אברי עשה סדר פסח בבית - והחיים שלו השתנו

אין לי כוח לניקיונות האלה של לפני הפסח. לעבור על מסילות חלונות ההזזה במברשת שיניים זה לא אני. חיטוי גוף החימום של הבוילר בחומץ לא מעניין אותי. העולם מלוכלך, ואין לי יומרה לְאַפֵּס אותו פעם בשנה. ניקיון שטחי מספיק לי בהחלט. ובכל זאת, ליל הסדר בפתח, ויש תחושה של רצון בהתחדשות בבית, לנער מעליו את תוגת החורף שלא בא, לשמח את הלב במשהו חדש.

הבית שלי בלאגן. חשוב לי מאוד שיהיה סדר, אבל אין לי כל יכולת לעשות אותו בעצמי, ואילו לבנות הבית הרבות אפילו לא חשוב הסדר - אצלן בלאגן מסמל חיים ותנועה. לא מעט מתחים נצברים במהלך השנה סביב העניין הזה, אבל בגדול - ויתרתי. אני חי בין ערימות של חפצים שאין בהם צורך, מעולם לא היה בהם צורך ולעולם לא יהיה בהם צורך. אני מפנה לי שבילים בתוך צבירי הפריטים כדי להגיע לנקודות בבית שאני צריך להגיע אליהן, ומפנטז על יקום שבו משטחים כמו שולחן האוכל, השיש או הדלפק פשוט פנויים ואין עליהם דבר. בוהקים בכלום שאין עליהם.

אז החלטתי לעשות מעשה. לסדר את הבית לקראת החג. אבל לא שאנחנו נסדר, כי אני יכול לרתום את שותפותיי לקורת הגג הזאת לרבע שעה מקסימום. פניתי לחברה שמסדרת בתים. עשיתי סקר שוק קצר באינטרנט, מצאתי חברה שבאה לי טוב בעין עם המלצות חמות - והזמנתי. באה בעלת החברה לראות במה מדובר. אמנם שמרה על סבר פנים נעימות, אבל ראיתי את הטלטלה הפנימית. נתנה הערכת זמן ומחיר, לא מעט ודי הרבה, אבל אני נחוש, אז סגרנו.

ואז הן באו, המסדרות. נשים מקסימות שאוהבות לסדר. חוויה אנתרופולוגית מעניינת, כמו לראות אדם שאוהב ללכת על גחלי אש, אבל הן מבלות נהדר. כל חפץ, קטן כגדול, מקבל יחס שווה ומתבררים השימושיות שלו, העבר שלו ועתידו, ואם אין לו כזה - לפח. כמה דברים הולכים לפח. רבבות. התקשרו מהעירייה לשאול אם הכל בסדר אצלנו לאור כמויות הזבל. אמרנו כן. הכל בסדר. עד ליל הסדר יהיה פה וואחד סדר.

והבית משתנה. חפצים יוצאים ושמחה נכנסת. עוד לא סיימנו, אבל זה כבר בית אחר, של אנשים אחרים, טובים מאיתנו בהרבה. המטרה שלנו היא להיפטר, לתרום, להעביר לפחות 60 אחוז מהדברים בבית. להשאיר חלל ריק למחשבות, לדמיונות, לתקוות. ולא, זה לא מקום לדברים חדשים. אם יש לכם חפץ, תנו אותו לניר חפץ. אנחנו ריקים.

גיל 63

ג'ורג' קלוני, השחקן והדמות, הודיע השבוע שלא ישחק יותר בקומדיות רומנטיות כי הגיע לגיל 63, וזה לא מתאים יותר. קודם כל, אמירה יפה. חייב אדם להכיר בגילו ובתפקידים המשתנים בחברה שכל גיל מביא בכנפיו. בגיל 63 אתה לא מנהל יחסי אהבהבים עם נשים צעירות, וגם אם כן, אתה לא עושה מזה סרט אלא שומר את זה לעצמך. למה? אם אתם לא יודעים לבד, יש לנו בעיה.

ולא שאין צעירות שישמחו שקלוני הזה ייפרד מאשתו העוינת אותנו ויהיה זמין לכל דבר ועניין. יש במיליונים, אבל הוא גבר אמיתי, כך לפחות אני מדמיין לי, גבר שיודע שגם אם יש צעירה שנמשכת לאדם בגיל שבעבר היה מוגדר כזקן לכל דבר ועניין, הוא עצמו לא צריך לתת לזה יד כי בתוך קשר כזה הניצול הוא בילט אין, ואם לא עכשיו בגיל 63, אז בטח בעוד עשר שנים כשהוא כבר יצטרך עזרה וטיפול. לא חינני.

ועם כל זה, האמירה של ג'ורג' היכתה בי באגרוף ישר לתוך הסרעפת. כי גם אני תכף בן 63, עניין של כמה חודשים, והאמת היא שאני עדיין ממתין בסבלנות לתפקיד באיזו קומדיה רומנטית, לאחר שבראשונה שבה כיכבתי, אולי תזכרו את "יהושע יהושע", לא הצטיינתי במיוחד לטעמי. הסרט יצא לא משהו, עובדה שנשכח כמעט לגמרי, ורק לעיתים בשלוש בבוקר ביום העצמאות הוא מוקרן שוב, אבל בזיכרוני הוא חי כאילו צולם הבוקר.

