באנו לחזק: דווקא עכשיו - הכירו את העולים שבחרו לבוא לארץ בזמן מלחמה

במהלך שלושת החודשים הראשונים של המלחמה בעזה נרשם זינוק מטאורי במספר האירועים האנטישמיים בארצות המערב: עלייה של 500% בבריטניה לעומת התקופה המקבילה בשנת 2022, 400% בגרמניה, 800% בהולנד ו־230% בארה"ב. זאת, כשבד בבד נצפתה ברשתות החברתיות עלייה של 1,200% במספר ההתבטאויות האנטישמיות בין אוקטובר לדצמבר 2023.

האנטישמיות החדשה־ישנה הזאת מגיעה בסטריאו, משני הכיוונים: מהשמאל הפרוגרסיבי־רדיקלי מצד אחד ומהימין הקיצוני מצד אחר. בשני הצדדים ניתן לזהות סמנטיקה אנטישמית מובהקת - כלומר, לא מדובר בגילויים אנטי־ישראליים בגלל המלחמה, אלא בשנאת יהודים, ולעיתים המלחמה משמשת תירוץ לכך.

בימים אלה קצת קשה להגיד ש"ישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים", כפי שנהוג היה לומר כאן עד כה. ובכל זאת, באופן מפתיע, מאז 7 באוקטובר המון יהודים מבקשים לעלות ארצה - דבר הבא לידי ביטוי במספרים גבוהים מאוד של בקשות לפתיחת תיקי עלייה במדינות המערב.

בצרפת, לדוגמה, נפתחו יותר מ־2,300 תיקים חדשים, עלייה של 200% מהשנה שעברה. בארה"ב נפתחו יותר מ־4,500 תיקים, עלייה של 70% מהשנה שעברה (בחודש מאי בלבד, על רקע ההפגנות האלימות באוניברסיטאות, נפתחו בצפון אמריקה לבדה 500 תיקים). במקביל, 600 תיקים נפתחו בקנדה (עלייה של 100%), ובבריטניה נפתחו 500 תיקים חדשים - עלייה של 32% מהשנה שעברה.

זאת ועוד: משרד העלייה והקליטה מדווח על ביקוש גובר לירידי עלייה נוספים במדינות המערב, לאחר שמאז 7 באוקטובר התקיימו שלושה כאלה בצרפת. היריד האחרון, שנערך החודש, שבר שיא עם יותר מ־3,000 משתתפים.

גם חתך המשתתפים בירידים הללו מעניין: 85% ממשתתפי היריד האחרון לא התעניינו בעלייה מעולם לפני כן, ו־30% מהם הביעו התעניינות לעלות עוד השנה. בצרפת התקיים גם יריד "מדקס" בהשתתפות מאות רופאים, ובניו יורק נערך יריד דומה בהשתתפות 1,000 רופאים המעוניינים לעלות לארץ.

האסימון נפל

כמי שעלתה מצרפת לפני עשור, אלכסנדרה ברוס, מלוות עולים מטעם משרד העלייה והקליטה בשמונה השנים האחרונות, מכירה היטב את הכוחות העומדים מאחורי הצעד המשמעותי הזה, אבל גם היא הופתעה מהרצון של רבים כל כך לעלות ארצה דווקא עכשיו.

"פגשתי יהודים שסיפרו לי שהם רוצים להיות חלק מהעם היהודי ומההיסטוריה שלו", היא משתפת. "הם לא בהכרח חווים אנטישמיות באופן ישיר, אבל הם גם לא מרגישים שייכים עוד למדינה שבה הם גרים. השתתפנו לפני שבועיים בירידי עלייה בשלוש ערים מרכזיות בצרפת, והגיעו אלינו אלפי אנשים (2,700 משתתפים רק בפריז, ק"א) ואנשים חיכו שעות רק כדי לפגוש את מלווי העלייה מטעם משרד העלייה והקליטה. אלה אנשים שלא ממש חשבו לעלות לארץ עד עכשיו", היא אומרת.

