אחי הצעיר יהודה (1969)
"זה השיר שחולל את המהפך הגדול ביותר בחיי כאדם, וגם כפזמונאי, משום שעד אז הייתי תלוי תמיד במנגינות. העדפתי לכתוב מילים למנגינות, והעדפתי לכתוב שירים שמחים ושירי אהבה, בעיקר. נפילתו של אחי השריונר בתעלת סואץ במלחמת ההתשה, בסוף קיץ 1968, נתנה לי רצון שלא הכרתי קודם - לכתוב מילים שלא תלויות במוזיקה.
"השיר הזה נכתב אחרי שבמשך חודשים שלמים התרוצצו בראשי השורות 'האם אתה שומע? האם אתה יודע?'. היתה לי תחושה לא מבוטלת של שנאה עצמית כשכתבתי אותו. משהו טרד אותי, ובסוף נכנעתי לו וכתבתי אותו ללחן מופלא של יוחנן זראי ולביצוע של להקת גיסות השריון. הסולנים היו תיקי דיין ואבי טולדנו - שעד היום תמיד מזכיר לי את אחי, משום שהוא שר את השיר עליו כשהיה בגילו, ומשום שלאורך השנים תמיד היה מזוהה עם השיר הזה, על אף כל השירים שכתבתי לו מאז.
"כשקיבלתי את פרס ישראל לזמר עברי ב־1998, הרגשתי שלא אני זכיתי בפרס, אלא אחי הצעיר יהודה, משום שרק אני יודע כמה שירים שאתם לא מזהים איתו אני כתבתי דרכו, בשבילו, בהשראתו, לזכרו ומבלי שאנקוב בשמו בשיר עצמו".
הבתים שנגמרו ליד הים (1968)
"זה השיר המקצועי הראשון שכתבתי. אני כותב בגלל שירים אמריקניים. היתה לי רתיעה משירים עבריים, שהיו בדרך כלל שירי 'אנחנו'. 'אנו באנו ארצה', 'אנחנו נילחם'. אני רציתי שירי 'אני', שירי 'אני אוהב אותך', שלא היו בעברית, והתמכרתי לשירים אמריקניים.
"אני גאה להגיד שהשיר המקצועי הראשון שכתבתי היה שיר שהפזמון שלו היה 'ואני זוכר אותך'. כתבתי אותו כשהייתי סטודנט בניו יורק, והכרתי סטודנטית ישראלית, עפרה פוקס. למחייתי הייתי קופאי בסופרמרקט בברודוויי, והיא היתה זמרת במועדון ישראלי שנקרא 'סברה' - ושם התחתנו, אגב. במועדון הזה כתבתי לה גרסאות עבריות לשירים אמריקניים שהקהל היהודי הכיר היטב, וכך בעצם התחלתי לכתוב.
"נורית הירש כתבה את הלחן, ורן אלירן היה המבצע הראשון שלו. הגנתי בחירוף על המילה 'מרזב', שרן אלירן ממש התנגד לה. הוא אמר שזו לא מילה יפה לשיר, יותר מדי יומיומית ופשוטה, ואני אמרתי שהמרזב הוא בנפשי. זה היה מרזב שכל כך אהבתי בבנימינה, לא רק את המראה שלו, אלא גם את הצליל שלו. כתבתי את השיר עם נורית הירש, שהיתה האהבה הגדולה הראשונה שלי במוזיקה. החיבור איתה היה פנטסטי, מלא אנרגיה ואופטימיות ושמחת חיים".
אני שומעת צעדים (1967)
"שיר של אהבה גדולה שכתבתי לאשתי כשחזרנו לארץ ב־1966, והוא הוקלט שנים אחדות לאחר מכן. עפרה פוקס, אשתי, אהבת חיי, אם ילדיי, היא בעצם זו שהמציאה אותי, שחיברה אותי לתיאטרון, עוד כשהיינו סטודנטים בארה"ב. היא זו שסחבה אותי להרבה הצגות. עפרה היא בתו של שחקן התיאטרון הקאמרי הוותיק יהודה פוקס, והיא שיחקה בתיאטרון כילדה ורקדה באופרה הישראלית, ואחר כך בלהקת כרמון ובלהקת פיקוד מרכז. בקיצור - היא כל מה שאני עושה, ואני אכול רגשות אשמה על כך שהיא בעצם נטשה את הבמה. עפרה טוענת שזה לטובת הילדים, ואני כל הזמן מרגיש שזה באשמתי.
"בשנים האחרונות אנחנו שוב מופיעים יחד, ואין דבר מספק יותר מזה. את השיר הזה הלחינה נורית הירש, שהמפגש איתה הוציא משנינו פרץ אדיר של אנרגיה ושל אופטימיות. היתה תקופה שחשבו שנורית ואני בעל ואישה. כתבנו שירים רבים ביחד, ויצא לנו ספר ממש שנתיים-שלוש אחרי שהתחלנו לכתוב ביחד, שנקרא אז '50 להיטים'".
בשנה הבאה (1970)
"זה ללא ספק הלהיט הגדול ביותר של נורית הירש ושלי בשנות ה־60, והוא התפרש כשיא האופטימיות, בביצועם של אילן ואילנית, חנה ושלמה צח, שנשארו ידידיי הטובים מאוד עד עצם היום הזה. בשיר הזה יש הרבה שמחת חיים ואופטימיות, אבל למען האמת היתה בו מידה גדולה של עצב כשכתבתי אותו.
