הקיץ הזה, וזה היה ברור כבר מהסתיו, הרחיק את ישראל מהזירה הבינלאומית גם בכל הקשור להופעות ענק ולאירועי תרבות. הדבר התבטא בכל היבטי החיים - אבל המפלט התרבותי הפך יותר ויותר בולט בכך, ככזה שמייצג את הניגודיות בין הרצון להמשיך את החיים בכל מחיר לבין הופעות שמתחילות באזהרות על המסכים ובכריזה: "אם תישמע אזעקה יש להישכב על הדשא למשך עשר דקות".
את ההודעה הזו שמעו 220 אלף הצופים שהביאו אביב גפן ואיל גולן בחודש האחרון להופעות שלהם, שהפכו (איך לא) לאירועי התרבות הגדולים של הקיץ, ובין הגדולים ב־76 שנות המדינה. גפן תרם 60 אלף צופים בהופעה אחת בפארק הירקון, ואילו גולן מוסיף 150 אלף בחמש הופעות באצטדיון בלומפילד, שהאחרונה שבהן תתקיים הערב (חמישי).
כשמדברים על ההופעות של גפן ושל גולן, קשה שלא ליפול לקלישאות פוליטיות. אבל זו בחירה קלה מדי, כי הזיהוי של גפן עם השמאל עלה שוב לכותרות בעת האחרונה, אולי כדי לקדם את מכירת הכרטיסים - ואולי סתם כדי להתנגח, מתוך ידיעה שהזיהוי הזה יפעיל אוטומטית את המתנגדים מהצד השני; וגולן, מצידו, מעולם לא הסתיר את יחסיו עם נתניהו או עם הצד הימני של המפה. אבל ביקור בהופעות של שני האמנים, שבחרו לדבר על החטופים ולהתפלל עבור חיילינו, מעלה את השאלות אם המרחק ביניהם קצר יותר משנדמה, בטח בעת הזאת, ואם הם מסמלים משהו גדול יותר מאשר רק ז'אנר מוזיקלי כזה או אחר.
ריח של ניינטיז
המופע של גפן הוא מופע שנאחז בנוסטלגיה. זה לא רק הקהל המבוגר ברובו, אלא גם - ובעיקר - הבחירה המודעת להביא לבמת "נשף הרוק" את האנשים שעשו את שנות ה־90, רגע לפני שהמוזיקה הים־תיכונית פרצה מהגטו והפכה למוזיקה ישראלית.
אח, שנות ה־90. נו, אלה עם הסכמי אוסלו והתקוות שנכזבו עם רצח רבין. אלה עם מייקל ג'קסון, מדונה ואלטון ג'ון בפארק. עבור האנשים בקהל, אלה היו רגעי החסד האחרונים של החברה הישראלית. אולי כי הם היו בדיוק בגיל המתאים והכל הריח להם אז כמו רוח נעורים. "נוער הנרות", או "ילדי אור הירח", כפי שקראו להם אז, הם היום הורים עם כרס של נהג רכבת גרמני וקרחת, במקרה של האבא.
עבור הקהל של גפן, אלה היו רגעי החסד האחרונים של החברה הישראלית. אולי כי הם בגיל המתאים והכל הריח להם כמו רוח נעורים. "נוער הנרות", או "ילדי אור הירח", כפי שקראו להם אז, הם כעת הורים עם כרס של נהג רכבת גרמני וקרחת
ההופעה של גפן מארחת את המוזיקה הישראלית שהיתה רלוונטית פעם והיום מחפשת את דרכה במיינסטרים הישראלי, בדיוק כפי שהיא מחפשת את עצמה בעולם ללא הועיל - כי מה לעשות, הרוקנרול סיים את דרכו, אז מוטב לפנות לפופ. כשגפן מעלה לבמה את שלמה ארצי, או אפילו את אתניקס, אפשר לחשוב שזו ישראל שנתקענו בה, עם "ירח" לצד הלהקה שהמציאה את איל גולן.
