סוף הדרך: חברי הקאסט המופלא של המחזמר החתרני "הסוף" מסבירים מדוע יש טעם לחיים

ערב בתיאטרון צוותא. דנה פרידר, ג'וי ריגר, אבי דנגור, עידן אלתרמן וגיא וינטרוב מתכוננים להצגת ה־100 של המחזמר "הסוף". מאות האנשים שמתחילים למלא את השורות, תוך שהם מדקלמים את הטקסטים ושרים את השירים, מעידים על כך שההפקה המוזיקלית הזו כבר הפכה לקאלט. אם תרצו - "מופע האימים של רוקי", פינת הפרינג' הישראלי.

"רגע לפני העלייה לבמה ראיתי את ג'וי עם עיניים בורקות. שאלתי אותה 'את בוכה?' והיא ענתה: 'אני ממש־ממש מרוגשת'", מספרת פרידר. "ואז היא עלתה לפניי לבמה וקלטתי שמשהו בצרחות שמגיעות מהאולם נשמע אחר, התגובות של כולם היו קיצוניות ביחס למה שאנחנו מכירים".

"הקהל הכיר את ההצגה בעל פה", אומרת ריגר. "אנשים יודעים פרטים שאפילו אנחנו לא זוכרים. זה היה כל כך מרגש. הרגשתי שאנשים ממש רוצים לשמוח. היתה אווירה כזאת של פורקן, של אנחת רווחה כללית באולם, זה היה כמו קסם".

המחזמר מגולל את סיפורו של מדען גאון ושבור לב שמשתף פעולה עם המוות כדי למצוא דרך להגיע לחיי נצח - ובכך להציל את חיי אהובתו לילי. "הסוף" עלה בתקופה שבה כולנו הרגשנו שהסוף באמת מעבר לפינה. אז זו היתה הקורונה, כיום זו המלחמה שנמשכת כבר יותר משנה. ואכן, משהו בהצגה הזו מצליח להיות רלוונטי למציאות הישראלית המורכבת. חברות, אהבה, שמחה, חיים ומוות וכל מה שביניהם הוא חלק מהעיסוק היומיומי של כולנו.

"האמת היא שפשוט לא חשבנו יותר מדי, רצינו לעשות משהו שכיף לנו", מספר היוצר וינטרוב על הרגע שבו הכל התחיל. "אנחנו ארבעה חברים שחלקנו חלום - רצינו להעלות הפקה עם הרבה שחקנים ולהקה חיה על הבמה. יחד עם מעין אבן הבמאי, אלעד טל המוזיקאי ותומר רבינוביץ' המעבד המוזיקלי יצאנו למסע הזה, והגענו לאן שרצינו".

בהמשך הם צירפו להפקה את האמן ניב תשבי, שיצר את התפאורה למחזמר. "ככל שעבדנו על זה התחלנו לדמיין את זה יותר ויותר. ההצגה הראשונה היתה ב־6 ביוני 2021. את החזרות עשינו בזמן הסגרים, במרתף, כשהתיאטראות עוד היו סגורים בגלל הקורונה ולא היה ברור מתי הם ייפתחו, אבל בסוף כל הכוכבים הסתדרו בהפקה הזאת".

קשה לדבר על חיים ומוות בתקופה הזו. איך חזרתם לבמה עם המחזמר אחרי 7 באוקטובר? אפשר בכלל לצחוק ולשיר על המוות כשהכל פה מדמם?
"אחרי 7 באוקטובר לא היתה מחשבה אם נחזור, אלא מתי", אומר וינטרוב. "הרגשנו שאנחנו חייבים, שזה בדיוק הזמן שבו צריך להסתכל למוות בעיניים ולהתמודד איתו. היה לנו מאוד חשוב שלא תהיה הרגשה שאנחנו מקטינים ומזלזלים במה שקורה, או שאנחנו מצליחים ליהנות בתקופה הזאת, אבל כשחזרנו הרגשתי שבשביל זה עשינו את ההצגה.

"אנשים שהרגישו את המוות ופחדו ממנו באו לראות אותנו. הם שרו וצחקו, הם היו ממש צמאים להיות שוב ביחד ולהרגיש שמותר לצחוק. יש פתאום בדיחות שאתה תופס את הראש ומבין שאנחנו ממש צוחקים על זה שאנשים מתים. יש בזה משהו לא נעים. היתה התפתלות מצד אחד, אבל יחד איתה גם תחושת התפרקות - בשבילנו ובשביל הקהל.