"אף פעם לא התווכחתי עם המנגינה של נורית, כי היא כתבה אותה באופן הטבעי ביותר. רק החלפתי את המשפט בבית השלישי מ'השמש תשקע בתוכן' ל'השמש תזרח בתוכן', כי כשכתבתי את השיר, בשבילי 'בשנה הבאה' היה 'לעולם לא'. כמו שהיינו אומרים 'בשנה הבאה נתחיל דיאטה, נתחיל ללמוד כמו שצריך, נתחיל לתקן את הבית', כלומר - כנראה לעולם לא. וה'לעולם לא' במקרה הזה, של 'בשנה הבאה', הוא שלעולם לא נשב עוד על אותה מרפסת בגבעת הפועל בבנימינה, שני אחיי, זאב ויהודה, שכבר נפל כשכתבתי את השיר, והוריי רחל ז"ל וישראל שנפטר כשהייתי בגיל ההתבגרות. הפגישה המקווה הזו על המרפסת לא יכולה להתרחש עוד לעולם".
מות הפרפר (1968)
"את השיר הזה כתבתי כשאחי יהודה כבר היה חייל בשריון, למנגינה של מישה סגל, וחוה אלברשטיין הקליטה אותו בבית המורה. אחי שמע את השיר בתעלה ברדיו, ושלח לי מכתב מאוד מרגש. הוא היה מודע ללבטים שהיו לי באותה התקופה: לא נמשכתי באופן טבעי לכתוב שירי להקות צבאיות, זה לא דיבר אלי, והעדפתי לכתוב שירים ליריים. וכשהוא שמע את 'מות הפרפר' הוא כתב לי: 'אהוד, אתה לא צריך להתלבט יותר - תכתוב בכיוון הלירי'. הוא מאוד ריגש אותי במכתב הזה. חודשים ספורים לאחר מכן הוא נהרג, והפך בשבילי להיות הפרפר שבשיר הזה.
"לחוה כתבתי שיר נוסף, 'נחל התנינים', שהיא הקליטה ממש באותו היום בבית המורה, ללחן של נחום היימן. אני נזכר כאן בגעגועים בהקלטות של חוה בשנים הראשונות של הקריירה שלה, כשהיתה עדיין זקוקה למחברי מילים. מובן שאבוא אליה בכל רגע שהיא תקרא לי, אבל אני מודה על הרגעים שהיא קראה לי - כמו הרגע הזה, שבעצם חיבר אותי לילדותי בבנימינה".
ימי בנימינה (1975)
"בסוף שנות ה־60 הכרתי את מתי כספי, וההיכרות הזו עתידה היתה לחולל מהפכה גדולה בחיי כפזמונאי. עד עצם היום הזה אנחנו משתפים פעולה מתוך קרבה גדולה. הכרתי את מתי בביתה של נורית הירש, הוא היה אז חייל בלהקת פיקוד דרום. יום אחד הייתי אצלה, והוא דפק בדלת במדים, רזה מאוד, ואמר לנורית: 'שלום, אני רוצה להשמיע לך מנגינות שאני כותב'. הוא התיישב והשמיע שתיים-שלוש מנגינות, ואני חושב שנורית התלהבה ממנו - אבל אני פשוט נפלתי.
"הרגשתי שיש שם נשמה אחות. שיש שם משהו שקורע את ליבי, שאני מתחבר אליו, שאני מרגיש שהנה, אני יכול לכתוב את השירים שאני כל כך רוצה לכתוב, בנוסח ובסגנון של הגדולים שאהבתי בילדותי, של אנשים כמו אירווינג ברלין, קול פורטר, הגרשווינים. עם מתי הייתי יותר אישי מאשר עם כל מלחין אחר לאורך הדרך. אפילו שהוא הכי שזוף בעולם - הוא היה מוכן לכתוב מנגינה על נמשים, כמו בשיר הזה ששרה חוה אלברשטיין".
את ואני (1975)
"אני גאה לציין ששבע פעמים נשלחו שירים שלי לאירוויזיון, וזה אומר גם קדם־אירוויזיונים רבים. אף פעם לא בחלתי בעניין הזה, יש לי אהבה גדולה למצב שבו אתה צריך להוכיח בשלוש דקות את המיומנות שלך כפזמונאי וגם להעביר איזשהו מסר, ולעשות את זה באופן התרבותי ועם הטעם הטוב ביותר שאפשר.
"אחדים מן השירים היפים ביותר שכתבתי, לטעמי, הם שירים שחיברתי למסגרות תחרותיות. 'את ואני' הוא אחד השירים שכתבתי לשלמה ארצי. שלמה הוא בעיניי אחד המבצעים הטובים ביותר שקמו לנו בזמר העברי. יש לו את האישיות המיוחדת הזאת ואת היכולת הקולית לכבוש אותך. אתה מאמין לו. ו'את ואני' הוא שיר גדול מהחיים, שבעיניי הוא עושה אותו בקסם רב.
"מעניין לציין ששלמה ארצי היה זמר שלם ובשל מתחילת הדרך שלו, ושיתפנו פעולה לא מעט, עוד מימי חיל הים שלו. הוא היה אחד מן המבצעים של 'רק בישראל' שכתבתי עם נורית הירש, וגם של שיר בשם 'שבת בצהריים'".
