מעל עזה ולבנון - מפקדי טייסות F-35 מדברים

סגן אלוף ד' השתתק לרגע כששאלתי אותו את השאלה הקשה ביותר: האם טייסי הקרב עורכים חשבון נפש על מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר? ד', מפקד וטייס למוד מלחמות, חשף לרגע את הקושי העצום שאותו הוא נושא מאז: "בכל לילה, כמה דקות לפני השינה, אני לוקח את הזמן וחושב מה יכולנו לעשות אחרת באותו היום. אנחנו חלק מהכישלון, ואי אפשר להתחמק מזה. אבל בתור מפקד ולוחם אני יכול להקדיש לזה כרגע רק כמה שניות לפני השינה, מפני שבשאר הזמן אנחנו ממוקדים בלנצח במלחמה".

למה אתה מתראיין? שאלתי אותו, ומה היית רוצה שייצא מהכתבה הזו? והוא השיב: "ביום חמישי שעבר הגיעו אלינו המשפחות השכולות של הטייסת. בין היתר, הסברתי להן מה אנחנו עושים במלחמה. בסוף השיחה ניגשה אלי אחות שכולה, אישה מבוגרת, ואמרה לי שאנחנו חייבים להתראיין ולדבר יותר בתקשורת. 'עם ישראל', אמרה, 'חייב לשמוע שיש לכם כוח, שתמשיכו להילחם עד שנביא את הניצחון ונחזיר את החטופים. שאתם הולכים עם הראש למעלה ומאמינים בדרך שלנו'.

"אני לא אוהב לעמוד או לדבר הרבה מול קהל", הודה ד'. "זה לא הקטע שלי. אבל אם הייתי יכול לעשות את השיחה ההיא שוב ושוב לכמה שיותר אנשים - הייתי עושה את זה, כי אני רואה כמה כוח זה נותן לאנשים, כוח להמשיך במלחמה הזו. כי המלחמה הזו היא של כל עם ישראל, ולא רק של הכוח הלוחם בקצה".

זה אינו הראיון הראשון של מפקדי טייסות, של טייסים או אנשי צוות קרקע. אבל הוא יוצא דופן: חשוף, כואב ועוצמתי. זהו סיפורם של קצינים שפתחו את העיניים ב־6:29 ב־7 באוקטובר לקול האזעקות, זינקו מהמיטות ודהרו אל המטוסים. ומאז הם נמצאים בקוקפיטים שלהם, לעיתים בכמה זירות במקביל, במקומות שאי אפשר לדמיין.

כבר שבעה חודשים הם נלחמים. עוברים יום־יום מעל הקיבוצים החרבים בעוטף עזה, מעל היישובים הנטושים בגבול הצפון. יום־יום הם נזכרים במחדל ההוא, בעשן שהיתמר מעל בארי וכפר עזה. יום־יום הם שואלים את עצמם את השאלה - מה הם יכלו לעשות אחרת, וכיצד הם צריכים לפעול כדי שזה לא יקרה שוב, גם במחיר חייהם שלהם.

לבסיס נבטים הגעתי פחות מ־24 שעות לפני יום הזיכרון. זהו אחד הבסיסים החשובים ביותר של צה"ל, שגם היה יעד לטילים האיראניים לפני כחודש. מחוץ לדת"ק (דיר תת־קרקעי) שבו מאוחסנים מטוסי ה־F-35, ה"אדירים", המתינו לי שני מפקדי טייסות ה־F-35 של צה"ל: סגן־אלוף ד' (38), מפקד טייסת 116, סגן־אלוף מ' (37), מפקד טייסת 140, רב־סרן קובי (38), הקצין הטכני של טייסת 116, וסרן י' (24), טייס בטייסת. שבעה חודשים לתוך הלחימה צבר י' יותר ניסיון מבצעי מאשר חלק מהטייסים הוותיקים ביותר בצבאות העולם.