יש גם משהו אירוני בכך שתא"ל (מיל') קובי רגב מחיל האוויר מפליא לנגן בפסנתר דווקא את "עורי עור". לא רק מולדת אהובה, אלא גם צבא אהוב, שלא בדיוק היה במצב ערנות אי־אז ב־7 באוקטובר. אבל אצל גפן הכל מתערבב: עצב, שמחה והרבה שמאלץ. ושלא יובן לא נכון, לקהל אין שום תלונות מלבד על התאורה בפארק, שמקשה לעשות סטורי או טיקטוק - אולי עדות לכך שהגיע זמנם של הצעירים לעזוב את האפליקציה הזאת.
בשלב מסוים אני מקבל הודעה מחברה שנמצאת בהופעה, עם השאלה: "מתי יאיר גולן יעלה להודות למצביעיו על הבחירה בו בפריימריז של העבודה?". הזיהוי השמאלני־אשכנזי של ההופעה הוא ברור, אבל זה לא העניין. שוב נדמה שאף שמדובר בנשף הרוק המרשים ביותר של גפן ב־12 השנים האחרונות, ואף שמדובר בהישג מוזיקלי ובציון דרך מול 60 אלף אנשים - זו לא המוזיקה שאנשים מחפשים כאן, אלא הערגה.
ערגה למה? כנראה להיותנו צעירים הרבה יותר ואופטימיים הרבה יותר. אין במופע של גפן שום התרסה, גם כשהוא מדבר על ימין ושמאל, מה שגורם לנו לחשוב שאולי כשהיינו בני 17 לא היינו כל כך מורדים כמו שחשבנו - ובטח לא עכשיו, כשכולם מסביב שרים "אז לא היתה לי מכונית גדולה" עם שלמה ארצי, אולי האקט הבורגני ביותר שאדם יכול לעשות.
גם בעשור הרביעי בקריירה שלו, אביב גפן לוכד ישראליות נוכחת - אבל לאו דווקא כזאת שעוסקת בפוליטיקה, או כזאת של ימין ושמאל, אלא כזאת שמבקשת להישאר צעירה בכל מחיר. כזאת שמתעקשת שאתמול היה טוב ויהיה גם מחר ומסוגלת לשמוע את בעז שרעבי ואת עמיר בניון שרים, ופחות משמיעים את דעתם על כל נושא שבעולם. כזאת שחוזרת לפקקים ביציאה מהפארק ומקללת את עצמה לדעת כל הדרך לעוד יום עבודה. כי חשבנו שאין סיכוי שכשאביב גפן יהיה בן 50 יהיו לנו החיים של ההורים שלנו - אז חשבנו.
אם זה הפסקול של מרד נעורינו, והוא עדיין מלווה אותנו אל תוך משבר גיל העמידה, הרי פספסנו משהו בהגדרה העצמית שלנו. בסוף כולנו מגולגלים בתוך נייר עיתון, מוסף החג של חיינו: קצת גפן, קצת ארצי, קצת אתניקס, קצת חטופים וקצת צה"ל. רק היה חסר שבסוף ההופעה היינו מקבלים סודוקו וצ'ולנט.
בשבוע שאחרי ההופעה גפן קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר־אילן, זאת שהצמיחה גם את הסטודנט יגאל עמיר. זאת שבשנות ה־90, כשגפן היה מאופר בכבדות, עמדה במוקד הסקילה האקדמית. 30 שנה אחרי כן, גפן הוא פרסונה גרטה באותו המקום ממש. יגאל עמיר בכלא כמעט לכל אורך הקריירה של גפן, יצחק רבין הוא נושא בבחינות בגרות, ואנחנו התעקשנו שגפן הוא פסקול חיינו, אם החיים היו מסתיימים בגיל 21. לקראת סוף ההופעה, כשההמונים ממהרים איש־איש למציאות המיוסרת שלו נוכח הבלגן הארגוני שלנצח יאפיין הופעות בפארק, אנחנו צורחים בקולי קולות: "אנחנו דור מזוין!". בחיי - זה פתטי ממש כמו כשהיינו בני 14.