המחזמר "שיער" (1970)
"זה היה המחזמר הראשון שתרגמתי לתיאטרון. עשרות שנים לאחר מכן נודע לי שכשבאו לכאן בעלי הזכויות של המחזמר, הם חיפשו אולם שאינו ממסדי ובחרו בקולנוע 'אואזיס' ברמת גן. חיפשו שחקנים וזמרים לא מקצועיים, וחיפשו גם מתרגם לא מן הממסד. אני הייתי אז בתחילת דרכי, ומתברר שהם שאלו את הלית ישורון, אז משוררת צעירה בתחילת דרכה, שהיתה ידידה שלהם, מי לדעתה צריך לתרגם את 'שיער'. היא אמרה להם שהיא שמעה ברדיו שיר שנקרא 'אחי הצעיר יהודה', ושלדעתה מי שכתב את השיר הזה יכול לתרגם מחזמר אנטי־מלחמתי. ואז הם פנו אלי, ואני תרגמתי את המחזה.
"במשך השנים התיאטרון הפך למקור הפרנסה העיקרי שלי, ובעצם אני חייב אותה לאחי הצעיר יהודה. אחי המת השיג לי את העבודה הראשונה שלי בתיאטרון. במסגרת 'שיער' הכרתי לא רק את צביקה פיק, אלא דור של צעירים - שהיו צעירים ממני בסך הכל בשנים אחדות, אבל כבר עם אנרגיות של דור חדש: גבי שושן, מרגלית צנעני ושוקי לוי".
גלי, אחותי הקטנה, בן (1974-1971)
"אחרי עפרה, הילדים שלנו היו מקור ההשראה הגדול ביותר לשיריי במשך השנים. בכל פעם שתוקפים פסטיגלים, פסטיבלים, קדם־אירוויזיונים וכדומה, אני מגלה שאת הדברים האישיים ביותר כתבתי למסגרות האלה. אף פעם לא ראיתי בזה פחיתות כבוד - להפך, ראיתי בזה הזדמנות להביע את אהבתי לאנשים הקרובים אלי ביותר.
"לכל אחד מילדיי הקדשתי שיר. השיר הראשון הוקדש לגלי, הבכורה, והיום היא כבר אם לילדים בעצמה ודוקטורית לספרות אנגלית, מרצה באוניברסיטאות. המנגינה היא של קובי אשרת, וזה בוצע בפסטיבל שירי הילדים על ידי נועם קניאל, שהיה ילד פלא אמיתי בתחילת שנות ה־70.
"הבת השנייה שלנו, ליבי, הובילה לשיר 'אחותי הקטנה', שכתבתי עם מתי כספי, ויפה ירקוני ביצעה אותו בפסטיבל שירי הילדים. לליבי יש תואר שני בקולנוע מאוניברסיטת ניו יורק, והיא כותבת תסריטים ועושה את זה בהצלחה גדולה.
"אחרי שלוש שנים נולד לנו בן, יהודה, שעד היום אני לא מסוגל לקרוא לו בשמו המלא בפניו. אני קורא לו 'ידי', וגם לשיר שכתבתי לו, שוב במסגרת פסטיבל שירי הילדים, קראתי 'בן', ולא 'יהודה', אף על פי שבפזמון יש 'תקשיב, יהודה, כי זוהי עובדה'. את השיר שרה נתנאלה, זמרת בעלת קול מכשף בשנות ה־70, ללחן של מתי כספי. ידי עצמו, אגב, הוא עורך דין היום, נשוי, ויש לו קול ערב".
ללכת שבי אחרייך (1974)
"הימים הם ימי מלחמת יום כיפור. כבר הייתי מטופל בשני ילדים, ועפרה היתה בהיריון מתקדם. גרנו אז ברחוב דיזנגוף, ואני זוכר שבילינו שעות לא מעטות במקלט המאולתר בבית הדירות. הפחדים היו גדולים, בעיקר כי היינו הורים צעירים עם תינוקות, עפרה עמדה ללדת והלחץ היה גדול. באותם ימים כתבתי את השיר הזה. המשפט המרכזי בו מבחינתי הוא 'לחיות על פני ובתוכי האדמה הנוראה והיפה הזאת', כי אני תמיד מרגיש שאני חי עם אלה שהלכו ואלה שעדיין איתי. ההברקה של נורית הירש היתה במנגינה של הפזמון, ושרה אותו אילנית, שאני מאוד אוהב".
הנה הנה (1976)
"במשך השנים קיבלתי הרבה פרסים - פרס ישראל, פרס אקו"ם ועוד - אבל היה פרס אחד שמאוד ריגש אותי, אף שזכיתי בו פעמים אחדות: פרס פזמון השנה במצעדי הפזמונים בקול ישראל ובגלי צה"ל.
"יום אחד מתי כספי ואני נבחרנו לנבחרי השנה, ולצורך המצעד השנתי נפגשנו וכתבנו שיר ביחד. אני בדרך כלל כותב לבדי, בלי שיש אנשים מסביב, אבל את 'הנה הנה' כתבתי ביחד עם מתי. ממש התערבנו זה בתחומו של זה, והשיר שיצא הוא אחד מהאהובים עלי ביותר, כי הוא עומד איפשהו על המקום העצוב־שמח הזה, שמתי כל כך מומחה לו. שיר שאתה כותב ושאתה איכשהו מסרב להיפרד ממנו - אבל הוא עף ממך.
