לא זוכרת בדיוק מה קרה שם - אבל רגע אחרי זה הטלפון היה על השטיח

כבר שבוע אין לנו מים חמים. סליחה, אתם קוראים את זה כמה ימים אחרי שאני כותבת את זה, ולכן כבר שבוע וחצי אין לנו מים חמים. בשלב זה אני לא מאמינה ששוב יהיו לנו מים חמים בבית הזה אי־פעם, ולכן אני כבר לא מחפשת יותר טכנאים ב"מידרג", אלא דירות ביד 2. אתמול התקלחתי בחדר הכושר. הילדים התקלחו אצל סבתא. אני לא יודעת מתי בן הזוג התקלח בפעם האחרונה, וגם קצת מפחדת לשאול.

הכל התחיל כשהדוד התקלקל. על הבוקר התקשרתי, כמקובל, לטכנאי מ"מידרג". הוא, כמקובל, אמר שיגיע בהקדם, ואז חמש שעות אחר כך, כמקובל, התקשרתי לשאול מה קורה, והוא, כמקובל, אמר שישלח את אחיו במקומו. לפנות ערב הגיע ילד בן 15 (נשבעת שעוד לא צמח לו שפם), עלה לגג, עשה שם כל מני דברים ואמר שעכשיו יהיו מים חמים. פתחתי את הברז ובאמת היו מים חמים. חשדתי שזה כי היה יום שמשי, אבל לא רציתי להתווכח איתו כי פחדתי שהוא יבכה, וגם כי הייתי צריכה ללכת למסיבת חנוכה בגן.

חזרנו ממסיבת חנוכה כששני הילדים שלי, כמקובל, בוכים ומרוחים בריבה. היה אירוע מאוד יפה, שבו ילדים בני 3 וחצי מכל הדתות צורחים לי באוזן "כד קטן, שמונה ימים שם לו נתן" (כך במקור). כל ההתרגשות הזאת היתה יותר מדי בשביל הבן שלי, ובמשך רוב האירוע הוא ישב עלי וקבר את הפנים במעיל שלי. אחר כך הוא דרש שנשב ליד הגננת, שבה הוא מאוהב, ואז הלכנו הביתה והוא הודיע שהוא "כועס מאוד", כי המסיבה נגמרה מהר מדי.

תכננתי להכניס אותו ואת אחותו למים חמים, לסחוט ולשלוח למיטות - ואז גיליתי שאין מים חמים. בעוד הגדולה בוכה כי היא מתגעגעת לאבא שלה, שאותו היא לא ראתה עשר שעות תמימות, והילד בוכה כי הוא עייף, מאוהב ובנפילת סוכר - התקשרתי רוטטת מרוב זעם לילד אחר, בן 15, לנסות להסביר לו ש(בכי ברקע)אין מים חמים (בכי), ושהמים (בכי) החמים שהיו (עוד בכי) היו כי היתה (בכי ברקע) שמש. הוא לא ידע מה לעשות (איך יידע, הוא רק חגג בר־מצווה), ואמר ש"הטכנאי האמיתי" יבוא מחר. הוא כמובן לא קרא לו ככה, אבל אני כן.

אני לא זוכרת בדיוק מה קרה שם, אבל רגע אחרי זה הטלפון היה על השטיח. אני לא בטוחה איך הוא הגיע לשם, אבל כנראה מישהו זרק אותו, ובהינתן שרגע לפני כן הוא היה ביד שלי, כנראה זו הייתי אני. הילדה היתה בהלם ורצה לבדוק שהוא בסדר, כי היא מאוד מחוברת רגשית לכל המסכים בבית, ואני הלכתי לחדר השני כדי להתמודד עם הרגשות שלי. כשחזרתי לסלון תכננתי להתקשר לבן הזוג, כדי שלפחות ילד אחד מתוך שניים יפסיק לבכות, וגיליתי שיש פס לבן עבה במרכז המסך ושאין קליטה. בכלל.

בהרבה תושייה, הבאתי את המחשב כדי לעשות לילדה זום עם אבא שלה, כאילו הם בפגישת עבודה. היעדים המרכזיים לרבעון הנוכחי: קצת יותר שקט. שטפתי לקטן את הפנים ואת הידיים במים קרים, כל עוד הוא בוכה ממילא, והחלפתי לו בגדים. השכבתי את שני הילדים לישון, והתפניתי להסתמס עם בן הזוג מהווטסאפ במחשב. בן זוגי, שבגדול הוא איש קדוש, אפילו לא חשב לנזוף בי או להזכיר כבדרך אגב שהטלפון הזה עלה כמה אלפי שקלים, שזה לגמרי מה שאני הייתי עושה.

למחרת בבוקר בן הזוג איגף את הילדים, סגר אותי בחדר השינה והחשיך את החדר, התקשר שוב לטכנאי של הדוד ושלח את הטלפון למעבדה (אמרתי לכם - קדוש). בערב הלכנו להתקלח אצל השכנה, אחרי יומיים אצל סבתא, ואז שוב אצל השכנה. מימשתי שובר לספא שהיה לי רק כדי להשתמש במקלחות. אחרי שלושה ביקורים והברזה אחת של שני טכנאים שונים, אני כבר לא בטוחה שזה יקרה. אני כמעט כופרת ברעיון עצמו של מים חמים מהברז. זה נראה לי מוגזם, מושחת, הבטחת בחירות שאף אחד לא התכוון לקיים במציאות. כל בוקר אני ממלאת לי קערה עם מים רותחים מהקומקום כדי לשטוף פנים ומרגישה כמו בהודו. כבר התרגלתי.

מחר יבוא מישהו להחליף את הדוד. כלומר, אולי. הוא ינסה לבוא על הבוקר. כלומר בצהריים, מייד אחרי שהוא יסיים עבודה אחרת. אולי בערב. אתם יודעים איך זה, פקקים.

מתוך השיחה של בן הזוג עם הטכנאי במעבדת הטלפונים:

בן הזוג: אהלן, זה בקשר לטלפון ששלחתי אליך הבוקר.

טכנאי: אה, כן, הטלפון שנדרס?

בן הזוג: אה...

טכנאי: נפל?

בן הזוג: ...נפל, כן, נפל!

טכנאי: נפל מקומה שלישית־רביעית, נכון?

בן הזוג: כ...ן, כן, נכון.

הבשורות הרעות: הטלפון טוטאל לוס. המכה שהוא קיבל כשהטחתי אותו בשטיח הרסה את הבלוטות', הסים, הג'י.פי.אס, המסך והרמקול.

הבשורות הטובות: האימונים בחדר הכושר מביאים תוצאות.