אביב גפן היום הוא האמצע של המוזיקה הישראלית, בדיוק כמו שהקהל שלו הפך להיות האמצע של החברה הישראלית. לא באמת שמאל, לא באמת ימין. ואולי זה מה שהוא והקהל שלו תמיד ייחלו לו - להיות באמצע.
אם גפן הוא פסקול מרד נעורינו שמלווה אותנו למשבר גיל העמידה, הרי פספסנו משהו בהגדרה העצמית שלנו. בסוף כולנו מגולגלים בתוך נייר עיתון: קצת גפן, קצת ארצי, קצת אתניקס, קצת חטופים וקצת צה"ל. רק היה חסר סודוקו וצ'ולנט בסוף
עם ישראל חי
איל גולן ביקש שהקהל יגיע בלבן, ומי שמגיע לבלומפילד שעתיים לפני ההופעה מגלה שכולם צייתו. אנחנו מגיעים להופעה הראשונה, וצריך לומר שהסדר מופתי. אנשים באים ויוצאים, ובאופן מפליא הפקקים הבלתי נגמרים של האסון התחבורתי שנקרא תל אביב־יפו מצליחים לעמוד בעומס. אפילו הרכבת הקלה עובדת כמו שצריך, כמו שחלמנו פעם שנוכל לבוא להופעה ברכבת. מחוץ לשערים, לעיני המשטרה העייפה למדי, כרטיסים שמחירם הנקוב עומד על 500 שקלים נמכרים בלי בעיה ב־900.
בעיני הקהל שלו, איל גולן הוא הזמר הלאומי. לא אולי - בטוח. אבל ההופעות של איל גולן, שרצות תחת המותג GOLD כבר זמן מה, הן בעיקר ניסיון להוכיח. לא שנותר מה להוכיח, אבל אין ספק שחמש הופעות של גולן בבלומפילד אמורות להיות ניצחון מוחלט על התקשורת, על החלקים בחברה הישראלית שלא מוכנים לשמוע עליו או ממנו, על רשויות החוק ועוד. מצד שני, הן ניצחון מוחלט בערך כמו הניצחון המוחלט שלנו בעזה. מי שרוצה להאמין - שיאמין. ואז לא יפחד, או שכן.
ההופעות של גולן מתחילות בשירת המנון "התקווה", החלק היחיד בהופעה שבו גם הוא לבוש לבן. בשורות הכבוד פצועי צה"ל - ומעטים בקהל לידי - מסננים גם קללה גזענית או שתיים.
"אנחנו נבכה, נשיר ונצחק ביחד", מבטיח גולן - ומקיים. כי גם כשבוכים בהופעות של גולן, ברגע שנאמרות המילים "יאללה חאפלה", גם המאבטחים הערבים, שעד לפני רגע עוד זכו לאיומים כאלו ואחרים מצד הקהל הססגוני, מצטרפים לחגיגה, שממש כמו אצל גפן מכילה את הקודים שלה, שזרים למי שמגיע בפעם הראשונה.
אצל גולן לא מקבלים את הנוסטלגיה של אביב גפן, את הכמיהה לעבר שהיה אולי טוב יותר ומבטיח יותר. הקהל של גולן הוא כאן ועכשיו. וכשמביטים במספרים האדירים של צעירים שמגיעים למופעים שלו, אפשר גם להבין למה. הם חיים הווה ושמחים כמו שרק בחור בן 24 עטוף בדגל של גולני יכול להיות שמח במצב הבלתי אפשרי שאנחנו חיים בו מאז 7 באוקטובר.