"מתי הוא בעצם האחד שאיתו אני כותב יותר שירי אהבה מאשר עם כל מלחין אחר. הוא לא רק מלחין גאוני, הוא גם מבצע מושלם. אחד משירי האהבה שהתחלתי לכתוב לאשתי לפני שנים רבות, וב־1975 מתי הלחין ושר אותו, הוא 'ברית עולם'. בגלל השמחה הנגועה בעצב, או בגלל העצב הנגוע בשמחה, אני כל כך מכור למוזיקה של מתי כספי".
ילדי הירח (1979)
"ההצגה 'ילדי הירח', מחזה אמריקני שעלה בשנות ה־70 בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של חנן שניר, עסקה בדור ילדי הפרחים האמריקני. אני עצמי שייך לדור הפרחים. פרח נובל, אבל פרח. בשנות ה־60, כשהייתי סטודנט בארה"ב, הייתי מודע מאוד לשינויים המתחוללים, לחלומות של הצעירים, לעולם הנפלא הזה שמחכה לנו מעבר לפינה.
"ביום הנורא שבו הנשיא קנדי נרצח, הייתי קופאי בסופרמרקט. זה קרה בשידור חי בטלוויזיה, וכל ניו יורק יצאה לרחובות. ההלם היה טוטאלי. אחר כך היו מעשי רצח אחרים - אפילו הרצח של יצחק רבין קשור בעיניי לדור הפרחים ולשנות ה־60 ההן.
"להתרגשותי הרבה, את השיר הזה, שנכתב להצגה ביחד עם שלמה יידוב, בחר לחדש הבן שלי, ידי, במיוחד לאוסף שיצא במדיה דיירקט בתחילת שנות האלפיים. זה שיר שהוא אוהב במיוחד, וגם אני מת עליו. את המנגינה, כאמור, כתב יידוב, שהוא מהיוצרים הטובים בתולדותינו שהניבו שנות ה־70".
מישהו (1978)
"1978 היתה שנת תפר בין פסטיבל הזמר לקדם־אירוויזיון. שניהם היו לאחד, ושלושה שירים שלי התקבלו אז לתחרות. השיר הזה, עם הלחן של מתי כספי, בוצע על ידי יהודית רביץ, שהיתה צעירה ומרתקת כבר בתחילת הדרך. השיר לא נכתב כשיר אהבה, אלא כשיר זיכרון לאבי, ובעצם יהודית שינתה באופן טבעי את השורה 'אני יודע שאתה קרב עכשיו' ל'אני יודעת שאתה קרב עכשיו' - אז המשמעות נעשתה עוד משמעות.
"יהודית רביץ, בעיניי, היא היוצרת הישראלית הראשונה שהיא שוות זכויות בין הגברים באולפן. אני זוכר אותה בתחילת דרכה, היא היתה פשוט נפלאה. היא היתה מנהיגה, היא ידעה מה שהיא רוצה, והיא אחת מאותן נשים שאני מאוד־מאוד אוהב להתחבר אליהן ולכתוב להן טקסטים.
"מאחר שאני פזמונאי שלא כותב מנגינות, ולא מבצע בדרך כלל את השירים שלי, אני חייב למצוא את עצמי באחרים. אני חייב למצוא את עצמי במלחין ובמבצע או במבצעת. זה אומר שאני משתנה משיר לשיר, כי אני מוצא את עצמי שונה בהשתקפות שלי באחרים, באינטואיציה שלי. כך שאני קצת חוה אלברשטיין וקצת אילנית וקצת ריקי גל וקצת יהודית רביץ".
אבניבי (1978)
"זה השיר השלישי שלי מתוך פסטיבל הזמר והקדם־אירוויזיון לשנת 1978, וזה השיר שעשה היסטוריה, כי הוא היה הראשון שזכה באירוויזיון. אנחנו ממש לא האמנו, לפחות לא אני, והיינו בהלם. הייתי נעול סנדלים במרכז פומפידו בפריז, כשהתחרות נערכה. לצידי ישב בעלה המנוח של נורית הירש, יורם רוזנפלד המתוק, וכשהתחילו הדוז פואה לעוף לעבר ישראל אמרתי לו 'יורם, תשמע, אנחנו חייבים להחליף בגדים. תן לי את החליפה שלך ואת הנעליים'. ובאמת החלפנו - וככה עליתי על הבמה.
"יזהר כהן היה מהמם, נורית הירש היתה מקסימה, וכל הזמן זכרתי להודות לעפרה, אשתי, כי היא זו שבחרה ביזהר ואמרה שלו יש את הקול ואת הפנים הכובשות לדבר הזה. הרגשנו כמו דגל ישראל. אני חייב להשוויץ שגם אני משתתף בהקלטה של השיר הזה, במקהלה של הפזמון החוזר. אני מת על שפת הב' - וגם על שפת הג' והד', דרך אגב".
אין לי ארץ אחרת (1986)
"גלי עטרי תמיד היתה בעיניי זמרת אמריקנית מהסוג שאהבתי בילדותי, הסוג שאף פעם לא הגזים, ששר נקי וקצת מתחת לדרמה שהשיר מביא. המנגינה היא של קורין אלאל, כמובן, שהיא מהאהובות עלי ביותר בזמר העברי, ואני מכיר אותה מתחילת דרכה, כמו את יהודית רביץ. שתיהן היו בצוות הווי הנדסה קרבית, שהיה חלק מהמילואים שלי כקצין הנדסה קרבית מוצנח.
