הלוחשת לפרות: הווטרינרית שמשנה את הרפת בישראל

"לַפָּרָה הָאֲדֻמָּה / יֵשׁ עֶגְלָה קְטַנָּה חוּמָה./ אֶת רֹאשָׁהּ הִיא לִקְּקָה / וְנָתְנָה לָהּ נְשִיקָה"

ארבעה משפטים חרזה המשוררת פניה ברגשטיין, שבהם תיארה את שסביר להניח שראתה בפולין של ילדותה בראשית שנות ה־20 של המאה שעברה. ארבע שורות שגננות כל הארץ שרו לצלילי לחן רוסי עממי באוזני ילדים שהכירו לקיקות ונשיקות רק בציורים או בסרטים. העגלות שפגשו ברפתות עמדו בתוך כלובים, לגמרי לבדן, ברגליים רועדות.

"הליקוק הזה מנקה, ממריץ את מחזור הדם, בונה קשר בין האמא לעגלה שלה. הוא מחיה", מסבירה לי ד"ר סיוון לאקר, וטרינרית שנחשבת לפורצת דרך בכל הנוגע לרווחת בעלי חיים ברפתות, לרבות סביב נושא ההפרדה בין פרות לעגלות, ובעתיד, ככה היא מקווה, גם בין האימהות לבנים זכרים שעל הוואן מופרדים וממשיכים הלאה לפיטום על דרך הבשר.

בענף הרפת הישראלי כמעט שלא תמצאו מישהו שלא מכיר אותה. שלא קרא מאמר שכתבה, לא שמע איזו הרצאה של הדוקטור הסוחפת, אם לשניים, בת 43, שנולדה ברמת ישי, למדה וטרינריה בפקולטה לחקלאות ברחובות, ובמקביל התקרבה אל האלוהים. לאט, בצעדים סבלניים, החלה תהליך תשובה, שהלך והעמיק עד שהיתה לחלק מחסידות חב"ד. היום היא מתרוצצת ברפתות, חמושה במגפיים, חצאית, פאה על הראש ואור בעיניים.

"סיימתי ללמוד ב־2010", היא אומרת כשאנחנו מהלכות ברפת המצטיינת של עומר נוביץ במושב מרחביה, שם מתקיים פיילוט של גידול טבעי כחלק מ"רפתנות מודעת", כפי שהיא קוראת לפרויקט שלה. שם עגלות שאחרי המלטה נשארות צמודות לאימותיהן, נקבות אחרות כמו מסוככות על היולדת, ואפשר לראות פרות מיניקות, מלקקות ומנקות את הרכה הנולדת.

במתחם אחר, לא רחוק משם, עגלות משחקות ביניהן, כמו בית ילדים בקיבוץ הבא לעודד כישורי חיים. מתקנים שפיתחה הדוקטור מאפשרים להתגרד עליהם, כפי שבטבע מתגרדות הפרות על ענפים. ויש איזו שמחת חיים במקום וריח טוב בהרבה מזה הנעוץ בזיכרון הרפת של ילדותי.

"כשהלכתי ללמוד חשבתי בכיוון של חתולים וכלבים, אבל השם סובב דברים והגעתי לחקלאות מדייקת", אומרת הדוקטור. SCR קראו לחברת ההייטק שאליה כוונה משמיים, זו ששכרה את שירותיה להיות הווטרינרית שתלווה פיתוח תג לצווארי פרה, כזה שמנטר את כל הנתונים הדרושים לרפתן. עד כמה היא פעילה, כמה היא אוכלת, כמה דקות ביום היא מעלה גרה. חברה שבסופו של דבר נמכרה לחברת ענק לתרופות, וכיום קשה לדמיין את עולם הרפתות המודרני בלעדי התג המנטר.

"כשנכנסתי לרפת היה צריך לגרור אותי הביתה", מחייכת לאקר, צמחונית אדוקה, את תולדות אהבתה. "רציתי להישאר איתן עוד. יש בפרות, בהתבוננות בהן, משהו מאוד מרגיע. בארה"ב יש חוות קטנטנות שאליהן מגיעים בשביל לחבק פרות. זו חיה מאוד חכמה עם זיכרון מצוין ויכולת מטורפת לייצר תקשורת בינה לבין האחרות. במכון החליבה הן נכנסות וסופרות עמדות, יודעות לאיזו עמדה להיכנס, כי אולי בעמדה אחרת הן חוו איזו טראומה בחליבה קודמת. יש המון מחקרים שבודקים את הלמידה שלהן. בהשוואה בינן לבין סוסים או כבשים, המחקר מראה ברוב המקרים שהן לומדות הכי מהר".