"הם סיפרו לי שנפל להם האסימון דווקא בשמחת תורה. הם פתאום הבינו שהמקום שלהם נמצא בארץ, למרות הקושי והאתגרים שעומדים בפניהם. אני, אישית, מרגישה זכות מאוד גדולה להיות חלק מהמהלך ההיסטורי שמתרחש עכשיו בעולם".

ההפגנות הפרו־פלשתיניות הסוערות שהתקיימו מחוץ לירידים ביוהנסבורג ובקייפטאון שבדרום אפריקה לא מנעו מיהודים רבים להתעניין בעלייה, לראשונה בחייהם. רויטל אקרמן, מלוות עולים הממונה על מדינות דרום אפריקה ואנגליה, רואה נוסף על פתיחת תיקי עלייה חדשים גם התרחבות של הביקוש להתקדם בתיקים שכבר נפתחו בעבר.

"היתה הרשמה גדולה באופן משמעותי לעומת שנים עברו", היא מעידה. "אנשים שמעולם לא חשבו להגיע לירידים - הגיעו הפעם, בילו שם ימים שלמים ושמעו מה יש למדינת ישראל להציע להם, ואיך ניתן לסייע להם בקליטה.

"נפגשתי עם משפחה ששהתה בישראל במהלך סוכות ושמחת תורה, וב־7 באוקטובר הודיעה אחת הבנות, בת 20, להורים שלה שהיא עולה לארץ. היא פתחה תיק עלייה ברגע שחזרה לאנגליה והתחילה בתהליך. לפני שלושה שבועות היא הגיעה, והיום היא גרה בצפון הארץ. ההורים שלה צפויים לעלות לארץ בחודש הקרוב".

"העליה היא מנוע צמיחה בכל תחומי החיים", אומר האלוף (במיל') דורון אלמוג, יו"ר הסוכנות היהודית. "תרבות, עסקים, רפואה, כלכלה, חברה ועוד. הצעירים שמגיעים לישראל בימים אלה עוזבים חיים מלאים ומתייצבים לצד מדינת ישראל ועלינו האחריות לקבלם באהבה גדולה. הניצחון המלא יהיה בבניית חברת מופת בישראל. חברה צנועה, צודקת, אוהבת, חומלת, מכבדת ומחבקת את אזרחיה".

״העלייה בפתיחת התיקים היא אמירה חד משמעית של סולדיריות ורצון להיות חלק מעם ישראל", מוסיף שר העלייה והקליטה אופיר סופר. "ביריד העלייה הראשון בפריז, חודשיים לאחר ה-7 באוקטובר ניגשה אליי מישהי ואמרה לי, אני לא דתייה ולא גדלתי בתנועת נוער אבל אני מרגישה שייכת לעם היהודי ורוצה לעלות".

קצת פרופורציות

ואולם, חשוב לשים את הדברים בהקשר המתאים ולהבין את התמונה הכללית. לד"ר סבטלנה צ'אצ'אשווילי־בולוטין, ראש המכון להגירה ושילוב חברתי מהפקולטה למדעי החברה והקהילה במרכז האקדמי רופין, יש השגות רבות על התהליך שמתואר כאן.

"נכון, נפתחו הרבה יותר תיקי עלייה מהעולם המערבי, אבל יש פער גדול בין פתיחת התיקים ובין מימושם", היא מסבירה ומצביעה דווקא על ירידה במספר העולים לארץ, על פי נתונים שקיבלה ממשרד הקליטה: בין אוקטובר 2022 לאפריל 2023, לדוגמה, עלו כ־44,000 איש, רובם מרוסיה, לעומת 14,500 עולים בלבד בתקופה המקבילה השנה, מתוכם כ־10,000 מרוסיה.

לדבריה, קצב העלייה מרוסיה לא ירד עקב המלחמה בישראל, אלא משום שזכאי חוק השבות שהיו מעוניינים לעלות כבר עלו, ונוסף על כך, תהליך הקליטה המזורז בוטל. לטענתה, אמנם קיים קשר חיובי בין עלייה באנטישמיות לעלייה לישראל, אבל מדובר במספרים קטנים מאוד. "אנטישמיות מסבירה כ־5% מתופעת העלייה", היא אומרת. "העלייה ברמת האנטישמיות משפיעה בצורה אינטנסיבית על מספר התיקים שנפתחים, אבל לא על העלייה בפועל".

