במהלך השנה החולפת, כחלק מחגיגות יום ההולדת העגול, מעוז התרבות החשוב הזה שדרג, הגדיל וחידש את מלאי האוספים הייחודיים בספרייה. היא נמצאת ממש בלב המבנה, אבל רבים מהמבקרים לא מודעים לה ולאוצרות הרבים שבה. הנה כמה סיבות טובות לבקר בה, לפחות פעם אחת בחיים.
סופרמן: המורשת האבודה של מנחם גולן
לפני עשר שנים הלך לעולמו אדם ששינה את הקולנוע הישראלי - מנחם גולן. עיקר עיזבונו - חובה לכל אדם חובב קולנוע באשר הוא - עבר לארכיון הסרטים בסינמטק, ודרכו ניתן לראות כמה גדולה היתה השליטה של גולן בקולנוע הישראלי והאמריקני בסוף שנות ה־70 ולאורך שנות ה־80 של המאה הקודמת, גם אם, כידוע, לא הוערכה כדרוש בזמן אמת.
יש כאן הכל - מההזמנה לפרמיירה של "מבצע יהונתן" ועד לסרט העונה לשם "למבדה", שתוכנן להיות להיט ב־1990 וממש לא הפך לכזה. "גולת הכותרת שלנו היא, כמובן, תעודות המועמדות של מנחם גולן ויורם גלובוס בצוותא לאוסקר ולגלובוס הזהב", מסבירים כאן.
הקולנוע הישראלי עשה מאז עוד דבר או שניים, אבל אין ספק שגולן הוא האיש שפרץ את הדרך, והתעודות שאנחנו רואים מספרות הרבה מהסיפור הזה.
בארון צדדי מונחים כל הפרסים והתארים שבהם זכה לאורך השנים, המעידים על ההכרה המאוחרת של המדינה ושל תעשיית הקולנוע באיש היקר הזה.
חורים בעלילה: הגאונות של אפרים קישון ושל אורי זוהר
עמרי חורש, מנהל ארכיון הקולנוע, מציג בפנינו את התסריטים של שני סרטים ישראליים: האחד עונה לשם "חורים" והשני הוא "שוטר מקוף". כשמדפדפים בעמודים השונים של התסריטים מגלים מייד שמדובר בשניים מהלהיטים הגדולים ביותר של הקולנוע הישראלי אי־פעם: "מציצים" ו"השוטר אזולאי".
לצד התסריט של "השוטר אזולאי" נמצא הסטוריבורד - עלילת הסרט, מצוירת בכתב ידו של קישון, ליד כל עמוד טקסט. וכך, בסצנה האחרונה, ניתן לראות כיצד קישון שם דגש על הדמעה רגע לפני סיומו הדרמטי של הסרט.
מעניין לגלות שקישון כתב את התסריט, כמו תסריטים אחרים שלו, באנגלית, משום שכיוון אותם מראש גם לקהל בינלאומי. ומה לגבי אורי זוהר? את הגאונות שלו בכתיבת התסריטים (לצד החוזים העסקיים לסרטים שלו שמופיעים אף הם כאן) ניתן לראות בהקפדה על כל מילה ועל כל משפט שיוצא מהפה של הכוכבים שלו, כמו את חיבוטי הנפש ואת היכולת לדייק ולזקק את הדמויות שלו. לפעמים מתסריט אחד אפשר ללמוד הרבה מאוד על האמן.
נוסטלגיה מפלסטיק: קלטות הווידאו והדיסקים עדיין פה
נוכח המעבר לפורמט דיגיטלי, הספרייה מצאה עצמה תקועה עם לא פחות מ־16 אלף כותרים של סרטים, שפעם ניתן היה לשאול הביתה וכיום אין בהם עוד צורך. כמעט כל סרט וידאו שיצא בשנות ה־80 נמצא כאן בעטיפה העברית המקורית שלו, וקשה מאוד שלא לשקוע בנוסטלגיה.
"אם יש למישהו עוד וידאו בבית או נגן די.וי.די, הוא מוזמן לבוא הנה", צוחק הסופר עמרי חורש, מנהל הספרייה בסינמטק ת"א כשאני מציע לו להזמין לספרייה את קוונטין טרנטינו, שבטח יידע להעריך את הלהיטים מלפני ארבעה עשורים על הפורמטים המיושנים, הוא מחייך: "יש לנו פה ערכת טרנטינו מוכנה בדיוק לרגע שהוא יגיע הנה. הכל תוכנן מראש".
