"שאלתי את מפקד האוגדה: היית מביא את הילדים שלך לגור באביבים? אם תגיד שכן - אני נשאר"

בתחילת השבוע, בעוד יום שבו הגבול הצפוני סער והאזעקות לא חדלו ליילל, החייל במחסום שהוצב בצומת חירם שבגליל העליון שאל אותנו לאן אנחנו מבקשים להגיע. כשאמרנו לו שפנינו למושב אביבים - הוא שתק לשנייה, והלך להתייעץ עם החמ"ל, אם מומלץ להתקדם ליישוב הנמצא על גדר הגבול, מטרים ספורים ממטולי הנ"ט של חיזבאללה.

"רק תיסעו בזהירות", הוא ביקש כשחזר מההתייעצות, "מסוכן שם".

כל הדרך לאביבים שרר ברכב שקט מעיק. הצפון אמנם היה יפה כתמיד, ועדיין ירוק למרות הקיץ שמגיע - אבל על הכביש לא היו מכוניות ובשבילים לא נראו מטיילים המבקשים לנשום אוויר צפוני צלול. הכל סביב ריק, שומם ובעיקר מתוח, כי בגליל הנטוש אין התרעה של כמה דקות להיכנס לממ"ד. יש רק שריקה חדה, ואחריה פיצוץ אימתני.

עם הכניסה לאביבים, ממש במרכז היישוב, עמדו שלושה שלדים שרופים של מכוניות. לא רחוק משם ניצב שלט מאיר עיניים: "סכנה, ציר מאוים לפניך".

"רק עכשיו דיברתי עם ספק העופות שמפחד להגיע אלינו", סיפר לנו יו"ר ועד המושב, שמעון ביטון, מהבודדים שנשארו באביבים. "יש לי 4,000 מטילות, חלק מהלהקה אני צריך לחדש, וכבר חודש הלולים עומדים ריקים. תחשוב שלפני שבועיים, תוך כדי עבודה, נקטעו לחבר ארבע אצבעות כתוצאה מפיצוץ. הוא התקשר למד"א, אבל הסבירו לו שאין להם אישור להגיע".

שמעון העלה אותנו על רכבו, וערך לנו סיור קצר במה שעד לפני פחות משמונה חודשים היה יישוב משגשג, שננטש. עד כה נפגעו כ־20 בתים מירי נ"ט, ואת המדשאות המטופחות והירק תפסו קוצים מדכאים ולכלוך שהצטבר.

"הכי קשה לי לראות את העזובה", סיפר שמעון בן ה־61, הילד הראשון שנולד באביבים אחרי הקמת המושב. "זה ממש אוכל לי את הראש. כשבית נפגע אני הראשון שיודע, אבל האחרון שמתקשר לבעל הבית כדי לעדכן. אין לי לב להגיד לעוד משפחה שהבית שלה נהרס. הרי נניח שמחר אפשר יהיה לחזור למושב - 20 משפחות לא יוכלו, כי אין להן לאן. שלא לדבר על ההרס הסביבתי. יש בתים שנפגעו מההדף. אין להם חלונות, מזגנים, הקרמיקות התפרקו. גם הם צריכים שיקום ארוך. אז אני מנסה לרכך, ואומר לכולם: אל תדאגו, אנחנו מטפלים, אנחנו נחזור, נתחזק. אבל להגיד שאני אופטימי?"

אז למה אתה נשאר?

"אם אחרי 22 במאי 1970 אף משפחה לא עזבה את אביבים - איזו אפשרות יש לנו? אין מצב שאקום פתאום ואארוז את הדברים שלי".

קהילה שלמה מהרי האטלס

מושב אביבים, הסמוך לקיבוץ יראון, הוקם ב־1958 בידי עולים שהגיעו ארצה מרומניה, אבל המתיישבים החדשים לא החזיקו מעמד בתנאים הקשים ונטשו. בתי המושב עמדו ריקים, עד שבשנת 1963 הקרן הקיימת הצניחה לשם עולים שהגיעו היישר ממרוקו.