"ראינו שמגיעות משפחות של חטופים ושל נרצחים, וכל ההכנסות מההצגות הראשונות היו תרומה למי שנזקק. הצענו למשפחות המפונים כרטיסים, ובכל הצגה היו עשרות מהם שהגיעו, כולל אנשים שעברו את התופת הקשה. הבהרנו להם על מה ההצגה, ובכל זאת הם רצו לבוא והיה משמח מאוד".

צחוק מרפא

איך זה להשתתף בהפקה כזו?
"לפעמים אני שוכח את זה, אבל מזכיר לעצמי כל פעם שאני הכי מבוגר פה, בפער, ואני מת על הדמות שלי, כי יש בה המון צבעים שיש בי", אומר אלתרמן, שמגלם את דמותו של המדען הגאון. "הוא מצד אחד תמים וטוב לב, אבל גם יכול להיות ציניקן וזועף.

"אני 30 שנה במקצוע, וכל הזמן אני אומר לעצמי שזה כנראה הדבר הכי מדהים שעשיתי מבחינת תפקידים, חוץ מהצמד עם אבי גרייניק, וזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים. אין לנו המון הזדמנויות במקצוע לעשות משהו שהוא כל כך גרנדיוזי".

משהו בדמות הזאת השפיע עליך במחשבות על החיים, המוות או האהבה?
"כן. המסקנה שהמדען מגיע אליה בסוף היא שאם לא היה תאריך תפוגה למסע הזה שלנו בעולם, יכול להיות שהיינו חיים את החיים האלה במין חוסר משמעות, כלומר לחיות בלי מוות זה גם סוג של סיוט. אתה תקוע עם משהו שאין לו סוף.

דנה פרידר: "אני זוכרת שכמו כולם שמעתי על 'הסוף' וידעתי שזה עם אנשים שאני אוהבת ומעריכה, וחשבתי אולי להרים טלפון ולשאול אם ג'וי צריכה עזרה. חשבתי שזה חצוף. כמה ימים אחרי זה קיבלתי מהם טלפון שג'וי צריכה מחליפה"

"ההבנה שיש לנו תאריך תפוגה גורמת לנו להבין שהכל בר חלוף, אז בואו ננצל את הדבר הזה וניהנה, ונגשים, ונאהב ונכאב, כי אנחנו יודעים שמתישהו זה נגמר. אני חושב שמשהו בזה קצת חלחל אלי. הזמנתי להצגה חבר שלי שהוא אב שכול, ותהיתי איך הוא יגיב. היה לו קשה, ומצד שני היתה לנו הצגה שהגיעו אליה חבר'ה מדף פייסבוק של אלמנים־אלמנות. אז יש גם איזה ממד תרפויטי בהצגה הזאת".

פרידר: "אני ממשיכה את מה שעידן אמר, שיש באמת משהו תרפויטי בלהגחיך את נושא המוות, שכולנו מגיעים אליו עם איזושהי התארגנות. כשמגיעים לנחם אבלים, תמיד יש 'מה אומרים? מה עושים? איך מתארגנים לקראת הדבר?'. בהצגה הזאת יש משהו טיפולי, לא רק ביחס למוות אלא ביחס להכל. זה פתאום מכניס איזושהי פרופורציה.

"בהצגת ה־100 כולם צעקו 'עוד בערך 60 שנה כולנו נמות', כולם מבינים את זה פתאום, וזה כבר לא עננה כזאת מפחידה וקודרת שיש לך מעל הראש. יש בהומור משהו מאוד מרפא, גם אני מוצאת את הנחמה כשיש לי איזה קומיק ריליף, עם איזה משפט שאני קוראת או איזה חבר טוב שמגחיך את הסיטואציה".

כניסתה של פרידר לצוות השחקנים היתה לאחר שנה שהמחזמר הציג על הבמה. מעקב אחר סרטונים ותמונות שהשחקנים העלו באינסטגרם עשה לה חשק להצטרף לחגיגה. "אני הכי לא מאלה של 'מחשבה יוצרת מציאות', אבל אני זוכרת שכמו כולם שמעתי על 'הסוף' וידעתי שזה עם אנשים שאני אוהבת ומעריכה, וחשבתי אולי להרים טלפון להראל (ליסמן, שחקן בצוות - מ"כ) ולשאול אותו אם ג'וי, אולי השחקנית הכי עסוקה בארץ שמגלמת את לילי, אהובתו של המדען, צריכה עזרה", היא אומרת.