השלושה הראשונים מתגוררים בשיכונים בבסיס נבטים, הרביעי מתגורר בתל אביב. מ' נשוי לקצינה באמ"ן ואב לארבעה. "בחודשים האחרונים אנחנו רואים זה את זה בעיקר בסופי שבוע. הפקדנו את הילדים אצל סבא וסבתא". ד' הוא אב לשניים והשלישית בעוד רגע מגיעה. "אני בלי טלפון, אז יש סיכוי שהיא תיוולד תוך כדי".

זוהי גם המלחמה הראשונה בהיסטוריה של מטוס החמקן, הנחשב למטוס הקרב המתקדם ביותר בעולם. הוא מעולם לא עמד באינטנסיביות רבה כל כך, מעולם לא תקף בקרבה גדולה כל כך לכוחות, מעולם לא פעל בזירות רבות כל כך, ומעולם לא הוכיח את עצמו בצורה משמעותית כזו. אבל הוא גם קשור באופן הדוק למחדל שחלק ממנו קשור גם להחלטה להיתלות באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, במקום להכיר את השטח, ולאיחור הנורא כל כך שבו הגיעו הכוחות אל השטח.

הקצינים שמרואיינים לכתבה זו, למעט סרן י' ששהה באותה שבת ארורה בחו"ל, היו הראשונים שקפצו לעוטף, זמן קצר מאוד לאחר תחילת הפלישה, אך רבים מאוד אחרים הגיעו רק אחרי שעות ארוכות, ארוכות מדי. וכך צה"ל החכם, הטכנולוגי, המתקדם, כשל ברגע האמת.

מראות קשים מהקוקפיט

"התעוררתי במיטה לקולות האזעקה", נזכר סא"ל מ' ביום ששינה את חייו. "לא היה לי שמץ של מושג מה קורה. רצתי לטייסת ועליתי על מטוס". באותו הבוקר היו שתי טייסות האדירים בהדממה, ורוב הטייסים לא היו בבסיס. השאלה מדוע כך היה ואם מדובר בחלק מהמחדל היא שאלה שגם עליה מתנהל תחקיר בימים אלו. שני מפקדי הטייסות, המתגוררים בנבטים, זינקו בתוך דקות לתוך הקוקפיט והמריאו. את המראה שהתגלה לעיניהם הם לא ישכחו לעולם.

"כשראיתי את העוטף התחושות היו מאוד קשות", מודה סא"ל מ'. "לא היה לנו שמץ של מושג מה קורה. חיכינו למטרות,, וכשקיבלנו אותן - תקפנו. צריך להבין שמטוס קרב לא יכול להבחין בין מחבל של חמאס שמגיע לו למות לבין אזרח או חייל ישראלי בתוך יישוב. זה לא שיכולנו לעשות משהו אחר, אבל זה עדיין יושב על כולנו. אנחנו לומדים ממה שהיה להמשך, כדי שאם חס וחלילה זה יקרה שוב - בחלק מהדברים נפעל אחרת". התקיפה הראשונה, מספרים שני מפקדי הטייסות, היתה רק בסביבות השעה שמונה בבוקר.

באותו הזמן סרן י' היה בשדה התעופה ברומא, בדרכו חזרה מחופשה לישראל. "עמדתי בבורדינג לטיסה וראיתי את הדיווחים הראשונים של הצבע האדום ואת התמונה של המחבלים בשדרות. לא ידעתי אם זה אמיתי או לא, ואז נאלצתי לסגור את הטלפון ולעלות למטוס. אחרי שעה ומשהו של טיסה, כשאני על קוצים ורק רוצה להגיע כבר לטייסת, הקברניט הודיע שאנחנו מסתובבים 'בגלל אירועים ביטחוניים' וחזרנו לרומא". סרן י' התעדכן במהירות בנמל התעופה, עלה על רכבת למילאנו ובתוך כ־12 שעות הגיע לישראל, ומשם - היישר למטוס. מאז לא עצר לרגע.