"הביאו למושב קהילה שלמה מכפר שכוח־אל בהרי האטלס", מספר שמעון. "כשחזרתי בפעם הראשונה מביקור שם, אמרתי לאמי: אתם צריכים לעשות הילולה לבן־גוריון על זה שהוא מצא אתכם בכלל. לי לקח יומיים לאתר את המקום, שנמצא בסוף העולם ימינה. כשהם הגיעו לישראל, הסבירו להם שהם בסך הכל שעתיים ממרכז הארץ, ושזה לא כזה נורא. הנחיתו אותם בבוקר ואמרו: תתחילו לעשב, לסקל אבנים ולייצר אוכל לעצמכם. ככה הם נשארו".

אם היום אביבים נחשב למושב קטן בקצה הצפוני של המדינה - לפני יותר מ־50 שנה הוא נשכח אי־שם מאחור, הרחק מהכותרות הראשיות, עד לאותו בוקר נורא, ביום שישי 22 במאי 1970.
אוטובוס ההסעה היישובי היה אמור לקחת את הילדים לבית הספר האזורי במושב דוב"ב הסמוך. שמעון ביטון עלה באותו הבוקר על האוטובוס עם אביו, מכלוף, שהיה צריך להגיע לחיפה כדי לאסוף רכב. נהג ההסעה רמי ירקוני הציע לו טרמפ. מכלוף התיישב בחלקו הקדמי של האוטובוס, ובנו וחבריו התרכזו בחלק האחורי.

האוטובוס עשה את דרכו בכביש הצמוד לגדר הגבול, שעד אז היתה כל כך רעועה שילדים היו עוברים אותה בשביל השעשוע. "לא רחוק מקיבוץ ברעם היה מארב בצד הדרך, של מחבלים שהגיעו מהכפר יארון", נזכר שמעון, שהיה אז בן 7. "המחבלים ירו בזוקה, והנהג נפגע וסטה הצידה.

האוטובוס הידרדר למדרון ונעצר בעץ אלון, שעד היום נמצא שם. הייתי הילד היחיד שאבא שלו היה ברכב, אז דילגתי קדימה כדי לבדוק מה איתו. תוך כדי ריצה ראיתי מראות איומים של ילדים וחברים שנהרגו. ניסיתי לדבר עם אבא, אבל הוא ישב בכיסא ללא תנועה. לפני כמה שנים פגשתי את המורה שלי, שנפצעה אז, והיא סיפרה שאמרה לי שאבא עוד מעט יבוא אלי. המחבלים ירו עוד שתי בזוקות, לחלק האחורי ולחלק האמצעי של האוטובוס, ונפצעתי ממטח היריות שבא אחריהן. נפגעתי בבטן ובכתף, היו לי רסיסים בכל הגוף".

שמעון נפצע קשה והוטס לביה"ח זיו בצפת. משם הוטס לרמב"ם שבחיפה ואז חזר לצפת, שם אושפז בשיקום לכמעט שנה. "לפני עשר שנים הגיע למחלקת העיניים בביה"ח זיו תושב אביבים", הוא סיפר.

"ניגשה אליו אחות מבוגרת ושאלה אם הוא שמע על האסון, והוא ענה שכן. היא שאלה אותו: אראה לך תמונה של ילד, תדע לזהות אותו? הוא הבטיח שינסה. היא הוציאה תמונה מהתיק, והוא אמר: בטח, זה שמעון ביטון. הוא התקשר אלי, דיברתי עם האחות וקבענו שאבוא לבקר. נסעתי לבית החולים והיא מאוד התרגשה. עשו לי שם קבלת פנים עם כל הרופאים, והיא סיפרה באיזה מצב הייתי כשהגעתי אליהם".

שמעון נזכר בעצב בימים השחורים ההם. 12 נרצחו באותו היום, שמונה מהם ילדים. הוא איבד לא רק את אביו, אלא גם שלושה בני דודים שהיו כמעט בני גילו.

"אתה חושב שמישהו טיפל בנו באותם הימים? עשרה חודשים שכבתי בבית החולים, וכשחזרתי הביתה שמו לי תיק על הגב ושלחו אותי לבית הספר", הוא חייך במרירות. "חברים מתו, אבא שלי מת, אבל אף אחד לא שאל אם אני צריך תמיכה. המשפחות בחרו להישאר במושב כי הן האמינו במדינה ובצבא. אחרי האסון נתנו לאמא בית בכפר סבא. היא היתה אז אלמנה צעירה בת 23, ואמרו לה: כאן קשה, תעברי למרכז, שם תהיה לך עזרה. היא היתה שם שבועיים וחזרה. אני תמיד אומר שהטראומה לא היתה שלנו, אלא של הורינו. הם היו מאמינים גדולים. תחשוב שהם הגיעו לכאן ב־1963, אחרי שבע שנים הם חטפו את המכה של החיים - ועדיין לא נשברו".