על פי הנתונים שבידה, קיימת יציבות בעלייה ממדינות המערב. באפריל אשתקד, למשל, עלו 130 איש מצפון אמריקה, לעומת 114 עולים השנה. "מה שכן מנבא שיעורי עלייה הם שינויים פוליטיים ומצב כלכלי - כלומר, החמרה במצב הכלכלי בארץ המוצא והטבה בישראל", היא מסבירה. "זה באמת גורם משיכה חזק. לכן, אם אנחנו רוצים לעודד עלייה, אנחנו צריכים לשמור על כלכלה חזקה בישראל ועל קליטה מיטבית".

גם פרופיל העולים ממדינות המערב אחרי פרוץ המלחמה דומה לזה שהיה לפני 7 באוקטובר. "יש שתי קבוצות של עולים", היא אומרת. "הראשונה היא הגיל השלישי, והשנייה היא צעירים או כאלה עם ילדים, שרוצים לגדל ולחנך את ילדיהם בארץ. אלה שבשיא הקריירה שלהם - באים פחות".

דווקא הצעירים משתייכים לדור שבו ההגירה אינה נתפסת כמעשה חריג או יוצא דופן. ממחקרו של עוזי רבהון "ישראלים בחו"ל: הגדרות, נתונים ותנועות הגירה", עולה כי כיום יש בעולם רבע מיליארד מהגרים, חלקם מרצון וחלקם מאונס, והסיבות להגירה הן כלכליות, פוליטיות וביטחוניות.

ומה בנוגע לחזרת העולים לארצות מוצאם? ההנחה המקובלת מדברת על 10%-5% של עולים שלאחר מכן יורדים מהארץ, אבל קשה מאוד לכמת אותם. "איך אני מגדירה עולה?", שואלת צ'אצ'אשווילי־בולוטין. "האם מי שבא לארץ, מוציא דרכון ואז חוזר רק לחגים, אבל מרכז חייו בקנדה, נקרא עולה? ומה בנוגע למי שעדיין עובד בארה"ב והמשפחה שלו כאן, או למי שנוסע הלוך ושוב? קשה מאוד להגדיר את זה, ולכן בלתי אפשרי לבצע השוואה ולראות אם המלחמה השפיעה בנושא הזה".

מנתוני משרד העלייה והקליטה עולה כי בשנה שעברה, בתקופה שבין 22 בנובמבר ל־28 בפברואר 2023, 19% מהעולים שהו בחו"ל שלושה חודשים ומעלה, בהשוואה ל־9% בלבד בתקופה המקבילה השנה (הנתונים מתייחסים לארצות המערב ולאמריקה הלטינית ולא לעולים ממדינות בריה"מ לשעבר, שחלק גדול מהם בחרו לעלות לארץ בעקבות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה). במילים אחרות, יש עלייה משמעותית בהישארותם של העולים בארץ דווקא השנה, בעת מלחמה קיומית.

ארבעת העולים שרואיינו לכתבה זו עלו מסיבות ציוניות־אידיאולוגיות, למרות הירידה ברמת החיים ובביטחון האישי. כולם צעירים רווקים שנמצאים כעת בתהליכי קליטה באולפן עציון בירושלים, הקולט בעלי תארים אקדמיים לתוכנית מהירה של חמישה חודשים, שבמסגרתה הם לומדים עברית ועורכים התאמות לרכישת מקצוע.

ילידי הארץ מקבלים כמובנים מאליהם את הציונות ואת החיים בישראל, אבל שיחה עם עולים חדשים נותנת מנת דחף נוספת של אידיאולוגיה לדם, מרימה את הרוח והופכת את החיים שלנו כאן, בארץ הקשה והטובה, להגיוניים יותר. קבלו אותם באהבה.

רבקה פימה, בת 30, עלתה מצרפת: "לא להיות עם העם שלי בזמן הזה?! לא להיות בארץ?!"