"ואז אמרתי לעצמי 'לא, לא, לא, זה לא מתאים, זה חצוף'. כמה ימים אחרי זה קיבלתי טלפון שג'וי צריכה מחליפה. אמרתי להם 'רגע, אני אבדוק שנייה אם אני בכלל יכולה'", היא צוחקת, "ממש היתה לי המחשבה הזו ופחדתי להוציא אותה לפועל - ופתאום הם התקשרו. אמרתי לעצמי 'או מיי גאד, או מיי גאד'".

"רגע, אני עסוק בלחשוב על ההחלפה של בראד פיט", צוחק אלתרמן.

על דמותה, לילי, היא מספרת: "יש בה משהו תכלסי. היא אומרת 'החיים לא מפחידים אותך אלא המוות מפחיד אותך, ואתה לא יכול לחיות איתי כי אתה לא רוצה לחיות'. זה משהו שמאוד כיף לשחק. הייתי רוצה לפעמים להיות קצת יותר תכלסית כמוה. אני ממש פוחדת מהמוות, כי אני נורא אוהבת את החיים.

"בגלל זה ההצגה הזאת והעיסוק בנושא הזה עושים את הפחד לנסבל עבורי. אני חושבת שבכל דמות אפשר בעזרת הטקסט להיות מה שהיית רוצה להיות בחיים בצורה כזו או אחרת, ומה שכיף בלילי מעבר לכך זה שאנחנו גם שרות, עושות אלתורים, סטנד־אפ, גם דרמה וגם קומדיה. לשחקנית זה לונה פארק, ואני מרגישה שאני עולה על כל המתקנים".

ג'וי ריגר: "אני מאוד רוצה להיות אמא, מאוד. זה חלום הילדות שלי, חלום שהיה לי מאז שאני זוכרת את עצמי, ואני מקווה שאני אעשה זאת מתישהו. אני עוד לא יודעת באיזו קונסטלציה. כרגע אני קודם צריכה לדעת לדאוג לעצמי לפני שאני דואגת לעולל קטן"

"אני רק יכולה לספר שהקטע של האלתור בהתחלה היה קטע כתוב. היתה מין לילי אלוהית כזאת שניצחה את המוות", אומרת ריגר. "בחזרות לא הצלחתי להגיד את הטקסט, הרגשתי שחסר בו משהו, עוד איזה מפגש עם הקהל, ואז עבר מישהו והתחלתי להגיד לו 'אתה, מה אתה חושב על זה?'. ככה התחילו האלתורים עם הקהל".

במה את מתחברת ללילי?
"יש בה משהו רומנטי, וגם אני רומנטית. אני אוהבת אהבה, ואחד השירים, 'העברתי את הזמן', הפך להיות מאוד מרגש ועוצמתי עבורי. אני לא בן אדם שמעביר את הזמן סתם. פתאום את קולטת שלא עשית את כל מה שאת רוצה או חלמת, או שבזבזת את האהבה הגדולה של החיים שלך בגלל שלא היה לך אומץ.

"אני מאוד דוגלת בלקחת סיכונים ובקבלת החלטות שאני יודעת שהן לא פשוטות אבל שצריך ללכת עליהן, ללכת על הגדול ועל העוצמתי והמסעיר יותר מאשר על הקטן והבטוח. לגלם את לילי גרם לי להבין את זה יותר, והתפקיד הזה פתח לי עולם קומי שלא הכרתי בי וגם עולם שירתי שהדחקתי במשך הרבה שנים. זו דמות מאוד יפה, פשוטה, כנה, רגישה ורומנטית".

"אני ממש אוהב לשחק את המוות", אומר דנגור. "זה נראה לי התפקיד הכי שפוי ששיחקתי. יש לדמות הזו איזה שקט נפשי כזה. אני מרגיש שאני נכנס לתדר אחר, בשליטה, באווירת זן. בתפקידים אחרים שאני עושה כרוך מאמץ פיזי, אני מזיע על כל הבגדים. פה אני הולך באמת באיזה שקט ועושה משהו עם העיניים. מוות, בכללי, זה נושא שאני חבר שלו".