"ישבנו לפני כמה ימים בתחקיר, ותוך כדי כך ראינו שסרן י', טייס בטייסת, נמצא לבד באוויר", מדגים סא"ל ד' את אינטנסיביות הפעילות בטייסות החמקן. "הוא הלך ותקף בלבנון לבד, לאחר מכן חזר וביצע משימה להגנת שמי המדינה בצפון מפני כלי טיס מאוישים מרחוק (כטב"ם). לאחר מכן היו צריכים אותו לתקיפה בעזה והוא טס לשם, תקף, עשה עוד קצת הגנה של שמי המדינה בדרום וחזר לבסיס. זה לא רק הוא, אלה כולם. למטוס הזה יש יכולות מדהימות, אבל מי שמביאים אותן לידי ביטוי הם האנשים. אם לא היו לנו טייסים כאלה, לא יכולנו למצות את היכולות של המטוס".

שני מפקדי הטייסות אינם מסתירים את העובדה שהיה מחדל, והדבר הולך עימם לכל מקום. "התחושות לא קלות בימים אלה, אבל מאותה שבת בשש וחצי בבוקר ועד היום אנחנו עושים כל מאמץ כדי להגן על המדינה", אומר סא"ל מ'. "אנחנו עוסקים בתחקיר שמתנהל בימים אלו בשאלה איפה טעינו, ובעיקר אם יכול להיות מצב דומה באזור אחר ואיך נגיב אחרת. כבר השתפרנו בהרבה מהדברים, אבל אי אפשר לומר שזה בשום פנים ואופן לא יכול לקרות, ולכך אנחנו נערכים".

בשבועות הראשונים של המלחמה הפעילות היתה אינטנסיבית בהיקף כמעט בלתי נתפס. הטייסים טסו במשך שעות ארוכות, ביצעו פעולות בזירות קרובות ורחוקות, חזרו לבסיס, ישנו שש שעות ולעיתים גם פחות ואז חזרו לקוקפיט. כשנחתו המתינו להם אנשי הצוות הטכני, שחימשו את המטוס ובדקו את תקינותו. לא מדובר בדבר של מה בכך. המטוס, שנמצא בסך הכל שמונה שנים בפעילות מבצעית, לא נדרש מעולם להיקף כזה של פעילות.

"אנחנו עובדים מסביב לשעון כבר שבעה חודשים ועושים את המקסימום כדי שמטוס יעמוד במשימה שלו", מספר רס"ן קובי. הוא בצה"ל כבר קרוב ל־20 שנה וחווה לא מעט פעילות מבצעית, אך למלחמה זו לא היה אח ורע. "ב־7 באוקטובר הקמנו מיני־חמ"ל כדי להוציא את המטוסים כמה שיותר מהר. שמענו את האזעקות ורצנו, ממש כמו בסרטים. אתה רואה את הטנדר בשדרות, מבין שזה משהו אחר ומתחיל להכין את המטוסים לקרב במהירות. אתה מת להוציא את המטוסים כמה שיותר מהר ועובד באוטומט. צובר כוח, מביא את האנשים, בודק שהמטוסים מוכנים ובדוקים, ומתחיל לחלק כוחות ומשימות. מאז אנחנו בעבודה נון־סטופ".

99% הצלחה בליל הכטב"מים

הפעולות של הטייסים בחודשים האחרונים הרואיות ונחושות וכבר הצילו לא מעט חיי אדם. אך לצד זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שעד 7 באוקטובר חיל האוויר היה נתון בסערה ציבורית, עד כדי איומים לחוסר כשירות. בחודשי המחאה נגד הרפורמה המשפטית היו קצינים בחיל האוויר, בקבע ובמילואים בין אלה שהובילו את שיח הסרבנות.