"'אין לי ארץ אחרת' הוא שיר שכתבתי בעצם כשיר מחאה. זה השיר שלא היה לי אומץ לכתוב כשאחי הצעיר יהודה נפל, אבל אותה תחושת חנק וכעס שחשתי בזמן מלחמת ההתשה, כשבחורים נהרגו ונפצעו כמעט בכל יום - זה מה שהרגשתי גם בזמן מלחמת לבנון. ואז כתבתי את השיר הזה, שנחשב שיר פוליטי בעיני רבים, אבל בסופו של דבר הבנתי שהוא מייצג את כולנו - שמאל, ימין, מרכז - ושבעצם זה לא שיר מחאה, אלא שיר כאב של כולנו".
ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר (1985)
"הזמר שהכי הייתי רוצה להיות הוא חנן יובל. לחנן יש אמא מקסימה בת 90 פלוס, שקוראים לה בלה, ולפעמים היא באה להופעות שלו ותמיד אומרת לנו 'אתם מתאימים ביחד, זיבלו אתכם באותו זבל'. והיא צודקת ב־100 אחוז. עם חנן אני מרגיש יותר ישראלי, יותר אכפתי לגבי מה שקורה מסביבי, פחות אישי, יותר חלק מקבוצה שאני רוצה להיות שייך לה.
"בקול של חנן יובל יש משהו אנושי וחם שתמיד דיבר אלי, עוד לפני שהכרתי אותו, אף על פי שנולדנו קרוב מאוד זה לזה. הוא נולד בקיבוץ משמרות וגדל בפרדס חנה, ואני בבנימינה, והשירה שלו הזכירה לי את הזמרים האמריקנים הטובים, שהשירה שלהם היא המשך ישיר של קול הדיבור.
"עם חנן התחלתי לעבוד כבר עמוק לתוך שנות ה־80, במופע 'ימי בנימינה'. הפעם הראשונה שבה עליתי על במה ולא דיברתי דרך מיקרופון, אלא אל קהל חי. זאת היתה תחושה מפחידה, מדהימה, ובסופו של דבר מאוד־מאוד מפרה. עד היום אני עושה את זה בשמחה גדולה, ולעיתים קרובות עם חנן. אני אוהב את היסודות של הרוקנרול והקאנטרי שאני מוצא במוזיקה שלו, גם בכתיבה וגם בהגשה".
חי (1983)
"לעולם לא אשכח את עפרה חזה, שהיה לה קול שהוא מעיין של מים זורמים. זמרת שמעולם לא זייפה, טהורה במלוא מובן המילה. אני אכול געגועים אליה. כל פגישה וכל הקלטה איתה תמיד היו ממלאות את ליבי באופטימיות. אהבתי את זה שאמרו עליה שהיא לא זמרת מחאה - אבל בעיניי, כמו שנעמי שמר כתבה פעם, המחאה שלה היתה השמחה שלה.
"העובדה שעפרה באה משכונה שהיו בה מצוקה ועוני וצרות אחרות ויצאה כל כך יפה, חמה ואופטימית - היא הדבר החזק ביותר בזיכרון שלי. הייתי גאה מאוד לכתוב לה שירים. כתבתי לה לא מעט שירים, ו'חי' הוא אולי המרגש ביותר. בדרך כלל אני לא כותב שירים בגוף ראשון רבים, אבל בשיר הזה הרגשתי רצון, כי זה היה בתחילת שנות ה־80, ובאירופה היו רגשות אנטי־ישראליים קשים במיוחד.
"האירוויזיון נערך במינכן שבגרמניה, ולא התחשק לי לנסוע לשם. אבל אז חשבתי לעצמי שאם השיר יזכה בקדם - לפחות על אדמת גרמניה אני אגיד 'אני עוד חי' באוזני הגרמנים. וכך בעצם נולד השיר הזה, עם המנגינה המרקידה של אבי טולדנו".
הלוואי (1986)
"בעז שרעבי הוא אחד היוצרים שאיתם אני מחובר באופן חזק במיוחד. זה חיבור שהתחיל עוד מהתקופה שהייתי סטודנט בארה"ב, והוא היה נער בן 17 שהגיע לבקר את אחיו, נחמיה, שעבד עם אשתי עפרה במועדון 'סברה' בתור נגן חליליות. במשך השנים בעז הפך להיות המלחין של העתיד, בעיניי. החיבור אצלו בין מוזיקה מזרחית, מערבית ותימנית הוא מדהים, וכל מנגינה ומנגינה שלו נותנת לי השראה.
"'הלוואי' הוא הכישלון הכי מפואר בקדם־אירוויזיון, שבעז ואני חולקים. שיר בביצועו שכתבנו ושהגיע למקום האחרון. חלקנו נקודה אחת בין שנינו. למחרת היום השיר הפך ללהיט גדול. כשהשמעתי אותו למתי כספי לראות מה דעתו, עוד לפני ששלחנו את השיר לתחרות, הוא האזין לו בדרכו המאוד שקטה, ועם פני פוקר. השיר נגמר, והוא עדיין שתק. אמרתי לו 'נו, בסדר, אז השיר איום ונורא - אבל תגיד מילה'. הוא לא אמר כלום, ואז עשה לי תנועה באצבע, שאסתכל על שתי ידיו, וכל שערות ידיו סמרו. בקיצור, התברר שהוא מת על השיר הזה".