תסביר.
"מוות הוא חבר יקר בשבילי. אני חושב עליו, אני מרגיש שהוא לא באמת הסוף ושיש חיים גם אחריו. תמיד כשמתו סביבי אנשים הרגשתי באיזשהו מקום השלמה עם זה. כשפנו אלי מההצגה זה היה כמה חודשים אחרי שאבא שלי נפטר, וגם ב'מייקל' (הצגה אחרת שבה הוא משתתף - מ"כ) יש עיסוק במוות, אז יש סביבי הרבה מוות כעיסוק וכמחקר, ועכשיו אני ממש מרגיש שמוות זה עוד שלב שעוברים.

"חלק מההבנה הזאת אולי מגיע גם מהדמות, יכול להיות שזה משפיע עלי. יום אחד מישהי באה להצגה בכיסא גלגלים, היא היתה אחרי מוות קליני, ואחרי ההצגה היא אמרה לי 'היי, אני פגשתי אותך לא מזמן'. היא התכוונה למוות, כי היא היתה במוות קליני וסיפרה שראתה את האור, את המסדרון, כל הדברים האלה וחזרה, וזה מדהים אותי".

הסטנדרט הגבוה ביותר

שלוש שנים עברו מאז שעליתם לבמה, וכיום כבר ברור לכולם שמדובר בתופעה. מהו לדעתכם סוד ההצלחה של "הסוף"?
"לא להיות crowd pleaser", אומר אלתרמן. "ברור שהחבר'ה הצעירים שיצרו את זה רצו שזה יצליח, אבל זו לא היתה מטרת־העל שלהם. הם רצו לעשות משהו בסטנדרטים הכי גבוהים כמו 'בוק אוף מורמונס' ו'אבניו קיו', מתוך אהבה לדבר הזה, ולא חשבו קודם אם הקהל יאהב את זה ואם זה יעבוד.

גיא וינטרוב: "ככל שעבדנו על 'הסוף' התחלנו לדמיין את זה יותר ויותר. ההצגה הראשונה היתה ב־6 ביוני 2021. את החזרות עשינו בזמן הסגרים, במרתף, כשהתיאטראות עוד היו סגורים ולא היה ברור מתי הם ייפתחו, אבל בסוף כל הכוכבים הסתדרו בהפקה הזאת"

"במקרה כזה כבר יש לכך סיכוי טוב להיות מיוחד, מחוץ לקופסה, ולא גנרי. כשהגישו לנו את הטיוטה של המחזמר, הם שלחו לי גם דמו של כמה שירים, ואני זוכר שהייתי בהלם מכמה הכל מהוקצע. הם באו עם משהו כל כך פיין. לפעמים במקצוע שלנו יש שחיקה והדברים נעשים קצת על אוטומט, אבל לא במקרה הזה. רואים זאת בכל חרוז".

לדברי פרידר, "אני לא יודעת מה הסוד, אבל אני יכולה להגיד לך מה קורה עם החבר'ה האלה, שלא קרה לי בשום הצגה שעשיתי עד היום. יש אמא ואבא לדבר הזה, שמאוד מקפידים עלינו ולא נותנים לנו להתפזר.

"אני אוהבת את זה שגם אם אנחנו עולים לבמה ועושים חיפוש, ומשהו מצליח יותר או מצליח פחות, תמיד יהיה מי שיגיד 'את זה תשמרי ואת זה תעיפי'. תמיד יש מישהו על המשמר, כמו בקבוצת ספורט טובה, וזה גורם לי להרגיש שאני לא רוצה לאכזב אותם, אני כל הזמן רוצה שהם יהיו מבסוטים".

"מעבר לטקסטים וליצירה עצמה אני מרגיש תמיד שיש משהו בדברים שכן ממשיכים ועובדים, שקשור לפאזל של האנשים", אומר דנגור. "אם יש חיבור טוב, כימיה, חברות ואהבה, זה יוצא החוצה ומחזיק מעמד הרבה זמן".

אבי דנגור: "אני ממש אוהב לשחק את המוות. זה נראה לי התפקיד הכי שפוי ששיחקתי. יש לדמות הזו איזה שקט נפשי. מוות הוא חבר יקר בשבילי. אני חושב עליו, אני מרגיש שהוא לא באמת הסוף ושיש חיים גם אחריו. תמיד כשמתו סביבי אנשים הרגשתי השלמה עם זה"

"אנשים אוהבים לראות חופש", אומרת ריגר. "הם אוהבים לראות שמתפלק עכשיו איזה אלתור קטן, איזו בדיחה, לא להיות בתוך קופסה. יש חיוּת. זו הצגה שחיה. אני מתרגשת לפני כל הצגה פה, למרות שאני עושה את זה כבר שלוש שנים, כי אני לא יודעת מה יהיה".