אף ח"כ לא בא

ביום חמישי שעבר, במלון לאונרדו בטבריה, שאליו פונו תושבי אביבים אחרי פרוץ המלחמה, נערך טקס הזיכרון השנתי לאסון האוטובוס. שמעון ניהל את האירוע כיו"ר ועד היישוב. "לא ידעתי איך להתכונן לטקס", הוא הודה.

"לא ידעתי איך מכינים אותו באווירה שונה, ובטח לא בנוף שאנחנו מכירים. אמרתי כך: 'אורחים נכבדים, אנו ניצבים כאן היום כדי לזכור ולהזכיר את אסוננו הפרטי והלאומי. נזכור את ילדי אביבים שנרצחו בדם קר בידי בני עוולה לפני 54 שנים. לצערי, העצב והצער על אסוננו התערבבו בכאב על האסון הכבד שפקד את עם ישראל ב־7 באוקטובר. לצד תושבי אביבים, אנחנו שולחים את תנחומינו למשפחות הרבות שאיבדו את יקיריהן, מאחלים רפואה שלמה לחיילי צה"ל שנפצעו, ומתפללים לשובם של החטופים והחטופות בריאים ושלמים ולשלום חיילי צה"ל'".

כמו תמיד, שמעון הזמין נציגים רשמיים שיבואו לכבד את הטקס בנוכחותם. "אפילו אחד לא הגיע", הוא נאנח. "חשבתי: 54 שנים לאסון, אנחנו יישוב מפונה מגבול הצפון - בטח יבוא איזה חבר כנסת, יישא דברים ויניח זר. אפילו אחד לא בא. כמה שרים נכנסו בחוק הנורבגי? תשלחו את אחד המובטלים האלה. הרי כמה אפסים יש בממשלה הזו, כמה חוסר יכולת, חוסר ביצוע. על מי תסמוך? יום אחד בשנה הם לא זוכרים אותנו, אז איך הם יגנו עלינו?"

שמעון בן ה־61 הוא הילד הראשון שנולד באביבים. "יש בתים שנהרסו. יש בתים שאין להם חלונות, מזגנים, הקרמיקות התפרקו. גם הם צריכים שיקום ארוך. אני מנסה לרכך, ואומר: אל תדאגו, אנחנו מטפלים, נחזור, נתחזק. אבל להגיד שאני אופטימי?"

שמעון לקח אותנו לסיור בצד האפל של הממלכה, הצד ביישוב שאליו לא מומלץ להגיע בגלל החשיפה ללוחמי חיזבאללה. "ח"כ צבי סוכות התקשר ואמר שהוא רוצה לבוא, ולזכותו הוא הגיע", הוא סיפר. "אמרתי לו: למה דווקא עכשיו, כי שמעת איך אני מלכלך עליכם? הוא אמר שאחראי הביטחון בכנסת לא נותן להם להגיע לאזורים האלה. תפסיקו לבלבל את המוח, אם זה היה ערב בחירות הייתם באים בהמוניכם. ומה זה 'ביטחון'? בכל יום אני נכנס למטעים, מטר מהגבול - אז הדם שלו יותר טוב משלי? אמרתי לו שיום אחרי 7 באוקטובר רצתי לעוטף עזה כדי לסייע לחקלאים.

"פחד? הרגשתי הכי טוב בעולם. זו ערבות הדדית. אמרתי לו: תדאגו בקואליציה שיהיה פה ביטחון אישי וכלכלי, כי בלי זה - שימו פה פלוגות טנקים, אנשים לא יחזרו. אני גר פה 61 שנה, ובחיים לא עלה בדעתי שהגיע הזמן לעזוב. אין מצב, אני לא חושב על זה בכלל".