"ככה הרפתנים למדו"

עם האהבה צומחות השאלות ועולה הרצון להיטיב, וד"ר לאקר, שהחלה מסתובבת ברפתות כל העולם, נחשפה בכנסים לשיטות שעוסקות ברווחת בעלי חיים, ברעיונות מתקדמים הקוראים תיגר על סדרי בראשית של הרפת הישראלית. תשוקתה לדעת, ללמוד וללמד המשיכה לבעור בה, גם כשפגשה לפני שש שנים איש חינוך צעיר ממנה המלמד תורה וגמרא ומתעסק באמנות, שעליו היא אומרת שהוא "הנהדר במורים" ושאיתו היא מגדלת ברמת ישי שני בנים בני 4 וחצי ושנתיים וחצי.

הם נישאו ארבעה חודשים אחרי שהכירו, וירח הדבש שלהם כלל ביקור ברפתות אירופה, כאלה שנחשבות מובילות בתחום רווחת בעלי חיים. מסכן, אני אומרת לה, ככה גררת אותו בירח הדבש. "אל תדאגי", היא צוחקת, "הדבקתי גם אותו".

סיוון לאקר: "כשנכנסתי בפעם הראשונה לרפת היה צריך לגרור אותי הביתה. רציתי להישאר איתן עוד. יש בפרות משהו מאוד מרגיע. בארה"ב יש חוות שאליהן מגיעים כדי לחבק פרות. זו חיה חכמה עם זיכרון מצוין ויכולת מטורפת לייצר תקשורת"

ממסעותיה על שביל החלב חזרה עם תובנה "שיש הרבה ידע על דרכים לשיפור שעובר בשיחות בין חוקרים ווטרינרים, אבל אף אחד לא מדבר עם הרפתנים. על הצרכים שלהם ועל הדרכים להקל עליהם להפוך את הדברים עבורם לישימים".

הרבה מילים טובות יש לה על רפתני ארצנו. על הקפדנות, על ניטור ותיעוד, על הישגים מרשימים בכל הנוגע לתפוקת החלב. בחטאים שבינם לבין הפרות היא לא מוצאת ערלות לב. "ככה הם למדו", היא מסבירה, ואם בדרך לחליבה הם מזרזים פרות עם צינור גומי, זה רק כי ככה הם ראו. שלא היה מי שיגיד להם שאפשר אחרת. ששום דבר בסטרס שזה יוצר משרת אותם, את בעלי החיים שלהם, בטח שלא את תפוקת החלב שאליה נושאים את עיניהם.

סיוון: "גידול של עגל בכלוב גוזר הפרדה שלו מהאם וגוזל את הקשר הראשוני ביניהם, את פעולת היניקה, לצד בידוד חברתי של חיה שהיא עדרית. אלה דברים שגורמים לסטרס, לתסכול ולהחלשת המערכת החיסונית, ואז לעלייה בחולי ובתמותה"

רפת החלב כמעט שנכפתה על הארץ הזו. מספיק לנבור בכתבי הנוסעים שעברו כאן במאות הקודמות כדי ללמוד על תולדותיה של הפרה הציונית. כמו, למשל, מכתב מחודש מאי 1840, כשהנוסע האמריקני סטפן אולין ניגב את זיעת ארץ הקודש והתיישב לכתוב בה את שראו עיניו בעמק יזרעאל, לא רחוק מהמקום שבו נפגשתי איתה: "למשך מילין אחדים מעבר לג'נין היתה האדמה מכוסה בחיטה, או היתה חרושה לקראת זריעת זיפן איטלקי. האנשים היו כבר בחוץ, עם שוריהם הקטנים אך בעלי כוח הסבילות, המושכים במחרשות הגרועות ביותר בעולם. היה אולי מספר פרות שווה לזה של השוורים שמשכו במחרשות, ונדרש מהן לתת גם חלב וגם לעבוד בחקלאות".

אולין לא היה לבדו. גם נוסעים אחרים שתיעדו את החקלאות המקומית במאה ה־19 בזו למראה הדמשקאיות - הפרות המקומיות, שאותן תיארו ככחושות בשר עם תנובת חלב עלובה למדי, רחוקות מהפרות טובות המראה מחלום יוסף או מאלה הרועות בארצות שמעבר לים. שום דבר בכתובים לא מרמז על העטינים שעתידה לטפח תעשיית החלב בארץ, שמהם יינק המפעל הציוני ותעוצב דמותו החדשה של האיכר העברי.