אי אפשר לפקפק לרגע במחויבות ובהרואיות שלכם, בוודאי מתחילת המלחמה, אבל אי אפשר גם לשכוח כיצד החלה המלחמה, ואת הקריאות לסרבנות ולאי־ההתייצבות שנשמעו בחיל האוויר.
סא"ל מ': "אין ספק שהיה שיח כזה, אבל אני לא יודע לומר אם הוא קשור בצורה ברורה וחד־משמעית למה שקרה בעוטף. בטייסת שלנו השתדלנו מאוד להפריד את הנושא. אותי לא מעניינת הדעה של חייל או קצין כלשהו. ברגע שהוא נכנס בשערי הבסיס, אני סומך עליו, ולא משנה באיזה מקצוע. אם הטכנאי מאשר לי את המטוס, אני לא בודק אותו. אם כיסא המפלט יעבוד או לא - זה תלוי רק בו. ואני סומך עליו בעיניים עצומות.

"בחודשים שקדמו למלחמה הקפדנו מאוד לא לעסוק בנושאים הפוליטיים ולהותיר אותם בחוץ. אני לא אומר שלא היתה לאנשים מורכבות, אבל זה נשאר בחוץ. שילמנו מחיר כבד מנשוא במלחמה הזו, ואני מקווה שאם משהו ייצא ממנה, זה שיפור נושא הלכידות. ההבנה שאנחנו לא יכולים לקעקע את החברה שלנו ואת הלכידות שלה, כי זה מה שמחזיק הכל יחד. לא המטוסים המתקדמים ביותר ולא הטילים החכמים ביותר".

סא"ל ד': "היה לי ברור גם לפני 7 באוקטובר שבמידת הצורך, לא יהיה אדם אחד שלא יגיע, וזה מה שהיה בפועל. אנשי חיל האוויר נותנים את הלב ואת הנשמה שלהם בכל ימות השנה למען ביטחונה של מדינת ישראל, וב־7 באוקטובר, כשנחתי כאן מהגיחה הראשונה, לא היה אדם אחד, בסדיר או במילואים, שלא התייצב כאן".

סא"ל מ': "אם הטיל הולך הצידה זה לא משהו שטנק יכול לשרוד, שלא לדבר על חיילים. שלחת פעם כסף מהסלולר? אתה מוודא 20 פעם, וזה רק כסף. כשאתה משגר טיל של טונה אתה מוודא שלא טעית, כי המשמעות היא הרוגים מכוחותינו"

גם הלילה שבין 13 ל־14 באפריל ייחקק בדפי ההיסטוריה. מאות טילים בליסטיים, כטב"מים וטילי שיוט שוגרו על ידי איראן לעבר ישראל, במתקפה שלא היה לה תקדים בהיסטוריה. שבועיים אחרי חיסולו של בכיר משמרות המהפכה מוחמד רזא זאהדי, במתקפה שיוחסה לישראל, ניסתה איראן לנקום בישראל באמצעות שיגור של נשק שאמור היה להסב לנו נזק כבד.

מולם ניצבו חברי הקואליציה הבינלאומית וחיל האוויר הישראלי על כל יכולותיו - מערכות ההגנה "חץ" ו"קלע דוד" ומטוסי הקרב הישראליים. התוצאה היתה דרמטית - 99 אחוזים מהאיומים ששוגרו לישראל יורטו. הישג חסר תקדים בתולדות הלוחמה האווירית.

"ידעתי שנעצור את המתקפה הזו בצורה טובה", משתף סא"ל ד'. "אני מכיר את היכולות של המטוסים שלנו ושל מערכות ההגנה האווירית. הבנו שיש פה אויב שבא לעשות פעולה משמעותית, ושנוכל לו. את התקופה שלפני המתקפה אפשר לתאר כקפיץ ההולך ונמתח, ובינתיים חיל האוויר מכין תוכניות. וכשזה התחיל - זה כאילו שחררו את הקפיץ, וכל העוצמה הזו יצאה לדרך".

כשכלי הטיס האיראניים החלו את דרכם לישראל, מתאר רס"ן קובי, הבסיס שלהם עבר למצב חירום. מדובר בבסיס משמעותי ביותר, כך שבחיל האוויר היו מודעים היטב לכך שהוא עלול להפוך ליעד. כראיה לכך, פונה מהבסיס מטוס ראש הממשלה "כנף ציון". בד בבד, התבצעו הפעולות הקריטיות להכנה של המטוסים למבצע שטרם נראה כמוהו בעולם.