"כולם דיברו על הצוות ועל החיבור שבין האנשים", מוסיף וינטרוב, "אבל אני אוסיף שבסוף צריך המון מזל, ואני מרגיש שיש לנו אותו - גם שהאנשים הנכונים היו פנויים בזמן הנכון, וזה שכבר כמה שנים - מהקורונה, דרך המחאות ועד 7 באוקטובר - אנחנו ממשיכים.

"אנחנו באמת חיים לצד הסוף ובתחושה שאנחנו לצד תהום, אז חלק מההצלחה של ההצגה זה שהיא יצאה בזמן טוב. גם הקהל שלנו הוא באמת קהל מדהים, ואנחנו מאוד אוהבים לשמור איתו על קשר. אנחנו משקיעים בקהילתיות הזו מאוד, וקהילה זה גם משהו שחסר לאנשים בתקופה הזו".

אוהבים לאהוב

לצד החיים והמוות, האהבה היא אחד המוטיבים המובילים בהצגה. עידן נמצא בפרק ב' כבר שלוש שנים ומאוהב עד השמיים בצמרת. בשנתיים האחרונות דנה מנהלת את הזוגיות המתוקשרת עם יהודה לוי, ג'וי בינואר תציין שנתיים לזוגיות שלה עם השפית שיראל ברגר, ואבי, שכרגע לא נמצא בזוגיות, לגמרי פתוח לאהבה.

"נורא כיף להתחיל זוגיות רומנטית וסיפור אהבה חדש באמצע החיים", אומר אלתרמן. "אני בא עם פז"מ של המון שנים של זוגיות אחרת, ועכשיו הכל חדש וזה מרגיש כמו זוג ילדים שמתאהבים לראשונה. מכיוון שהילדים שלנו כבר גדולים, אין לנו כל כך מגבלות, יש לנו המון זמן ביחד והרבה חופש".

כשרשות הדיבור עוברת לדנה היא מקדימה ומכריזה בחיוך: "אני בהיריון", ואז בעיניים צוחקות מבהירה: "סתם, לא, הלוואי, אני עוד לא בהיריון. קצת הומור, הרגתי את הפיל שבחדר ועכשיו אפשר להתקדם". היא מתייחסת לאותה סערה שהתחוללה ברשת לאחר שתמונה אחת שלה יצרה גל שמועות באשר להיריון עם בן זוגה יהודה לוי.

עידן אלתרמן: "אני 30 שנה במקצוע, וכל הזמן אני אומר לעצמי שזה כנראה הדבר הכי מדהים שעשיתי מבחינת תפקידים, חוץ מהצמד עם אבי גרייניק, וזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים. אין לנו המון הזדמנויות במקצוע לעשות משהו שהוא כל כך גרנדיוזי"

כמי שמתורגלת בניהול מערכות יחסים לעיני המצלמות, נדמה שפרידר יודעת איך להתנהל גם במקרים לא נעימים שכאלה, ומצליחה לשמור על האיזון הנכון והדרך היחידה לשרוד בעולם הזה.
"מה יכולתי לעשות עם פרסום התמונה? רק לצחוק", היא משתפת. "אבל עדיין, אני בת, והיה רגע שאמרתי לעצמי 'אוף, זה לא פייר, נראיתי ממש סבבה באותו ערב'. משב רוח שנכנס העיף את השמלה וככה תפסו את התמונה. תמיד יתפסו תמונה, זה לא חדש. אני כבר רגילה. בואי לא נהיה מופתעות מאיך שהעולם הזה עובד, כי זה קורה. אני לא הראשונה ולא האחרונה".

מעבר ללצחוק על זה, יש מקומות שבהם הדבר פוגע, לא נעים?
"יש לכך ספקטרום שפוי - הרי אם זה לא היה נוגע בי, הדבר לא היה אנושי ולא אמיתי, כאילו - על מי את עובדת? אבל צריך שזה גם לא ייגע יותר מדי. כמו בת רגילה אני יכולה פתאום לשאול 'רגע, שנייה, מה, השמנתי? כאילו מה קרה?', כי איזה באסה, אני יודעת שאני לא בהיריון אבל אז אני אומרת לעצמי 'לא, לא, אל תיכנסי לזה', והופ אני מגיעה למקום של לצחוק על זה".