רבקה פימה, חוקרת ביולוגיה מצרפת, בעלת תואר שלישי, חלמה לעלות כבר זמן רב, וחיכתה שלימודיה יסתיימו. "אחרי 12 שנות לימודים, החברה הכי טובה שלי התחתנה בארץ", היא מספרת. "באתי לחתונה, אבל נשארתי עוד שבוע וטיילתי עם החברים שלי בארץ. היינו בגילגל בבקעת הירדן וקראנו את כל הפסוקים שמספרים על המקום הזה, שבו בני ישראל התכנסו לפני שנכנסו לארץ. באותו יום הבנתי שאני חייבת להיות כאן.

"באוגוסט נכנסתי לאתר של הסוכנות, התחלתי תהליך עלייה, ופתאום פרצה המלחמה. בשמחת תורה הייתי בבית הכנסת, והרב עצר את התפילה ואמר שאי אפשר להתפלל את התפילה הרגילה, אלא צריך להתפלל על ישראל כי יש מלחמה, יש אסון.

"פתחנו את ארון הקודש והתחלנו להגיד תהילים. כששמעתי מה קרה בכיתי המון והלב שלי נשבר. היה לי נורא קשה שלא יכולתי להיות כאן בזמן הזה ולעזור. לא להיות עם העם שלי בזמן הזה?! לא להיות בארץ?!

"ההורים שלי הבינו שאני לא יכולה להישאר בצרפת ושאני חייבת להיות פה. הם לא מבינים את התרבות הישראלית ושכשקשה כולם ביחד. אני לא אומרת שזה לא מפחיד, אבל להיות ביחד ולעזור אחד לשני זה יותר חשוב מהכל.

"כאן המוח והלב שלי פורחים. כשהייתי בצרפת לא הייתי יכולה להיות מי שאני. פה הכל נפתח. אני ממש מי שאני רוצה להיות. יש כאן משמעות להכל. הרבה אנשים שאלו אותי אם עליתי בגלל האנטישמיות, אבל זו לא הסיבה. הכרתי את התופעה מקרוב. אבל אני לא בישראל כי אני מפחדת להיות בצרפת, אלא כי אני רוצה להיות כאן.

"אבא שלי בא לבקר אותי בשבוע שעבר והיה מאוד מרגש. בלילה הראשון הוא סימס לי ב־12 וחצי בלילה: 'אני לא יכול לישון, אני כל כך מתרגש, הכל מדהים, תודה שאני יכול להיות איתך בישראל'. אין לי מילים בעברית להסביר מה היה בלב שלו, אבל הוא פתאום הבין למה אני בארץ".

דני (28), רחל (27) ויהודה (שנה וחצי) קלדניצקי, עלו מארה"ב : "אם לא נבוא זה יהיה ניצחון לטרור"

משפחת קלדניצקי ממיניאפוליס, מינסוטה, עלתה לארץ ב־31 באוקטובר 2023, שבועות ספורים לאחר פרוץ המלחמה, עם אשתו רחל, בנם יהודה והכלבה נינה. "לפני שטסנו הנה חשבנו לבוא לארץ לכמה חודשי ניסיון, ואז פרצה המלחמה", מספר דני (28), אב המשפחה. "אחרי כמה ימים הבנו שאנחנו לא משנים תוכניות, כי אם לא נבוא זה יהיה ניצחון לטרור. חששנו שאם נבוא עכשיו נהיה נטל על ישראל, ואז דיברנו עם אנשים והם אמרו שזה בדיוק להפך, ושעולים חדשים מפיחים רוח בעם, אז החלטנו לבוא ולראות איך אנחנו יכולים לעזור".

והם אכן עזרו. רחל, אשתו של דני, מעסה במקצועה, הסתובבה בבסיסים בדרום וטיפלה בחיילים שיצאו מעזה. במקביל, היא התחילה לעבוד בעמותה שמסייעת לעסקים קטנים לשרוד את המלחמה. "הם מנפיקים גיפט קארד של עסקים קטנים, מחלקים אותם לחיילים ולמשפחותיהם, וככה כולם מרוויחים".