שמעון לקח אותנו למבנה שעד לא מזמן היה יקב אביבים, ששייך לקרוב משפחתו מאיר ביטון, אך כשטיל נ"ט פגע בו פגיעה ישירה הוא פורק לחתיכות. "זה דור שלישי לתעשיית היין", שמעון אמר בכאב. "זה היה היקב של האבא, לתצרוכת עצמית, והפך לאימפריה עם מרכז מבקרים ואירועים בסופי השבוע, מקום שנתן פרנסה לכמה משפחות. עכשיו הכל נגמר בצ'יק, ובגלל מי? בגללם", הוא הצביע על היישוב שנמצא מעבר לגבול, שבמרכזו מסגד עם כיפה מוזהבת.

"לא רחוק מקיבוץ ברעם מחבלים מהכפר יארון הציבו מארב וירו בזוקה. הנהג סטה והאוטובוס הידרדר. תוך כדי ריצה ראיתי מראות איומים של ילדים וחברים שנהרגו. ניסיתי לדבר עם אבא, אבל הוא ישב ללא תנועה. נפגעתי, היו לי רסיסים בכל הגוף"

מארון א־ראס הוא שם היישוב שמשקיף מלבנון על מושב אביבים הצנוע. זהו כפר שיעי מרכזי, שבו ביקר שר החוץ האיראני חוסיין אמיר עבדוללהיאן פחות מחודש לפני שנהרג בתאונת מסוק, ב־19 במאי, לצד הנשיא איברהים ראיסי. בשבוע השני של מלחמת לבנון השנייה, ביולי 2006, נערך במארון א־ראס קרב קשה בין לוחמי סיירת צנחנים, יחידת אגוז וכוחות שריון לאנשי יחידה מיוחדת של חיזבאללה. עשרות מחבלים נהרגו, וגם שמונה חיילים נפלו מעבר לגבול.

"מה היה קורה ב־7 באוקטובר ב־7:00 בבוקר אם חיזבאללה היה מחליט להיכנס אלינו?" שמעון שאל, ולא חיכה לתשובה. "200 איש מאביבים היו באותה השעה בבית הכנסת. המחבלים היו לוקחים אותם למארון א־ראס בהליכה. אין פה צבא, אין אפילו נשקים. לי היה נשק במשך 30 שנה, אבל לפני כמה שנים, אחרי פריצות לנשקיות ולבתים, בצבא החליטו לאסוף את כל הנשקים. כמו שאמרו על החומה בדרום שאין סיכוי שמישהו יחדור - אז גם אצלנו אמרו שאין צורך. עם כפכפים ואופניים אספו אותנו. אני חייב להראות לך משהו".

שמעון חיפש כמה דקות בסמארטפון, עד שמצא את התמונה המבוקשת. הוא הגדיל אותה עד ששני כתמים ברקע נעשו ברורים יותר. "אלה טרקטורונים מעופפים (בקאי; א"ל) בתוך מארון א־ראס, בדיוק כמו אלה שאיתם המחבלים נכנסו ליישובי העוטף. אז צריך כאן גדר? אם מחבל מחליט להגיע לאביבים - בתוך חמש דקות הוא אצלי בבית. לפני המלחמה האמנתי שיש אפשרות של חטיפה או חדירה למושב, אבל תמיד אמרתי שיש לנו צבא חזק שיודע מה הוא עושה. גם היום אני חושב שיש צבא חזק, רק שיש הנהגה שלא יודעת להנהיג. מי שאמר שהצפון מופקר - בהחלט צדק. אמרתי למפקד האוגדה ולאלוף הפיקוד: אם יש איום מההר - תשמידו אותו, זה תפקידכם. אם אנחנו הבעיה, תסלקו אותנו. היום אנחנו מטפלים בלולים, מעבדים את המטעים כמה שאפשר. אנחנו אלה שמסתכנים. החיילים? נמצאים במדרון האחורי. אין צבא מלפנים, כי יש איום".

אמרו שאחרי שיטפלו בדרום, יטפלו גם בצפון.

"אתה מאמין לזה? אני שומע שהם רצים לעשות הסכמים. עם עוכרי ישראל אין הסכמים. רק כוח חיזבאללה מבין. כשאני שירתי בלבנון ב־82' ידעתי שאמא שלי ישנה טוב באביבים, כי היתה רצועת ביטחון. המחבלים היו צריכים להתמודד בנבטיה, בצור ובצידון כדי להגיע לישראל. אני לא מאמין שצריך עכשיו להכניס את הצבא 30 ק"מ לעומק לבנון, אבל כן צריך להרחיק את חיזבאללה ולאכוף את זה, ובכל יום שהם מפירים את הכללים - להשתגע עליהם, ולא להכיל. המדיניות היא שאם אין הרוגים מבליגים - ואם יש פגיעה בילדים, חלילה, פורצת מלחמה? ב־7 באוקטובר שילמנו על התפיסה הזו בדם יקר. היום אני לא יכול לצפות בטלוויזיה. עברתי את זה. אני יודע מ־1970 מה זה לחיות בתוך תופת. את זרע העמלק הזה צריך למחוק".

