לשאוף חומר שמופק מקרפדה. אז שאפתי. כבר אמרתי - כסיל הייתי. החומר הזה יוצר מייד חוויה של מוות לרבע שעה, במסגרתה רואים את כל הסרט הזה של טיסה אל אור לבן בוהק, ניתוק מהגוף, כל מה שמספרים השבים מארץ המתים.

זה היה אמור להיות מסע לימודי ומשנה תודעה, בפועל זה היה מפחיד נורא, חוייה בלתי מומלצת לחלוטין. אבל הבנתי משהו. כיוון שלא מתתי, ואפילו לא הייתי בכיוון, אבל חוויתי את כל הסרט, עלתה בי מחשבה שהסרט הזה בנוי בתוך המערכת ומנוגן פעם אחת, מייד עם המוות.

ראיתי השבוע במקרה, אבל אין מקרים בעולם, גם מחקר שמראה שיש פעילות מוחית אחרי המוות הגופני, לעיתים עד שעה אחרי שהלב מפסיק פעימתו. אני מחבר את הנתונים יחד ומשער שיש בנו צופן שמשתחרר כאשר המוח מזהה שזהו, נגמר, ולא ברור אם ההמחזות האלה חקוקות בו מראש או תוכנתו תרבותית, זה לא משנה, אבל העובדה שכולם רואים אותו דבר לא מעידה בהכרח על המשכיות אחרי המוות, רק על קיומו של סרט קצר, אורכו כמה דקות בסך הכל, שמוקרן ונגמר.

מה קורה אחריו? אף אחד לא חזר משם כדי לספר, כי כל השבים מהמוות חוזרים לאחר זמן קצר מאד, בעוד הסרט מתנגן.

זה הסיפור שאני מספר לעצמי. אם אתם מאמינים במשהו אחר, לכו על זה, שום דבר לא מוכיח שדווקא אני צודק. אישית, לי נוח יותר להאמין שזה נגמר כשזה נגמר, שאין עוד. שהייתי פה רק לרגע. אבל אם זאת מחשבה מטרידה עבורכם, בטלו אותי בהינף יד והמשיכו בעיסוקיכם. להתראות בגלגול הבא.

avrigilad@gmail.com