מבחינת המשפחה כבר לא מדובר בתקופת ניסיון. "לפני שהגענו רחל היתה מאוד מודאגת מהמצב, אבל ברגע שירדנו מהמטוס, גם לה היה ברור שעשינו את הדבר הנכון. כבר ידענו בתיאוריה שאין בית אחר ליהודים, אבל ככל שעבר הזמן, וכשראינו את תגובת העולם למלחמה, זה היה ברור ממש שאנחנו צריכים לעשות הכל כדי להשתקע כאן. טוב לנו כאן. אפילו נינה פורחת. אני לא יכול לצאת איתה לטיול בלי שיעצרו אותנו ויתפעלו ממנה".

קלדניצקי מספר שבמיניאפוליס היתה קצת אנטישמיות, אבל אחרי פרוץ המלחמה היא התעצמה לממדים שלא הכיר. ואולם, גם בלי גילויי שנאה מוחצנים, עצם החיים בחברה לא יהודית החלו להעיק עליו: "הרגשתי כאילו כולם מסתכלים עלי כל הזמן, ממש תחושה שאני לא רצוי".

הוא מתכוון להשתמש בארץ בכישורי תיווך הנדל"ן שרכש בארה"ב כדי לסייע ליהודים לרכוש נכס להשקעה בארץ, מה שיחבר אותם לישראל, ואולי בסופו של דבר גם יגרום להם לעלות.

היום רוב בני משפחתו עדיין חיים בארה"ב, והוא באמת דואג לשלומם. "אני חושש שהמצב בארה"ב ימשיך להידרדר בקצב מהיר. הסביבה שם מזכירה יותר ויותר את גרמניה לפני מלחמת העולם השנייה".

למה אתה מתגעגע?

"לחיים הנוחים, כמובן. היה לנו בית יפה, רכב טוב, עבודה נהדרת, הכל נוח וקל, אבל מבחינה רוחנית זה ריק. אם השכנים שלך לא יהודים, אז לא משנה כמה הם נחמדים - הם לא יבינו מה אתה עובר. כאן זה שונה לחלוטין. אפילו כשפרקנו את החפצים מהמונית כשהגענו משדה התעופה, עצרו אותנו שלושה אנשים והציעו שנבוא אליהם לאכול בשבת. היינו בהלם".

סם ברומר, בן 23, עלה מאנגליה: "בית זה לא תמיד מקום מושלם, אבל זה בית"

סם ברומר עלה בינואר מלונדון וכיום הוא לומד עברית באולפן עציון ובמקביל ללימודי השפה הוא משלים את לימודי המשפטים שלו. הוא תכנן לעלות אחרי שיסיים את הלימודים בבריטניה, אבל אז התחילה המלחמה ותוכניותיו השתנו. "רציתי לעלות באותו רגע", הוא מספר. "כשאני מדבר עם ישראלים, הם חושבים שזה בלתי אפשרי לחיות בגולה כיהודי, אבל זה לא מדויק. נכון, יש הפגנות, אבל הייתי יכול להישאר באנגליה ולחיות שם חיים נוחים מאוד.

"מצד שני, יש לי הרבה חברים בארץ שבתחילת המלחמה התגייסו למילואים, והרגשתי שזה לא נכון לי סתם לשבת בחו"ל ולחשוב שזו בעיה של הישראלים. זה גם לא נכון, כי זה משהו שמשפיע על כולם. אז ארזתי את כל החיים שלי בשלוש מזוודות ועליתי.

"אני חושב שבגיל שלי, עוד לפני שאני מחויב למשפחה או לעבודה ולפני שיש לי פה בית יפה, זה אידיאלי לעשות את הצעד הזה. מצד שני, לא הכרתי אף אחד שנהרג בנובה או בצבא, אז אני מרגיש קצת מנותק מהבחינה הזאת. אמנם האנשים פה לא שיפוטיים, אבל אני עדיין מרגיש קצת דיסטנס".