ואז לפתע נשמעת אזעקה

ביישוב פגשנו את שלום ביטון בן ה־58, בן דודו של שמעון וחבר בכיתת הכוננות באביבים. באסון האוטובוס הוא איבד את אחיו בן ה־9 ואת אחותו חביבה בת ה־6. "קשה לי להחזיר לפה את המשפחה", שלום הודה. "אתה מדבר עם אדם נשוי עם ילדים, אבל גם אדם שאיבד שני אחים. רק לפני שבועיים קיבלנו התרעה על חדירה אפשרית, ואיומים דומים יש כאן כמעט בכל יום. הייתי בלול כשחטפנו טילי נ"ט. אין אזעקה, יש רק בום. אתה ממש רועד. אז נשארנו כאן חברי כיתת הכוננות, כמה אזרחים וחקלאים שבאים בבוקר מוקדם, אוספים את הביצים ונעלמים. היישוב מוזנח. אבל עזוב את ההזנחה, עליה נתגבר - מה עם הפחד? בכל דקה שאנחנו מדברים הם יכולים לשחרר טיל".

אתה חושב לעזוב?

"כן, אף על פי שנולדתי וגדלתי פה והשקעתי המון כסף בבית, במטעים ובלול. אף פעם לא חשבתי שזה יכול לקרות. כשהייתי ילד לא היתה גדר גבול. היינו מדברים עם הלבנונים, מחליפים איתם דברים. אנחנו נתנו תפוחים והם היו נותנים טבק. היו יחסי שכנות, אבל החל מ־2006 הם התעצמו ויש להם יכולות־על. כשיורדת החשיכה אף אחד לא מסתובב ביישוב חוץ מכלבים ותנים, ואילו במארון א־ראס האורות דולקים והבתים עומדים. נקווה שעד שהצבא יחליט לפעול יישארו לנו בתים, וגם רצון להישאר".

כשסיירנו עם שמעון ליד היקב ההרוס תפסה אותנו לפתע אזעקה. לא היו שם מיגונית או ממ"ד, וחיזבאללה כנראה גם ראה אותנו. אני ואפרת הצלמת, ממרכז הארץ, לא כל כך ידענו מה לעשות, אבל יו"ר ועד היישוב הסביר שאין הרבה מה לעשות מלבד להתפלל. ניצלנו. שמעון מיהר לעדכן את אשתו ג'ינה שהוא בסדר.

"בזמן שתופסת אותנו אזעקה יש במטעים שלי פועלים, ואיפה נמצאים החיילים? במקלט", שמעון אומר. "לי כאזרח אין את הפריבילגיה להסתתר, כי אני צריך לעבוד. ואם אצטרך למהר למסתור - עד שאגיע יהיו עוד ארבע אזעקות ושמונה טילי נ"ט. אנחנו עומדים כעת במקום שבו לובש מדים לא יכול לעמוד, כי בבגד צבאי ישר היינו חוטפים. כל סממן צבאי, מד"א, כיבוי אש - אסור לו להתקרב. אלה ההוראות.

"לפני חודש מפקד האוגדה דיבר איתי על תוכנית משרד הביטחון למושב אביבים. הוא אמר שרוצים להקים עמדות ירי ביישוב ולהגביה את הגדר ההיקפית לגובה של 6 מטרים, כמו בתקופת הפדאיון. שאלתי: אתם רציניים? אתם חושבים שאנשים יבואו לגור פה? אתה מבין שהאיום עומד להישאר, והם רק מחפשים איך למגן. אני לא איש צבא ולא אסטרטג, אבל את העמדות האלה צריכים להקים במארון א־ראס, ולא כאן. פעם האמנתי שביום שבו מישהו מחיזבאללה יעשה תנועה מיותרת - יחזירו את ביירות לתקופת האבן, כמו שהבטיחו. אבל כפר מסכן לא הצלחתם להוריד, אז אתם מדברים על ביירות?"

