גם גאון וגם נרקיסיסט: המנהיג שהמערב צריך עכשיו

ניסיון ההתנקשות בנשיא לשעבר טראמפ הסעיר את העולם מקצה עד קצה. בכל מקום בעולם, ממש כרגע, צעירים מקעקעים את דיוקנו עם שני פסי הדם על זרועותיהם. זאת הפכה להיות אמירה אופנתית, בדור שבו הדימוי החזותי חשוב מהמהות. הצעיר סתור הנפש שחשב לחסל את הנשיא לשעבר ולעתיד לא ייכנס לדפי ההיסטוריה, אולי כהערת שוליים. אבל האופן שבו קם כבוד הדונלד והתעשת ייחקק לדורות, אם בכלל יש עוד דורות לפנינו.

העולם רוצה אדם קר רוח בדיוק במידה הזאת שינהיג אותו. זה העניין. אדם שלא עושה עניין גם מכדור באוזן. מנגב את הדם וחוזר למגרש הגולף. אדם שיש בו כוח חיים כה עז, עז מדי לעיתים, שגם הקדוש ברוך הוא מסדר את העניינים לפי טובתו. כי מול החולשה הרעיונית של המערב, של השמאל האמריקני, של הנשיא הדועך בשידור חי - צריך אחד שיורים בו, וכמו בסרט מצויר הוא קם וממשיך.

שנים תמכתי בטראמפ. זכיתי להיות מבוזה על ידי קולגות בתקשורת. אבל בסוף הקדנציה הראשונה שלו, עם כל סיפור הקפיטול שעד היום אני לא בטוח שבאמת הבנתי, התחוור לי שהוא גם איש מדהים וגם אדם חולה. אין לו גבולות בכלל, וזה רעיון לא טוב להיות בלי גבולות, כפי שהוכיח ביידן כשהסיר את הגבול של אמריקה והתיר ל־8 מיליון מסתננים להיכנס אליה ולשנות אותה לעד. אז חתכתי ממנו.

הבנתי שטראמפ גם גאון וגם נרקיסיסט, גם רב־אמן בהפעלת כוח וגם אדם ללא שום עמוד שדרה מוסרי. חשבתי שחסרונותיו עולים על יתרונותיו. אז חשבתי. ומצב העולם הולך ומידרדר, אמריקה שוקעת, סין פורחת, איראן מלבלבת, רוסיה מתעצמת, וחבורת השוטים המשיטה את ספינת יחסי החוץ של אמריקה מהסטייט דיפרטמנט עושה הכל הפוך. ושוב אני מתהפך, סטייק טבעוני שכזה.

רבים בעולם מחכים למוצא פי, שאאשר מחדש את מועמדותו של טראמפ ואסכים להצבעה עבורו. אז הנה - יש אישור. בהתחשב בחלופות, לאור ולחושך גודל המשימות שצריך לבצע ומהר, בלי התחשבות בהליכים נאותים, בתוך עולם מופרע שמאבד עצמו לדעת, לצערי הרב רק דונלד טראמפ יכול להושיע את המערב מעצמו ואותנו מצרינו. זה המצב. זה אישור חד־פעמי בלבד, טוב רק לבחירות האלה. אל תנסו להשתמש בו פעמיים, כי אעלה עליכם. והלוואי שהניסיון הזה לקפד את חייו יהיה האחרון, אם כי לא הייתי בונה על זה. הרבה מופרעים, הרבה נשקים, עוד נשמע מהם.

העזתי

אני רואה סרטון של עזתי יושב על גדם מה שהיה מרפסתו, במה שהיה ביתו, ומשקיף על עיי החורבות סביבו, מה שהיתה שכונתו, מי שהיתה עירו, והכל חרב. לרגע מתעוררת בי אמפתיה לחלש, למושפל, להרוס, ואז קמה בי מייד תנועה נפשית נגדית של שמחה וסיפוק. אמנם יכול להיות שהוא עצמו, העזתי האומלל, לא עשה דבר כדי שגורל כזה יפקוד אותו, אבל מה לעשות - אנשים מקובצים בעמים, והעם שלו הרוויח ביושר את נכבה סימן שלוש שבאה עליו, וכמה שיותר - יותר טוב.

המומחים אומרים שייקח 15 שנים לפנות את ההריסות ממה שהיה רפיח, עזה, סג'עייה, וכל העיירות האחרות שכולנו למדנו להגיד את שמותיהן. ואני חושב לי - מילא 15 שנה, יש לי זמן, אבל כמה שנים וכמה דורות עוד ייקח עד שהעם הזה, הדפוק מכל עמי העולם, ישנה את תודעתו, עד שיבחר בחיים? עד שיפנה את שאריות הרצחנות שלו אל אתר ההטמנה של ההיסטוריה ויחשוב לעצמו על עתיד חדש, שלא כולל השמדה עצמית? כמה, 15 דורות?