ברומר מספר שהוריו תמכו בהחלטתו ואפילו התרגשו - למרות המצב הביטחוני. "האמת היא שגם הם עולים לארץ בעוד כמה שבועות", הוא מגלה. "גם רוב החברים שלי שמחו מאוד, אבל היו כאלה שלא הבינו. הם אמרו לי: 'אתה יכול להשיג כאן בית יפה, עבודה טובה, יש לך הרבה חברים', אבל בסופו של דבר אלו לא הדברים החשובים בחיים.

"חשוב להיות שמח בחיים בלי קשר למקום שאתה חי בו, ועכשיו אני שמח כאן. זה חלק מהזהות שלי. זה הרבה יותר חשוב מהמשכורת שלי. הארץ זה בית. בית זה לא תמיד מקום מושלם, זה מקום עם רע וטוב, ושמחה ותסכול, אבל זה בית.

"יהדות הגולה עשתה דברים מדהימים למען ישראל מאז פרוץ המלחמה, ובאמת מעניין מה יהיה אחרי שהיא תיגמר. לדעתי יש שתי אפשרויות: הם יכולים לתרום קצת כסף, לבוא לביקור בקיץ, משהו לא מחייב, או לראות בה מולדת. מה שבטוח זה שהחיים כאן קשים, אבל הם שווים את זה".

לוקס יהודה שניידלר, בן 29, עלה מארגנטינה: "לא באתי למרות המלחמה, אלא בגללה"

לוקס יהודה שניידלר מארגנטינה סיים לימודי רפואה בארצו לפני שהגיע להחלטה הגורלית. את העובדה שעלה לארץ בינואר השנה הוא מסביר כ"חצי שיגעון, חצי אמונה". "כבר הרבה זמן שקלתי לעלות לארץ, אבל לא תכננתי שזה יהיה עכשיו. למדתי על ישראל ועל ההיסטוריה שלה, אבל גרתי בארגנטינה כל החיים וחשבתי ששם אחיה".

ואולם, כשחזר לארגנטינה לאחר שהשתתף במסע של תוכנית "תגלית" לפני שנתיים, הגיע שניידלר למסקנה שזה לא המקום בשבילו. "הבנתי שאין מקום בעולם שדומה לישראל, וששם אני רוצה להיות, אז החלטתי לעלות לארץ. הפוש האחרון שבגללו החלטתי את זה היה המלחמה".

כמי שלמד רפואה, אתה יודע כמה זה לא טבעי ללכת למקום שמסכן את החיים שלך.

לוקס צוחק. "נכון, רוב העמים בורחים כשיש סכנה, אבל אנחנו, היהודים, תמיד חלמנו והתפללנו להגיע הנה, וזה המקום היחיד הבטוח ליהודים, למרות הכל. לי ברור שאם הבית שלך בוער - אתה לא עוזב. להפך: אתה הולך לבית שלך ונלחם להציל אותו. אתה לא בורח. לא באתי למרות המלחמה, אלא בגללה.

"היה לי ברור שזה צריך לקרות מייד, כי יום אחד יותר בארגנטינה זה יום פחות כאן. כאן זה חשוב פי שלושה. פשוט ידעתי שאני צריך לעזור לשמור על המדינה הזאת".

איך הגיבו החברים ובני המשפחה?

"החברים שלי והמשפחה שלי אוהבים אותי, אבל הם בטוחים שיצאתי מדעתי. היום אני אומר לחברים היהודים שלי ובכלל, לכל היהודים בחו"ל, 'בואו הנה, יעזרו לכם בכל דבר, אין לכם מה לדאוג. ברגע שתרדו מהמטוס, הכל ייראה הגיוני. תלכו לשוק ותגלו שאף על פי שלא הייתם שם מעולם, אתם מרגישים שם לגמרי בבית, ושזה הדבר הכי מדהים בעולם.

"כשאתה נמצא במקום עם המון אנשים כמוך, אתה מרגיש מוקף באהבה. כל בוקר אתה מתפלא ומקווה שזה לא ייגמר. אז אם אתה שוקל לעלות - פשוט תעשה את זה".