בן דודו של שמעון, שלום ביטון בן ה־58, חבר בכיתת הכוננות, איבד בפיגוע האוטובוס את אחיו בן ה־9 ואת אחותו שהיתה בת 6. "קשה לי להחזיר לפה את המשפחה. אין פה אזעקה, רק בום. בכל דקה שאנחנו מדברים הם יכולים לשחרר טיל"

בלי הצעירים - אין חיים

שמעון מנהל קהילה קטנה של 150 משפחות, 580 איש. בחודשים האחרונים הוא מתפקד כמו רועה צאן שרודף אחרי העדר מחשש שיתפזר וילך לאיבוד, רוצה שבבוא הזמן יהיה לו את מי להשיב צפונה. בטקס יום השנה לאסון הוא אמר לבאים: "תושבי אביבים היקרים, אני תפילה שעוד נשוב למושבנו היקר. עוד יישמעו קולות תפילה בימי חול, בשבתות ובחגים. עוד יישמעו צהלות שמחה מגן הילדים ומגן המשחקים. עוד נשוב, כי נצח ישראל לא ישקר".

"התכוונתי לזה", הוא הוסיף. "אם הצעירים לא יחזרו - אין גן, אין מעון ואין חיים. אני חשבתי שלא היה צריך לפנות את אביבים, שהיה צריך להילחם על הבית, ואני עדיין מאמין שהאהבה למקום תחזיר את התושבים. הרי בסופי השבוע אני נמצא בצפת עם אשתי ומרגיש שם כנטע זר. אמנם מארחים ומחבקים אותי, אבל אני לא מצליח להתחבר. ביום שישי הייתי פה ועשינו קבלת שבת, כמה חברים, השמענו מוזיקה ושתינו. עברו חיילים ואמרו כמה כיף לשמוע מוזיקה. תבין שבשגרה, בימי שישי, החבר'ה שעובדים בחקלאות מדוממים את הטרקטורים באחת בצהריים, שוטפים ידיים ובכל פעם יושבים אצל חבר אחר, שותים ומדברים. זה כל כך חסר לנו".

"בזמן שתופסת אותנו אזעקה פועלים עובדים במטעים שלי. ואיפה נמצאים החיילים? הם במקלט. לי כאזרח אין את הפריבילגיה להסתתר, כי אני צריך לעבוד. אין לי דעה פוליטית. קח 120 חברי כנסת - אני לא סומך שם על אף אחד. הייתי במפלגת העבודה ובליכוד וניסיתי למצוא את עצמי במרכז. אין עם מי לדבר, אין לנו כתובת"

אתה חושש מפירוק הקהילה?

"צעירים שקנו כאן מגרשים שואלים אם יש דרך להציל את ההשקעה ולהחזיר את המגרשים למשרד השיכון. אני עושה היום הכל כדי לאסוף את הקהילה, כי כל מי שהתרגל לגור באור עקיבא, למשל, אין לו עניין לחזור. הוא אומר: יש לי קאנטרי ליד הבית, מתי פעם הלכתי לקאנטרי? יש משפחות שאומרות שהילדים התאקלמו בבית הספר, בגן. לך תתלוש אותן משם, ולך תדע מתי הן יחזרו, ולאיזו מציאות - כדי לראות את מארון א־ראס? כדי לחשוב שמחר בלילה חיזבאללה יהיה אצלן בבית? שאלתי את מפקד האוגדה: היית מביא את הילדים שלך לגור באביבים? אם תגיד שכן - אני נשאר".

שמעון: "מה היה קורה ב־7 באוקטובר אם חיזבאללה היה נכנס? 200 איש היו בבית הכנסת. המחבלים היו לוקחים אותם למארון א־ראס בהליכה. אין פה צבא, אין אפילו נשקים. גם על החומה בדרום אמרו שאין סיכוי שמישהו יחדור אותה"

אביבים באמת יכול להיות גן עדן. הנוף מרהיב, שפע היבול עצום. בסביבה מגדלים את הפירות הכי שווים בשוק - אגסים, אפרסקים, שזיפים. עכשיו יש דובדבנים על העצים, אבל הם יישארו שם, כי אף אחד לא מסתכן בקטיפתם.