גולן הוא מכונת להיטים, שכמובן הביאה לעולם גם את אחד מההמנונים הגדולים של המלחמה הזאת - "עם ישראל חי". המסע לשירים הישנים שלו בא לידי ביטוי במחרוזות. הכל ארוז קומפלט ומוכן להגשה. השירים בקצב, הלהיטים לא פוסקים לרגע והקהל הלבוש בלבן מזכיר לנו שוב תופעה נפוצה בעת האחרונה: הטלפונים הסלולריים לא נשלפים כדי לצלם את האמן, שמזיע ונותן את כל־כולו על הבמה, אלא דווקא את מחזיקי הניידים עצמם - בדרך כלל נשים, שמסבירות את מילות השיר בתנועות פנטומימה.
הן עושות תנועת גל אם השיר מדבר על ים או על גלים, מביטות למרחק אם מופיעה המילה "אופק", וכמובן מסמנות "לא" עם האצבעות או "כן" עם הראש בהתאם למה שנאמר על הבמה. בין לבין פורצת מהקהל שירת "גולני, גולני שלי".
לאורך השנים שימש גולן קרקע להרבה שירים במגרשי הכדורגל שלנו. לכן, כשכולם שרים ביחד "איך שאת נוגעת בי אני אדם אחר, כשאת איתי אני אוהב אותך, את בשלך, לא מבינה" - גולן מחייך, כי הוא יודע שבמקום "זאת אהבה" הקהל יצעק "הפועל זונה" במלוא גרון - והשילוב הזה נראה הגיוני לחלוטין, כי גולן הוא גם כדורגלן, והוא מביא להופעות שלו כדורגלנים ישראלים רבים.
אצל גולן לא מקבלים את הנוסטלגיה של גפן, את הכמיהה לעבר שהיה אולי טוב יותר ומבטיח יותר. הקהל של גולן הוא כאן ועכשיו. הצעירים במופעים שלו חיים הווה ושמחים כמו שרק בחור בן 24 עטוף בדגל של גולני יכול להיות שמח במצב הבלתי אפשרי
שיר נחמה
עשן הסיגריות מיתמר מעל לאצטדיון בלומפילד לאורך כל הופעתו של גולן, שגם הוא מחליף תלבושות כמו גפן. אם גפן מביא לבמה גוף צנום וארומה של רוקנרול - גולן מבלה שעות בחדר הכושר ומדגים שיניים לבנות מפרסומת אמריקנית משנות ה־80. היהלומים מנצנצים על כל חלקי גופו, והגוף עצמו מכוסה קעקועים, כולל האחרון הענק שעל גבו - מגן דוד עם הספרות 7.10.23. השילוב הזה, של יהלומים וקעקועים, גורם לזכרים בקהל להודיע למי שרוצה לשמוע: "וואי, כזה אני רוצה".
אם גפן הביא לבמה את החברים מה"רוקסן", שהלך לעולמו לפני דור - גולן לא שוקע בנוסטלגיה ולא מביא חברים מהמועדון שבו החל את הקריירה, "גוש 24" בראשון לציון, שגם הוא כבר לא איתנו. הוא מארח את יגל אושרי, שממהר להתעטף בדגל גולני, עם עוד להיט תקופתי בשם "לצאת מדיכאון" שמזכיר לכולנו שגם בשעות החשוכות של הלילה, תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך.
טוב, כמעט לא שוקעים בנוסטלגיה: גם כאן, איך לא, עולים לבמה חברי אתניקס זאב נחמה ותמיר קליסקי. "הם עשו אותי", מדגיש גולן, ואז מוסיף שאולי זה נשמע לא טוב. הילדות בנות ה־15 בשורות הראשונות צוחקות מהבדיחה, גם האימהות שלהן.