אחד הטילים היחידים שחדרו את שמי ישראל בליל הכטב"מים פגע בבסיס נבטים, הרעש נשמע היטב ובני המשפחות שהו במרחבים מוגנים. רס"ן קובי: "המשפחה שלי לא שונה מכל משפחה אחרת. שמענו את הבום, אבל לא התרגשנו"

"האתגר הגדול ביותר היה לוודא שהמטוסים יוצאים כמה שיותר מהר", אומר רס"ן קובי. "תקרא לזה נוהל פורמולה 1. מטוס נוחת, מקבל את המענה כמה שיותר זריז ויוצא מייד החוצה. כי אתה מבין את ההשפעה הדרמטית שלהם על מה שיתרחש. אתה מבין את גודל המשמעות של העבודה שלך".
בשמיים היו גם סא"ל מ' וטייסת 140. כשאני שואל היכן היה, הוא מחייך ועונה: "בשורה הראשונה, במקום מעולה, הכי טוב", ומספר כי מדובר היה באירוע שלעולם לא ישכח. "לראות את האורות, את כמות הטילים, את היירוטים, אי אפשר להגדיר את זה במילים. זה כמו שתבקש ממני לתאר את הטעם של מנגו, אתה יודע לתאר דבר כזה? זה בלתי ניתן להגדרה".

סרן י': "באירוע הזה הרגשתי את כובד האחריות. זו היתה נקודת זמן קריטית בהיסטוריה, ובהחלט הרגשתי כמה זה חשוב למדינה שאנחנו נמצאים שם".

אחד הטילים היחידים שחדרו את שמי ישראל פגע בבסיס נבטים. כשאני שואל אם מדובר היה בקרבה למקום שבו אנו עומדים, הם מסרבים לומר, אך אין ספק שהרעש נשמע היטב גם בדת"קים וגם בשיכונים, כשבני משפחותיהם שהו במרחבים מוגנים.

"אני לא חושב שהמשפחה שלי שונה מכל אחד אחר במדינה", אומר רס"ן קובי. "כן, גם בבית שלי היו התרעות ונכנסו למרחבים מוגנים. שמענו את הבום, אבל לא התרגשנו. אנחנו מתורגלים וגם מתאמנים מנטלית לאירוע שכזה".

גם מפקדי הטייסות לא מתרגשים. "באותו הלילה לא הפסקנו לטוס לרגע. טסנו, נחתנו, המראנו", אומר סא"ל מ'. "כשנחתי שאלתי אם כולם בסדר, וכולם ענו כן. הלאה, ממשיכים".

יכולות חדשות תוך לחימה

בשבועות האחרונים התקיים בממשלה דיון סוער בשאלה אם ומתי לממן רכישה של מטוסי F-35 נוספים. מדובר בעסקה שכבר נחתמה בחודש יולי האחרון ושאושרה על ידי האמריקנים במארס. כעת, בצל מלחמת חרבות ברזל, נשאלת השאלה אם אכן יש צורך להשקיע במטוסים נוספים, לעומת חיזוק צבא היבשה לנוכח האיומים הניצבים בפני צה"ל.

הטייסים אינם נכנסים לסוגיה הפוליטית, כמובן, אבל אומרים שמדובר במטוס שעשה מעל ומעבר למצופה. "מה שהוא עושה זה מעבר לכל החלומות שלנו", מספר סא"ל ד'. "התחלנו את המלחמה בנקודה שאנחנו יודעים מה המטוס מסוגל לעשות, אבל הוא עשה אפילו יותר. המטוס הזה מביא יכולות משמעותיות לשדה הקרב, ותוך כדי המלחמה פיתחנו יכולות חדשות".