אבל אביבים הוא בעיקר יישוב של ביצים. כל שרשרת היישובים הסמוכה מוכרת בגלל לולי המטילות, שאחראיים לאספקה לרחבי הארץ. "אתה יודע כמה נלחמתי לשמר את החקלאות ולהמשיך לייצר ביצים באביבים?" שמעון סיפר. "באו אדון אביגדור ליברמן כשר האוצר ועודד פורר כשר החקלאות, ואמרו: הולכים לפתוח את השוק ליבוא. אתם יכולים להיות תחרותיים? תהיו. לא יכולים? תסגרו.

"הגעתי לוועדת הכלכלה עם דמעות בעיניים, ואמרתי: חיזבאללה לא מפחיד אותי, מפחיד אותי שלא תהיה למשפחות פרנסה ואז לא יישארו כאן תושבים. לא באתי לאיים, אבל כיפת הברזל שלנו היא הלולים, וזה לא מקור הכנסה של 40 אלף בחודש. אני לא הייטקיסט - אני פלאח, לולן, עובד אדמה. הלול מביא לי 7,000 שקלים בחודש, ואם עברתי תקופה יפה בלי מחלות - הכנסתי 9,000. זה מה שישבור את כלכלת המדינה? במלחמה, בלי הלולנים הגיבורים מיישובי הצפון לא היו ביצים על המדפים. אז על שני דברים אסור לוותר: הביטחון האישי - ורק על צה"ל אני סומך בזה - וביטחון המזון של חקלאים כחול־לבן, שמעון מאביבים ודוד מהבקעה ומשה מעוטף עזה".

שינית את דעותיך הפוליטיות?

"מזמן אין לי דעה פוליטית. ניסיתי כמה פעמים לעשות שינויים פוליטיים, ובכל פעם התאכזבתי מחדש. קח את כל 120 חברי הכנסת - אני לא סומך שם על אף אחד. נכון שהמושבים פה הם בצידה הימני של המפה, וגם באביבים היה רוב לימין, אבל גם כשהיה רוב לשמאל זו לא היתה תקופתנו היפה. הייתי במפלגת העבודה ובליכוד וניסיתי למצוא את עצמי במרכז, ולא מצאתי אף אחד מהם ביום שאחרי. אין עם מי לדבר, אין לנו כתובת".

אנשי אביבים לא חלמו שבשנת 2024 הם יגנו בגופם על בתיהם ויילחמו על חייהם כמו החלוצים בימים שבהם בגרוש היה חור - אבל שמעון, בלי להתכוון ובלי לצפות למדליות, הוא כזה. לא סתם הוא בחר לומר בטקס השנה לאסון: "אני שב וקורא לממשלת ישראל לחזק את החקלאות הישראלית, חקלאות שמבטיחה את ביטחון המזון של אזרחי המדינה, חקלאות שמחזקת את האחיזה ואת השמירה על גבולות, חקלאות שמקיימת את חזונו של גיבור ישראל יוסף טרומפלדור, שקבע שהיכן שתעבור המחרשה היהודית - שם ייקבע הגבול".

"הגעתי לוועדת הכלכלה עם דמעות בעיניים, ואמרתי להם: חיזבאללה לא מפחיד אותי, מפחיד אותי שלא תהיה פרנסה ולא יישארו כאן תושבים. אני פלאח, לולן, עובד אדמה. הלול מביא לי 7,000 שקלים בחודש, ובתקופה יפה בלי מחלות - 9,000 שקלים"

רק אחרי שנפרדנו, בסביבות מועצה מקומית חורפיש, אני ואפרת הצלחנו להוריד את רמת המתח ולהסדיר את הנשימה, או כמו ששמעון אמר לנו: "אתה עובר את ראש פינה וזו מדינה אחרת, לא יודעים מה קורה אצלנו. בכל יום אני שומע על נפילות סמוכות אלי, ואומר תודה לאל שיצאתי בשלום. אבל כמה ניסים כאלה יכולים להיות? מצד שני - מה נעשה, נשב בלובי של בית המלון ונשמין מחוסר מעש?"

שעה אחרי שהגעתי לתל אביב, שמעון צלצל כדי לעדכן: "אתה יכול להוסיף לרשימה, היתה פה עוד נפילה ועוד בית נפגע".