ומצליחה?
"ברור! אחרת זה הסוף שלי. רק לצחוק על זה! להיות על הקו שבין לא לקחת את זה קשה מדי ולהבין שכולם מתעסקים בכך לבין לא לתת לזה להיכנס הביתה יותר מדי. השורה התחתונה היא לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות, אבל גם לא לשחק אותה טו קול".

עד כמה הסערה הזאת נגעה במשאלת לב? אתם חושבים על חתונה, ילדים?
"על הטקס עצמו, על חתונה, אנחנו לא חושבים. שנינו been there done that", היא מחייכת, "אנחנו יודעים שאנחנו כאן כדי להישאר, ואנחנו בכל יום בוחרים זה בזה, וברור שאנחנו רוצים להיות הורים, בעזרת השם, ואמן".

"הזוגיות שלי לא כל כך מתוקשרת", צוחקת ריגר כשאני עוברת אליה, "וגם אם קצת כן, בואי, אני עשיתי סרט על האקסית שלי, ואני לא מתביישת בזה". היא מתייחסת לסרט הקצר "עכשיו כבר לא כל כך אכפת לי", שיצרה בעקבות מפגש עם האקסית, השחקנית כרמל בין, ובן הזוג של כרמל, השחקן אסף יונש, בממ"ד בחדר כושר שבו נתקעו יחד באזעקה.

"כולם יודעים הכל. בעיניי אלה נושאים אזוטריים ולא מעניינים, ואם זה כן מעניין מישהו, אז אני מקווה שבסוף הוא ימונף ליצירה. אם זה בסרט שאני עושה, או כשדנה בהצגה שרה לאהוב שלה, או כשעידן עושה סרטונים ושר עם בת הזוג שלו - בסוף אלה דברים צהובים שאם ממנפים אותם ליצירה כיוצרים, כשחקנים וכאמנים - בעיניי יש בהם ערך".

המחשבה על מיסוד יחסים וילדים עוברת בראש?
"שיראל מאוד לא רוצה ילדים ולא רוצה חתונה, זה מאוד ברור. כרגע. ואני לא בלחץ. אני מאוד רוצה להיות אמא, מאוד. זה חלום הילדות שלי, חלום שהיה לי מאז שאני זוכרת את עצמי, ואני מקווה שאני אעשה זאת מתישהו. אני עוד לא יודעת באיזו קונסטלציה. כרגע אני קודם צריכה לדעת לדאוג לעצמי לפני שאני דואגת לעולל קטן, זה בוודאות. אבל כן, אני מאוד־מאוד רוצה. זה חלום שלי, אני מתה על ילדים".

אבי: "אני לא בזוגיות. מה שיקרה יקרה, אני לא לחוץ, אני חי את חיי בינתיים בלי זוגיות. כן בא לי, ואני חושב על ילדים, ושם אני יותר משקיע את המאמץ בתקופה האחרונה, ממש חושב על הכיוון של איך לעשות את זה, עוד לא יודע איך ולא רוצה יותר מדי להיכנס לזה".

איך בני הזוג הגיבו למחזמר?
"צמרת מגיעה המון פעמים, ואנחנו כבר יודעים שכשהיא מגיעה אז כולה בהתרגשות. אם אנחנו מדברים על לחיות כל יום את הטוטאל, לא פגשתי מישהי כמו צמרת. היא גם אדם נורא סקרן, קצת כמו הדמות של לילי, לומדת לבד מדעי המוח, כולה תשוקה לחיים ולא מפחיד אותה למות. היא אמרה לי: 'בגלל שאני כל כך אוהבת את החיים אני לא מתעסקת עם המוות, כי אז לא אחיה", מספר אלתרמן.

"גם יהודה ראה, אהב וצחק", אומרת פרידר. "היינו יחד ביוון והוא רצה שנישאר עוד, אבל ביום שתכננו לחזור היתה הצגה, ואמרתי לו שאין מצב שאני מבריזה. אני חופרת לו על זה מלא. אני גאה להיות חלק מסיירת המטכ"ל הזאת, הוא יודע כמה אני אוהבת ומחוברת לדבר הזה". וריגר מסכמת: "שיראל ראתה את כל מה שעשיתי בחיים ואת 'הסוף' היא הכי אוהבת. היא ראתה את זה לפחות שלוש פעמים".

איפור ועיצוב שיער: ורד בדוסה רוטרו, סטיילינג: הילה ג'רבי, הלבשה: אוסף פרטי

Maya19.10@gmail.com