ומה שאני זוכר מהקומדיה הרומנטית הוא הרומנטיקה. האמיתית, על הסט, ביני לבין הכוכבת אוסי הלל. מי שהייתי אז לא ידע כל כך להפריד בין הדמות לבין האדם, וכך מצאתי את עצמי מתאהב על אמת במי שהיתה מושא תשוקתי בסרט. וזה היה נהדר, וזה היה סיוט, וזה כמעט הפך לסיפור אהבה אמיתי בחיים, אבל איכשהו דעך במהירות אחרי יום הצילום האחרון. ומאז אני מחכה ליד הטלפון לעוד הצעה, שמתעכבת כבר 37 שנים, בעוד תהליכי ההזדקנות שלי שועטים קדימה.

והנה ג'ורג' מכריז שגיל 63 זה כבר מאוחר מדי. אפשר לשחק את אבא של הכוכבת, אולי את סבא שלה, אבל לא את המאהב שלה. ואם הוא מכריז, מי לא יציית. כן, חלף זמני כמאהב אגדי על המסך הגדול, הקטן, וגם בטלפון זה כבר לא יקרה. אוף, יכולתי לעשות קריירה נהדרת. איי לאב יו. בגלגול הבא.

ציפורן

סליחה שאני משתף אתכם בסודות הגוף הכמוסים שלי, אבל הכל לתועלת הציבור. ובכן, לפני כשלוש שנים ראיתי איזו התפתחות בלתי רצויה בציפורן בוהן הרגל שלי. מייד צילמתי ושלחתי לרופא באפליקציה, והוא אמר - פטרייה. רשם איזה טיפול ואיחל בהצלחה. קניתי את הטיפול, איזו מריחה ושיוף יומי, ויצאתי לדרך. הבעיה היתה שגם הפטרייה יצאה לדרך, והמשיכה להתפשט ולהשתלט על כל הציפורן. איכס. ידעתי, ככה אני לא מסתובב בסנדלים. לי לא יראו פטרייה, הרי אני מועמד מוביל, אחרי הכל.

מייד הזמנתי מסין סנדלים מהסוג שמסתיר את הציפורן, סגורים מלפנים. יש גם כפכפים כאלה, וכל הקולקציה נחתה אצלי, עד שהפטרייה תלך. אבל הטיפול לא עזר גם לאחר חצי שנה, ויצאתי למסע למציאת משהו שכן עוזר. מכיוון שחיפשתי ברשת, הבינו האחראים על האינטרנט מה אני רוצה והתחילו לשלוח לי פרסומות של כל דבר שאמור לעזור. בסוף בחרתי בטיפול לייזר, כי אני כזה אדם חדשני, ומה שטוב לטילי האויב טוב גם לבוהן שלי.

התחלתי לפקוד את מכון הלייזר פעם בשבועיים, לטיפולים בלתי נעימים ואף כואבים. הפטרייה לא התרגשה והמשיכה לגור מתחת למה שהיה ציפורן ונהיה משהו שלא נעים לראות. ואז, אחרי כמה חודשים טובים, אמרה לי המטפלת בסוד: "לך לבית מרקחת אל־קמאל ביפו. יש לו תרופה שביחד עם הלייזר תושיע אותך'. הלכתי. רצתי למעשה.

בית מרקחת אל־קמאל הוא שמורת טבע מדהימה. הוקם לפני 101 שנים ברחוב יפת, ומאז לא השתנה. אותן צנצנות, אותם שלטים, אותו לא מקבלים אשראי.

רוקח חביב, כפי שהיו פעם, נתן לי נוזל ומשחה שהוא מכין. 60 שקלים, ביחד. התחלתי למרוח ולהזליף, וראה זה פלא - הפטרייה החלה לסגת. קטנה לאט, אבל בהחלט בהתמדה. כשבאתי בפעם הבאה למכון הלייזר, אמרה לי המטפלת "אני רואה שהיית ביפו". הודיתי ונשבעתי שזה יהיה הסוד הקטן שלנו.

אז המצב הולך וטוב, ומהפטרייה נותרה רק תזכורת קטנה, לא אתגר אסתטי בלתי נסבל, ונפלה החלטה - השנה אני קונה סנדלים ללא כיסוי בוהן, כמו של כולם. והזמנתי, והגיעו, ויפים, והנה בעוד רגע כבר אפשר לצאת מהבית ככה, בלי הסתרה. והנה אתמול, במהלך סידור הבית לחג, עשיתי מעשה מטופש וניסיתי להרים שידה ישנה כשאני יחף, והשידה כבדה עד מאוד, ונשמטה מידי בול על הבוהן. ומייד פרץ דם, והציפורן הושחרה, והלכה הפטרייה ובא שטף הדם שייקח לו בערך שנה לעבור. אופסנו הסנדלים החדשים, הוחזרו הישנים. להתראות באביב 2026. ככה זה קרמה. אתה בורח, היא משיגה. למה? לך תדע.

avrigilad@gmail.com