מפתיע לגלות שחוט השני בין אביב גפן לאיל גולן הוא אתניקס. אמנם זאב נחמה מציין במפורש שגולן הוא הזמר הכי גדול בארץ, אבל גם הקשר לגפן לא תלוש. איך בדיוק? אולי כי כולנו עדיין בשנות ה־90, שבעיני רבים הביאו איתן איזו תקווה דרך הסכמי שלום שחלקם לא החזיקו מים? אולי כי הטעם המוזיקלי שלנו בגלגול החיים הזה התקבע בזכות הקלידים של קליסקי? איך מכל האמנים שיש לישראל להציע, נחמה וקליסקי הם אלה שמצאו עצמם על הבמה בשתי ההופעות הגדולות של הקיץ? האם נתקענו כולנו בלופ בפעם האחרונה שבה המוזיקה הישראלית עוד היתה רלוונטית?
כנראה שזו תשובה חלשה מדי, לא מדויקת, כי קרו דברים במוזיקה הישראלית במילניום הנוכחי. אולי כולנו, הישראלים, בסוף או זאב נחמה או תמיר קליסקי, כי לא סתם עבור רבים כל כך אתניקס היא פסקול ששום חתונה ב־35 השנה האחרונות לא באמת שלמה בלעדיו. אולי הסיפור הוא בכלל לא אביב גפן או איל גולן, אלא חולצת הפולו של קליסקי והכוחניות כובשת הלב של נחמה. ומהי הישראליות אם לא חולצת פולו וכוחניות כובשת לב?
שביל הבריחה
אי אפשר לדבר על זמרים גברים מבלי לדבר על האב. כמה שנים ניסה אביב גפן לצאת מהצל הענק של אביו, יהונתן ז"ל, שנפטר לפני שנה? מתחילת הקריירה שלו ולמעשה כנראה גם עד סופה. בפארק הירקון ההתייחסות ליהונתן היתה מצומצמת, בשל העובדה שבקרוב צפוי מופע בהיכל התרבות לזכרו. רק האמנים האורחים המבוגרים נגעו־לא־נגעו בנושא, הזכירו לגפן שעבדו עם אביו בעבר.
אצל איל גולן, היחסים עם האב הם הרגע שבו מסלול הקריירה המובטח לעבר הנצח של הקאנון הישראלי הוסיף לעצמו כוכבית וסימן שאלה לגבי הדרך כולה.
מפתיע לגלות שחוט השני בין אביב גפן לאיל גולן הוא אתניקס. איך מכל האמנים שיש, נחמה וקליסקי הם אלה שמצאו עצמם על הבמה בשתי ההופעות? האם נתקענו בלופ בפעם האחרונה שבה המוזיקה הישראלית עוד היתה רלוונטית?
גם גפן וגם גולן, - כל אחד בדרכו, כמובן - נושאים איתם את נטל ההוכחה, שכנראה יישאר שם תמיד, בכל פעם שבה יעלו על הבמה.
אבל אם מחפשים עוד דבר שמשותף לשתי ההופעות הללו, זוהי התקווה שהן הביאו עימן. ביציאה מפארק הירקון או בהליכה בשדרות ירושלים, אנשים דיברו על כך שקיבלו את ה"בריחה מהמציאות" שחיפשו - ומייד חזרו לטמון את ראשיהם בטלפונים הניידים, כדי לצקצק ולהתעצב דקה אחרי ששרו בגרון ניחר. את אותו אסקפיזם, שבא לידי ביטוי במשפט "היה שווה כל שקל", הם משמרים ברשתות החברתיות השונות כדי שוב להזכיר לעצמם שבכל זאת נהנו היום.
גפן וגולן ענו על הציפיות של המעריצים שלהם - וגם של באי ההופעה שאינם מעריצים קבועים, שהגיעו כי אלה מפלטי התרבות של החברה שלנו בעת הקשה הזאת, שלא באמת מאפשרת לשמוח עד הסוף. גם אם עכשיו מאוד מעונן, נראה שעם ישראל שוב מוכיח שהוא עדיין חי - גם אם הוא מצלם את עצמו בכל רגע נתון כדי לוודא.