סרן י': "אני רק בן 24. בחיים לא האמנתי שאעשה דברים כאלה. מדובר באתגרים מטורפים. אם היית אומר לי שאתקוף בבעלבכ, אחר כך אגן על שמי המדינה ולאחר מכן אתקוף בעזה, והכל יקרה באותה הטיסה, בחיים לא הייתי מאמין"

מלחמת חרבות ברזל יוצאת דופן במושגים של מלחמות מודרניות. לאחר ההלם הראשוני והמחדל הנורא, צה"ל התעשת והחל להפעיל יכולות שמקבלות שבחים מקיר לקיר ממומחים צבאיים ברחבי העולם. זה קורה בעזה ובלבנון, ובמקומות אחרים שעליהם חל איסור מוחלט לפרט.

"יש לא מעט אירועים שילכו איתי כל החיים, אבל על רובם אני לא יכול לפרט", אומר סא"ל ד'. "המטוסים שלנו היו בכל מקום שצריך אותם במזרח התיכון. היו כמה וכמה פעמים שישבתי בחדר התדריכים ולא האמנתי על מה אני מתדרך, ולא מאמין שזה יכול לקרות".

סא"ל מ': "וגם כשזה קורה, אתה לא באמת מאמין".

סא"ל ד': "נכון. יש לנו מצלמה שמתעדת את כל האנשים שיוצאים מחדר התדריך. היו לא מעט פעמים שאמרתי לאחראית לשמור את הסרט שלנו יוצאים מהחדר כדי שיראו את הפנים של האנשים שיוצאים, כי מדובר בדברים חסרי תקדים".

סרן י': "אני בן 24. בחיים לא האמנתי שאעשה דברים כאלה. מדובר באתגרים מטורפים, ובכל פעם אתה שוכח אותם כי אתה כבר חושב על הדבר הבא. אם היית אומר לי שאתקוף בבעלבכ, אחר כך אגן על שמי המדינה ולאחר מכן אתקוף בעזה, והכל באותה הטיסה, בחיים לא הייתי מאמין".

האמנתם שאי פעם תשתתפו במלחמה כזו?

סא"ל מ': "ברור, בשביל זה אנחנו פה. אבל לא האמנתי שנעשה חלק מהדברים שעשינו. פיתחנו הרבה מאוד יכולות תוך כדי, כדי להביא מקסימום אפקטיביות לשדה הקרב. זה בא לידי ביטוי בכל הזירות ובכל המשימות, ועוד לא סיימנו.

"רוב המדינה חזרה לשגרה בסך הכל, שזה מעולה ומבטא עוצמה, אבל לא מקל על אלו שמשרתים ולוחמים. אני מזכיר כל הזמן לאנשי הטייסת שנעשה כל מה שצריך כדי להביא את הניצחון. תוך כדי שאני מדבר, אני רואה שלא צריך להזכיר להם את זה. בחלק מהמקומות אנחנו מסכנים את החיים שלנו, כמו כל הלוחמים של צה"ל - כדי לנצח".

סא"ל ד': "המטוסים שלנו היו בכל מקום שצריך אותם במזרח התיכון. היו כמה פעמים שישבתי בחדר התדריכים ולא האמנתי על מה אני מתדרך, ולא מאמין שזה יכול לקרות". סא"ל מ': "וגם אחרי שזה קרה, אתה לא מאמין שזה באמת קרה"

אחת היכולות המשמעותיות ביותר טמונה בשימוש יוצא דופן במטוסים הידועים ביכולת החמקנות שלהם, כדי לסייע באש לכוחות הלוחמים, ממרחק קצר מאוד. "אחת התקיפות שזכורות לי יותר מכל", משתף סא"ל מ', "היתה כשכוחות הקרקע נכנסו לעזה. חיכינו באוויר מעל אזור ג'בליה וקיבלנו קריאה על כוח שזקוק לאש. קיבלתי את המידע, אבל למטה ראיתי טנקים שנעים תוך כדי קרב.