ואם כבר טרנטינו - אוסף הפוסטרים הבלתי נגמר של הארכיון מזכיר כי עד לא לא מזמן עוד היינו תולשים את הפוסטרים האלה מהרחובות. וכן, יש פה גם פוסטרים מהסרטים של טרנטינו, למקרה שיגיע.
גאוות הארכיון: הציורים הסודיים של עמוס גוטמן
לאחרונה חזר שמו של הבמאי עמוס גוטמן ז"ל לכותרות בעקבות סרט דוקומנטרי על חייו ויצירתו של מי שפרץ דרך בקולנוע המקומי בכל הקשור להומוסקסואליות על המסך הגדול.
העיזבון המרגש שלו נמצא כאן וחושף לראשונה היבט לא ידוע אצל הבמאי שהלך לעולמו בגיל 39 בלבד: עשרות איורים, פורטרטים וציורים לא גמורים שתיארו את גיבורי סרטיו. חלקם צוירו ביד בטוחה של אמן עוד לפני שעלו על הכתב.
לצד הגרסאות השונות של סרטו המפורסם "נגוע", שנחשפות כאן לראשונה, כמו גם ההזמנה המרגשת לפרמיירה של הסרט, הציורים הללו משלימים תקופה קצרה בקולנוע הישראלי שהיתה לרגע ונעלמה, אבל השפעתה ניכרת למעשה עד היום.
לגעת באוצר: למה אנשים חוששים להיכנס לכאן?
מנכ"לית הסינמטק דינה פלד מבקשת שנבהיר, קודם כל, שאמנם זו ספרייה, אבל אפשר לצעוק כאן ולדבר בקול, כי זה בית חי ולא ספרייה שקטה. "המקום הזה פתוח לכולם, והוא חלק מההנגשה של הסינמטק לא רק לסטודנטים לקולנוע, אלא לכל מי שאוהב קולנוע ישראלי", היא אומרת.
"בדיוק לשם כך יש סינמטקים - ואנחנו מקווים שלמקום הזה, הספרייה, שלפעמים מבקרים מפחדים להיכנס אליה, יגיעו עוד ועוד מבקרים. בסופו של דבר, ההגעה לארכיון היא חלק משלים בביקור בסינמטק, ואנשים יכולים ממש לגעת כאן באוצרות ההיסטוריים של הקולנוע הישראלי".
פוסטרים במקום קירות: הכרזות ההן שנגנבו פעם מתחנות אוטובוס
קשה שלא להתרשם מהאוספים הרחבים בשתי הקומות. באגף הספרים הענק והמרשים אפשר למצוא כמעט כל ספר שנכתב אי־פעם, באנגלית או בעברית, על קולנוע. כשביקרו כאן לאחרונה סטודנטים שבדים מ־UCLA הם טענו שמצאו ספרים שאפילו אצלם, בחוג לקולנוע של האוניברסיטה היוקרתית, לא ניתן למצוא.
לצד שלל המבקרים שמגיעים, נדמה שהסיפור המרתק ביותר בתולדות הסינמטק התרחש, כמו תמיד, ממש במקרה. "נכנס לפה אדם עם כרזות קולנוע ענקיות שהוא מצא בקולנוע הרוס בגבעתיים", מספר חורש. "עם הזמן הן החלו להתפורר, והוא לא רצה שהן ייהרסו. הוא פחד שאיש לא יזכור את התקופה הזאת ושהדברים ייעלמו, אז הוא הביא אותן לכאן - והן שרדו 50 שנה".
חורש פורש את כרזות הענק ששולחות כל חובב קולנוע מבוגר אל ההיסטוריה ההיא, כשפוסטרים של סרטים צוירו ביד אמן על יריעות בד ענקיות שנתלו מחוץ לבתי הקולנוע. "אנחנו הבית של הדברים האלה, וחבל שהם ייהרסו", אומר חורש. "האוצרות האלה הם עדות לתקופה שהיתה ולא תשוב עוד".