ילדותי השנייה (1984)
"הילדים הם כנראה מקור ההשראה הגדול ביותר שלי. זה תענוג בלתי רגיל לעקוב אחריהם ולראות כמה הם יותר טובים מאיתנו מכל בחינה שהיא. 'ילדותי השנייה' הוא שיר שנכתב בעקבות ההתפעלות שלי מהילדים שלי, ובעקבות העובדה שגיליתי את העולם מחדש דרך הילדים שלי, לאהוב בלי לחשוב. היום אני שקוע לגמרי בילדותי השלישית, והביצוע של מתי כספי מביא את הפלא הזה, את האינפוזיה של חיינו, הילדים והנכדים".
עניין של זמן (1992)
"בשנות ה־90 כתבתי את השיר הזה עם רמי קלינשטיין לסדרת הטלוויזיה החינוכית 'עניין של זמן'. ביצע אותו גידי גוב, כמובן. אגב עניין של זמן - גיל ההתבגרות הוא בעיניי הזמן המדהים ביותר שלנו, כבני אדם. אני חושב שבגיל ההתבגרות, עד שאנחנו משתחררים מהצבא, אנחנו הכי טובים כבני אדם: יותר פתוחים, ליברליים, סובלניים, יותר מוכנים להקריב ולתת, מוכנים לעשות למען האהבה. אחר כך מגיע הצבא, ואנחנו מתחילים להתחייב לכל מיני דברים, אז אנחנו נעשים יותר ויותר ממוקדים בעצמנו ופחות קשובים לעולם ולאחרים.
"כשאני כותב שירים, אני תמיד נשען על גיל ההתבגרות. כשאני כותב על אהבה, על כיסופים, על כמיהה, על הרצון להגשים חלום - ההתחברות שלי לנושאים האלה, ולא משנה מהו הרקע העכשווי שלהם, היא תמיד המטען הרגשי מהימים ההם, כשהיינו בני אדם טובים יותר. וכדאי לשמור על זה. מוזיקה שומרת על זה, ככה אני מרגיש".
לשיר איתך (1987)
"דואט שהוא גם חיבור מדהים. קודם כל, שושנה דמארי היא אישה מדהימה. בגיל ההתבגרות, לצד תמונות של אלביס פרסלי, ליטל ריצ'רד, סנדרה די ומרילין מונרו, תליתי על הקיר גם תמונות של שושנה דמארי, עם השפתיים המדהימות שלה, עם השיניים האלה, עם הכלניות ביד, עם העיניים הבורקות. אני ממש הערצתי אותה, וכשהכרתי אותה ההתרגשות היתה פשוט אדירה. כשכתבתי לה את השיר - זה היה פשוט סוף הדרך.
"אני זוכר את היום הזה, שהייתי אצל בעז שרעבי - שגם הוא מעריץ גדול שלה, כמובן - ואמרתי לו, או שהוא אמר לי, אני כבר לא זוכר מי משנינו: 'בוא נכין שיר לשושנה, ואז נבוא ונשמיע לה'. היום הזה היה בלתי נשכח. באנו אליה לדירה, השמענו לה את השיר, והיא מאוד התרגשה ואמרה: 'כן, בשמחה, אני מוכנה לשיר'. העיבוד הנדיר הוא של מתי כספי, הלחן של בעז והקולות - שלו ושל שושנה".
הייתי בגן עדן (1999)
"אחד הדברים המלהיבים ביותר בעיניי בתרבות הישראלית, והמספקים ביותר בשנות האלפיים, הוא שהיוצרים מובילי הטעם הם בניהם או נכדיהם של דור העולים החדשים מארצות המזרח, מארצות ערב ומצפון אפריקה, שקיבלו פה יחס לא הוגן ולא נכון כשהגיעו, והילדים גדלו באווירה די קשה בהרבה מאוד מקרים. מתוך הדור הזה צמחו אנשים פשוט נפלאים, שבעיניי הם ארץ ישראל במיטבה, בספרות, בקולנוע, בציור - וגם במוזיקה.
"אחת הדוגמאות החמות והנעימות ביותר היא זו של שמעון בוסקילה, שאני חולה על המוזיקה שלו, ואני מאושר שנפל בחלקי לכתוב איתו כמה וכמה שירים, ובהם גם השיר הזה. אני מאוד אוהב את הביצוע של שרית חדד, שהיא זמרת שבקולה, לפחות עבורי, יש הרבה השראה. במובן מסוים שרית סימנה את החזרה אל זמרים בעלי קול, שבמשך שנים נדחקו הצידה על ידי הזמרים היוצרים, שדווקא לא הצטיינו בקולות מופלאים או מדויקים".
אילו יכולתי (אמא) (1988)
"לריקי גל כתבתי כמה מהשירים הדרמטיים ביותר שלה, למנגינות של מתי כספי. תמיד מזהים את השירים עם הביוגרפיה שלה, כמובן, אבל האמת צריכה להיאמר: מעולם לא שוחחתי עם ריקי גל על היחסים שלה עם אמא שלה. קראתי מה שקראתי פה ושם בעיתונות, ידעתי באינטואיציה שאני הולך למקום שהיא עשויה לקבל אותו, כי היא זמרת אמיצה ומבצעת מופלאה, ובאמת, את השיר הזה כתבתי לה - אבל כתבתי אותו על אמא שלי. 'איך בדמי, בעמקי נשמתי, דעתך נחושה' - זה לאמא שלי.