"הזהרתי את הבקר שמדובר בקרבה גדולה מאוד לכלים הקרקעיים. הוא אמר לי להמתין רגע, ואז נתן את האוקיי. שיגרתי פצצה של טונה על המבנה, ממש ליד הכוחות. המשכתי הלאה, אבל לאחר שירדתי מהמטוס רשמתי לעצמי לבדוק מי אלה היו. אחרי זמן מה הלכתי לבקר במוצב הקדמי של אחת החטיבות בעזה, כדי לראות איך הדברים נראים מלמטה. פתאום אחד הקצינים מזכיר את התקיפה ההיא כזכורה לו במיוחד. סגרנו מעגל".

סרן י' משתף כי באחד המקרים התברר בדיעבד שביעד שבו הוא תקף במרחק קצר ביותר מכוחותינו, על גבול הבלתי אפשרי, נמצא באותו הזמן חברו, מפקד פלוגת שריון. "ערב אחד שוחחתי עם החבר שלי והוא סיפר לי שהם נכנסים. הלכתי לישון ובשתיים בלילה זינקתי לסייע לכוח. יריתי לעבר מחבלים שהיו בצריח ושניסו לפגוע בכוחותינו במרחק של עשרות מטרים מהם, וחיסלתי את האיום. יש לא מעט חברים שלי שהיו ועדיין נמצאים בעזה, ואני חושב על כך שאנחנו מסייעים להם מהאוויר לא מעט".

יש לאורך השנים תחושה שמדינת ישראל משקיעה המון אנרגיה במטוסים ולא בכלים קרקעיים. מבחינתכם, המטוסים האלו הם גיים־צ'יינג'ר?

"אלה לא רק המטוסים וזה לא רק חיל האוויר, זה שיתוף של כולם ביחד", אומר סא"ל מ'. "במבצע צוק איתן, אם היינו תוקפים במרחק של אלף מטרים, זה היה חריג ולקח שעות. היום מדובר בתקיפה ממרחק של 150 מ' מכוחות בתוך דקות. זה נותן מענה יעיל מאוד בשדה הקרב. לומר שלכך נועד מטוס החמקן? לא רק, אבל זה מוכיח שאפשר לעשות גם וגם.

"אין שום כלי שמסוגל לעשות מה שהאדירים האלה עושים, לא טנק ולא כלי טיס מאויש מרחוק, בהיקף החימוש או בתקיפות המדויקות. לכן החוכמה היא בשילוב. יש מקומות שהמטוס שלנו נועד אליהם ושלמטוסים המשימה כמעט בלתי אפשרית, ויש מקומות שלמטוסים האחרים יש יתרונות. היו לי ימים רבים שבהם היו לי מטוסים בכל הזירות באותו הזמן ובאותו הרגע. איפה שאתה רק יכול לדמיין - שם היינו".

יש לכם חשש כשאתם משגרים טיל ממטוס ולמטה יש גם כוחות שלנו?

סא"ל מ': "יש לנו אחריות. התקיפה ההיא היתה 150 מטרים מכוחותינו, וצריך להבין שפצצה של טונה זה לא משהו שבא ברגל. אם חס וחלילה הטיל הולך הצידה זה לא משהו שטנק יכול לשרוד, שלא לדבר על חיילים. יש כאן תיאום, מודיעין ושליטה ברמה גבוהה מאוד. מדובר בשרשרת של גורמים שמאשרים את המטרה ואתה צריך לשגר אותה. יצא לך פעם לשלוח כסף למישהו בבנק מהסלולר? אתה מוודא 20 פעם שזה חשבון הבנק או המספר הנכון, וזה רק כסף. כשאתה משגר טיל של טונה אתה רוצה לוודא שלא עשית אפילו טעות קטנה, כי טעות משמעותה הרוגים מכוחותינו".

אני מניח שעובר לכם בראש שבחלק מהמקומות שבהם אתם מפציצים עלולים להיות גם חטופים.

סא"ל מ': "אני לא יכול להרחיב יותר מדי על נושא החטופים, אבל בחלק מהמקומות, במקומות שהיה אפילו החשש הקטן ביותר, נמנענו מלתקוף".