היתה להם נכבה, אירוע מומצא של קורבנות ללא לקיחת אחריות ב־1948. ואחר כך הם המציאו את הנכסה, עוד אירוע דמיוני ב־1967, המציב אותם כנפגעים ללא שום חשבון נפש, ועכשיו הנַכְּמָה, מלשון נקמה. על פרץ השמחה הקולקטיבי ב־7 באוקטובר הם משלמים את המחיר הכי יקר - עוד סיבוב של פליטוּת, שכול, טראומה. מי שלא לומד מהעבר ורק מתחפר בתודעה של "אכלו לי גירשו אותי", דן עצמו לחיות אותה מציאות בגרסה קשה יותר, פעם אחר פעם. ואני חושב לי: העם הזה, שאינו עם כלל, מה יהיה איתו? מתי ייקח מאיתנו, חוץ מאת מכוניותינו באישון ליל, גם את יכולת ההתנערות ממה שהיה והתארגנות ליצירת עתיד טוב יותר? מתי?

עסקת חטופים בפתח. מתפלל שתקרה בקרוב ותציל את מי שעדיין נותרו בחיים בתוך הזוועה. אבל עד אז יש עוד זמן קצר, שחייבים לנצל עד תום. אני מתרשם מהתנופה של צה"ל במלאכת הכיבוש, הטיהור וההשמדה של כל מה שהיה מקום שאפשר לגור בו איכשהו. כבוד ללוחמים, שאפו למפוצצים. לא לעצור לרגע. חייבים לגבות את המחיר הגבוה ביותר האפשרי, חייבים שברגע שהמלחמה תצא לפגרה - אפילו בתודעה הכי עקשנית, הכי מוגבלת, הכי רצחנית, תהיה טלטלה. שיילכו מפה לארצות הים, או יישארו וישתנו. נקעה נפשנו מהם.

קוקיות

אייל גולן חטף בקבוק לפרצוף. זה יעבור, אבל זה היה אירוע רע. חייבים כבר שתהיה מערכת זיהוי פנים באירועי מוזיקה וספורט שמזהה בזמן אמת כל מתפרע וכל בריון ושולחת אותו החוצה, פלוס השעיה מאירועים לכל החיים. אבל יש לי משהו מורכב נוסף לומר פה. אני בטוח שזה שזרק את הבקבוק, הקוקסינל עם הקוקיות של ילדה, אוהב את אייל גולן, אחרת לא היה טורח לבוא. אלא מה? הוא התחנך בין היתר על השירים של מר גולן, שהטקסטים שבפיו הם "מילים של אהבה" על נאמנות, ומעשיו בו־בזמן הם מעשים של השפלה והורדה של נשים. כלומר, אהבה היא גם וגם - גם סגידה מצועצעת וגם פגיעה משפילה.

אני חוזר למרגליות החן שיצאו לגולן מהפה כשאיבד שליטה לרגע, כשהבקבוק פגע בו וברגשותיו: "בוא אחורה, אם אתה לא ילדה קטנה עם קוקיות, קוקסינל". איזה יופי. כמה אמת פנימית יוצאת כשהשערים נפרצים לרגע. יש פה הזמנה לאלימות, לדו־קרב בין גברים, שאין בהם יסוד נשי, ויש פה קביעה שילדות קטנות עם קוקיות הן... לא יודע בדיוק, אבל בטוח שאת הילדות הקטנות שלי, שאני טורח הרבה על קוקיותיהן שייצאו ישרות ותמיד יוצאות עקומות, לא הייתי מפגיש עם אייל גולן. איך האיש המסוכן־לנשים הזה, המשתמש בנערות חלשות ונפטר מהן אחר כך כמו שנפטרים מטישיו, מצליח לגרום לאחד המופעים הכי מתוקים של האדם, ילדה קטנה עם קוקיות, להישמע טמא? הסר ידיך מעל ילדותינו עם הקוקיות, אייל, הלוואי שתוכל לחזור לטוהר הנשמתי שיש בילדה קטנה עם קוקיות, ולאתחל מחדש את המערכת הפנימית שלך שאינה מבדילה בין טוב לרע, בין אהבה לתאווה, בין מותר לאסור מהתורה.

ולגבי קוקסינל - ראשית, יש לומר "גבר שעבר תהליך התאמה מגדרית". עכשיו, עם כל הביקורת החריפה שיש לי על מה שקורה בארצות הים, וגם טיפה פה, עם הפיכת נושא הטראנסיות לאופנה במקום לבחירה קשה מאוד של אנשים ונשים שאין להם ברירה, השימוש במילה קוקסינל נגמר לפני 200 שנה. זהו ביטוי פוגעני כלפי מיניות של אדם שגם ככה לא קיבל את הקלפים הכי טובים בחפיסה. ואין לו, או לה, שום אשמה בעניין הזה. זה כמו לומר לאדם שחור באמריקה ניגר. נראה אותך.

קיצור העניין - אני אמשיך לא להאזין לאייל גולן, הוא ימשיך להיות "מלך העולם", לא קרה כלום. רק "צל של יום" נשאר מהאירוע. "בלעדייך" הקהל ימשיך להגיע להופעות שלו, ו"בלילות" ימשיכו להתנגן השירים שלו.

avrigilad@gmail.com