"את ריקי גל פגשתי לא רק באולפני ההקלטה, אלא גם על הבמה בתיאטרון. כתבתי לה בשעתו את אופרת הרוק 'בני בום' עם קן גלובוס, והיא הופיעה גם ב'רמבטיקו', שאני תרגמתי את שיריו, ובאחד התפקידים הראשיים במחזמר 'שיקגו', ביחד עם ריטה".
אין לי כסף (1985)
"עוד שיר ילדים מתוך הפסטיבל, שאני לא יכול לשכוח כמה כיף היה לכתוב אותו ביחד עם אריאל זילבר. כתבנו בדירה שלו בתל אביב, וכל הזמן הוא אמר לי: 'אהוד, תשתדל פחות עם המילה כסף, זו מילה לא יפה'. אמרתי לו: 'למה אתה אומר את זה? כסף היא לא מילה מכוערת'. הוא אמר 'לא, לא ככה'. הוא מאוד מצחיק ומאוד מתוק, אריאל. אל החגיגה הצטרף גידי גוב, שעשה עבודה נהדרת, אבל לפי דעתי מי שעשה את העבודה הטובה מכולם הוא שלמה גרוניך, שעיבד את השיר הזה.
"יש לי פינה מאוד חמה בלב לגרוניך. כתבנו כמה וכמה שירים ביחד, ואבא שלו, אוטו גרוניך ז"ל, היה המורה שלי למוזיקה, שנתן לי בסופו של דבר לנגן בקלרנית בתזמורת של בית הספר בבנימינה. זה עדיין עושה לי את זה, השיר הזה. היו עוד הרבה שירי ילדים שכתבתי, בעיקר למסגרת של הפסטיבלים, כי זאת היתה הזדמנות לכתוב לילדים שלך עצמך, והם היו שירים נהדרים שאני אוהב".
כשתבוא (1983)
"זהו עוד שיר קורע לב בשבילי, וגם בשביל מאזינים רבים, ממה שאני שומע בתגובות. זה שיר שכתבתי עם בעז שרעבי לרון ארד, ובעצם לא הצלחתי לכתוב אותו, עד ששאלתי את עצמי: מה הייתי כותב אילו היה סיכוי של אחד למיליון שאחי הצעיר יהודה יחזור פתאום חי הביתה, אחרי כל השנים האלה? את השיר הזה גם כתבתי מתוך אהבה והערצה גדולה לבתיה ארד ז"ל, אמו של רון".
בדרך לירושלים (דרור) (1982)
"השיר הזה מרגש אותי מסיבות אחדות. תחילה, משום שזהו שיר של שלמה ארצי, שנענה לבקשתי והקליט אותו באופן מיוחד לאוסף של מדיה דיירקט. שנית, כי זהו שיר שכתבנו לזכרה של דרורה בן אב"י, וזו הסיבה העיקרית להתרגשות. דרורה ז"ל היתה האישה הנהדרת שקיבלה אותי לעבודה, והיתה מנהלת המחלקה שבה עבדתי שנים ב'קול ישראל', והגעגועים אליה הם באמת עזים.
"עד עצם היום הזה, בכל פעם שאני עולה לירושלים, ולא משנה מה המטרה - בליבי אני מרגיש כאילו אני נוסע לפגוש את דרורה. הביצוע החדש של שלמה עושה לי את זה שוב. ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר - זה משום שהביצוע המקורי היה בפי אילנית".
אצבעות שוקולד, אח מילת מפתח (1997)
"מי שהמוזיקה שמרה עליו בעניין הזה הוא אריק איינשטיין, שאני אוהב אותו כבר שנים רבות, אבל מעולם לא כתבתי לו שירים. עד שיום אחד, לפני שנים אחדות, הוא התקשר ואמר לי: 'אהוד, אתה אף פעם לא כתבת לי שיר'. אמרתי לו: 'נכון, אף פעם לא ביקשת' - כי אריק תמיד פעל ויצר בתוך קבוצה של אנשים שהיתה קרובה אליו.
"ישבתי לבדי במטבח, והוא אמר לי: 'טוב, אז תכתוב לי'. כתבתי לו שני שירים, ואני מאוד שמח על המפגש הזה - 'אצבעות שוקולד' של שם טוב לוי ו'אח מילת מפתח' בלחן של יהודה פוליקר. אריק איינשטיין הוא בלי ספק המבצע החשוב ביותר בתולדותינו, וללא ספק תופעה".
בלדה לשוטר (1970)
"כתבתי שירים לא מעטים לסרטי קולנוע, למשל לסרט 'השוטר אזולאי'. זה שיר שבעיניי הוא הברקה של נורית הירש כמלחינה, עם החיבור של אושיק לוי והסרט של אפרים קישון - ובעיקר פניו של שייקה אופיר, שהן ממש בלתי נשכחות. כשאני שומע את המנגינה של השיר, אני רואה את עיניו של שייקה, ואת אושיק לוי, שאני מחבב כבר שנים רבות".
אגדה יפנית (1972)
"אני חייב תודה גדולה לבמאי אברמ'לה הפנר, שלסרט שלו 'לאן נעלם דניאל וקס' מ־1972 כתבתי שירים, והוא גם זה שהביא לידיעתי את אריאל זילבר ושידך בינינו לטובת הסרט. כתבנו שירים אחדים, ו'אגדה יפנית' הוא הידוע מביניהם.