סא"ל ד': "ברור שאנחנו חושבים כל הזמן על החטופים, אנחנו לרגע לא שוכחים שהם למטה שם. המלחמה הזו נמשכת כבר שבעה חודשים, והסיבה שלאנשים עדיין יש את הכוחות זו האמונה בצדקת הדרך. למה אנחנו נלחמים? כי יש בעזה אזרחים ישראלים שבוקר אחד הגיעו אליהם הביתה וגררו אותם מהמיטה. לא נפסיק לעשות כל מה שאנחנו יכולים עד שהם יחזרו הביתה".

יש מי שמאיים כבר על ישראל בצווי מעצר בינלאומיים. איך ממשיכים לתקוף בעומק השטח לנוכח איום שכזה?

"יש נקודה שבה צריך להאמין בצדקת הדרך וללכת איתה", אומר סרן י'. "אנחנו במלחמה צודקת ועושים את הדברים בצורה הטובה ביותר. אנחנו סומכים על מקבלי ההחלטות שיעשו כל מה שצריך כדי שכל מה שנעשה הוא לגיטימי ומותר".

סא"ל מ': "לפני המלחמה הקפדנו לא לעסוק בנושאים פוליטיים. שילמנו מחיר כבד מנשוא במלחמה, ואני מקווה שאם משהו ייצא ממנה, זה שיפור נושא הלכידות. כי זה מה שמחזיק הכל יחד: לא המטוסים המתקדמים ביותר ולא הטילים החכמים ביותר"

מבין דבריו של סא"ל מ' שבה ועולה אי־נוחות מהשיח שמתנהל בימים אלו בתקשורת, בדגש על הפילוג ששב ומרים את ראשו. הוא אינו מסתיר את העובדה שהיה רוצה לראות יותר מתחושת האחדות שיש בצה"ל גם בתקשורת. "הייתי רוצה לראות בתקשורת יותר מהרוח שאנחנו רואים באנשים שמגיעים לפה, ושאנחנו רואים בצבא. יש אנשי מילואים שנמצאים פה מאז 7 באוקטובר. יש פה אנשים מהעוטף, אנשים שפונו מהבתים שלהם. אנשים מבינים על מה נלחמים פה, והייתי רוצה שזה יהיה נוכח יותר גם בשיח הציבורי־תקשורתי".

סא"ל ד': "יש פה אנשים מכל נקודה בארץ. לפני כמה ימים עמד טייס צעיר בתדריך, הצביע על נקודה במפה והסביר שממנה חדר כלי טיס של חיזבאללה ובנקודה אחרת הוא התרסק ליד הבית שלו. זו המציאות שבה אנו חיים. הוא באוויר ומגן על הבית שלו. נקודה. אנשים טסים ונלחמים על הבית שלהם.

"אין מלחמה צודקת יותר מזו. אנחנו תמונת המראה של האויב שלנו, שעושה כל מה שהוא יכול כדי לפגוע באזרחים. לצד זאת, חייבים לומר שאין לנו ארץ אחרת, אין לנו ברירה. אנחנו ניצבים מול אויב שקם ויצא להשמיד את מדינת ישראל. אנחנו נלחמים בדרך הטובה וההומנית ביותר שאנחנו יודעים".

סא"ל מ': "אני לא בטוח בצדקת הדרך ב־100 אחוז אלא ב־300 אחוז. ההבדל היסודי והמהותי ביותר בינינו לבין אויבינו הוא שאנחנו לעולם לא נעשה משהו שיפגע באזרחים בצורה מכוונת, לעומת הצד השני שמנסה לעשות בדיוק את זה. אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לוודא שלא ייפגע או ייהרג מישהו שאליו לא התכוונו, לעיתים גם במחיר של איכות המשימה.

"בכל פעם שפוגעים בטעות בבלתי מעורבים אנחנו לא שמחים, אלא מתחקרים ומנסים ללמוד איפה טעינו. יש לנו משימה להשמיד את האויב ולנצח במלחמה, אך הדרך שונה. אנחנו מפעילים אש עוצמתית. לא הייתי מתחלף עם הצד השני. זה אנחנו או הם - וברור שזה אנחנו, ושננצח".