"אריאל זילבר הוא כוח אנרגטי אדיר של סם נעורים, שלא ברור לי מאין הוא שואב אותו. אני מאושר בכל פעם שמגיעה מנגינה שלו לידי, משום שהאיש כותב מילים היטב בעצמו - אז כשהוא זקוק לי אני פשוט מתמוגג. זילבר הוא אחד ויחיד, וגם זכיתי להכיר את אמא שלו, הזמרת ברכה צפירה ז"ל, שהיתה ממש כמוהו, כוח טבע. גם את אביו, בן עמי זילבר ז"ל, שהיה כנר נפלא בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. הביצוע המקורי בסרט, בעיבוד היפהפה של אילן מוכיח, היה בפי ליאור ייני".
רק בישראל (1968)
"בסוף שנות ה־60, כשנורית הירש ואני כתבנו להיטים רבים, פנו אלינו יאיר רוזנבלום ודני ליטאי, שהיו המלכים של הלהקות הצבאיות, ואמרו: 'תכתבו לנו שלאגר ללהקת חיל הים'. אז כתבתי שיר שאני חושב שהיה חתרני כזה, שיר מרד מסוים, שיר ביקורת על החברה בישראל של אחרי מלחמת ששת הימים. דני ויאיר הבחינו בזה, ואמרו: 'תשמע, אתה חייב להוסיף בית אחד יותר פטריוטי', ואז בא הבית האחרון של 'צנחנים הם צנחנים, טייסים הם טייסים' וכולי".
חולם בספרדית (1988)
"האם שירים ומוזיקה יכולים לשנות את העולם? התשובה, לצערי, היא לא, אבל אני חייב לומר שאני עדיין לא מוותר. אני יודע שאי אפשר להוציא שירי הטפה, מכיוון שאנשים אוטמים את אוזניהם ולא מוכנים לשמוע דברים שלעוסים בשבילם - אז מדי פעם אני מגניב שורות לתוך שירים בתקווה שלא ישימו לב. אחר כך הם יאהבו את השיר, וכבר יאמינו בזה גם.
"שיר כזה הוא 'חולם בספרדית', שכתבתי לשלמה יידוב. זה שיר שבעצם מנסה להסביר לנו שנהיה טובים יותר אל גלי העלייה שמגיעים אלינו מדי פעם. שמעתי סיפורים די קשים משלמה, שהגיע לפה כילד מדרום אמריקה והפך ישראלי לכל דבר, חוץ מהמבטא שנשאר פה ושם. אני אוהב אותו מאוד".
שיר בארבעה בתים (1969)
"את השיר הזה, בלחנו של נחצ'ה היימן, כתבתי לפסטיבל הזמר. השיר הוא ההמנון של חיי, משום שכפזמונאי, אני מרגיש שאני עסוק במרדף אינסופי אחרי החיבור המוצלח של מילים ומנגינה. חיבור שהוא כל כך נדיר, שהוא בבחינת נס כשהוא קורה באופן היפה והשלם ביותר. על זה בעצם נכתב השיר הזה. החום האנושי בקולה של אילנית, שביצעה את השיר, מרגש אותי כבר שנים. אף על פי שהיא היתה ברזילאית בילדותה, והיא מתמחה בכל מקצבי ברזיל - יש משהו מאוד חם ו'יהודי' באופן שבו היא שרה".
* הסיפורים לקוחים מתוך ראיונות אישיים שהעניק אהוד מנור בתוכנית "שלא ייגמר לעולם", ששודרה ב־2005 ברשת ג', בעריכת עפרה הלפמן
***
מצעד השירים הגדולים - ואלבום מחווה מרגש
לציון שני עשורים למותו של אהוד מנור, מגדולי התמלילנים שקמו לישראל, בתאגיד השידור הישראלי עלה פרויקט ענק שכולל אלבום מיוחד, מופע מרכזי ומצעד משיריו שישודר ביום העצמאות בכאן ג', בכאן בוקס ובדיגיטל.
הפרויקט, שנושא את השם "ברית עולם", חוגג את יצירתו של מנור באלבום מחווה, שיכלול גרסאות חדשות לשיריו הגדולים בביצועם של אושר כהן, אמיר דדון, פול טראנק, עלמה גוב, אבנר גדסי, ליהי טולדנו ועילי בוטנר והילדים החדשים.
נוסף על האלבום, יתקיים מופע המחווה "ברית עולם" - האירוע המרכזי של כאן 11 לערב יום העצמאות, בכיכובם של אמנים רבים, ובהם גם נציגת ישראל לאירוויזיון יובל רפאל.
במשדר חגיגי נוסף ביום העצמאות, בהגשת אנשי כאן ג' אהרון פררה ומאיה אלקולומברה, ייחשף דירוג 40 השירים האהובים של מנור כפי שנבחרו על ידי המאזינים, ובסיום המצעד ייבחר השיר האהוב בכל הזמנים שכתב. עוד ייבחרו בקטגוריות מיוחדות: שיר הילדים, שיר המולדת, שיר הפסטיבלים והפופ, שיר האהבה והתרגום הטובים ביותר. במצעד ישתתפו בו אמנים בביצועים חיים ומיוחדים באולפן. כמו כן, ישודרו קטעי ארכיון מיוחדים ופינות מיוחדות עם כוכבי התאגיד.