והתיאורים כמעט שלא מתייחסים לטעמו של חלב הצאן, בטח לא לזה של הנאקות, שגם חלבן נמכר בזמן השלטון העות'מאני.

הראשונים היו הטמפלרים, האמריקנים והשבדים, שבסוף המאה ה־19 ייבאו למושבות שלהם פרות אירופיות ששימשו בעיקר לצריכה פרטית, אבל נטעו מודל ראשון לרפתות שיקימו אנשי העליות השונות בארץ. רפתות, שההתפתחות שלהן יודעת לספר על המעבר ממשקים אוטרקיים במושבות למשקים מעורבים ועל יחסי הגומלין שבין ההתיישבות העובדת לזו העירונית. על טיפוח ענף חקלאות שהתעקש מול קשיי הקליטה, שסבל מהחום, שהמרעה המותאם לצורכי הצאן היה רחוק מלספק אותו, ושנדרשו לו לימודים כואבים ויקרים בגידול מספוא.

הענף, ששיחק תפקיד מרכזי בקריאה של היישוב הצעיר להסתמך על עבודה עברית, וששרטט שביל חלב בין ארצות המולדת הישנה לארץ אבות, הבטיח חוסן ובריאות בדרך לבניית הארץ.

רפתן אחד שיעז

ישראל הצעירה השוויצה בשיני החלב שלה. רפתות התחרו למי יש הפרה השופעת מכולן, ואנחנו פיתחנו צריכה מוטרפת של מוצרי חלב. בקר, כמובן. זה שהחקלאות המודרנית, טיפוח הגזע והנדסתו הפכו את התפוקה שלו לכפולה ויותר מזו של הצאן.

כמו נתיב התשובה בינה לבין אלוהיה, גם דרך התשובה שאותה ד"ר לאקר משרטטת לרפתני ארצנו הגאים מציעה הליכה איטית. בשלבים, בצעדים קטנים. כמו, למשל, להתקין פטמה על הדלי שממנו שותים העגלים, שכבר ביום השלישי לחייהם מעבירים אותם לגמיעה מדלי. והצוואר הרך, המבקש להימתח למעלה, לעטינים של אמא, לומד להרכין ראשו והשפתיים היונקות נפערות בדרך לגמיעה מהדלי.

ללאקר ברור שכל שינוי בדרך לגידול טבעי דורש הבנה עמוקה של תהליכים, לצד הבנה של הקושי הכלכלי, סבלנות וצורך בהידברות עם הרפתנים. שציפייה לשינוי מאפס למאה תוביל לבהלה ולהתנגדות ולא לנכונות ליצור שינוי.

כשאני מנסה להבין מה הפחד הכי גדול של רפתנים מהשארת העגל שרק נולד ליד אמו, כמו שהתכוון הטבע, היא פורטת באוזניי תפיסות ופחדים שהשתרשו במשך שנים של עשייה, כמו "סיכוי להדבקה במחלות בין הפרה לעגלה, בשל הקירבה ביניהן, וקושי לוותר על השגחה פרטנית כפי שיש בכלובים.

"בכלוב הרפתן יודע בדיוק כמה חלב העגלה קיבלה ואם היא בריאה או חולה. כשהעגלות מסתובבות עם האמא, הרפתנים טוענים שקשה יותר לפקח על זה. אבל כששמים עגל בכלוב כדי לפקח עליו, מונעים ממנו את ההתנהגויות הטבעיות שלו.

"עגל שייך לחיות הנטרפות, אלה שמייד עם הגעתן אל העולם הן קמות ולומדות ללכת. מעגל המועבר לכלוב נגזל שיעור ההליכה, ומוגבל לגמרי חופש התנועה. זו שיטת גידול הגוזלת את כל הקשר הראשוני עם האמא, את פעולת היניקה המיטיבה עימו ומייצרת ריר המגן על העטין, וגוזרת בידוד חברתי על חיה שהיא עדרית. כל אלה גורמים לסטרס, לתסכול ולהחלשת המערכת החיסונית, ואז לעלייה בתחלואה ובתמותה, וכמובן לפגיעה ברווחת הפרה והעגלה".

תרגום הרעיון של גידול טבעי לפרקטיקה עובר דרך תכנון מחודש של הרפת. זה הממיר כלובים לאזורי מחיה המאפשרים חזרה למבנה העדר, ונדרש רפתן אחד שיעז וילך יד ביד עם הדוקטור לעבר עתיד אחר.

לאקר ידעה הרבה דחיות וסירובים עד שהצליחה לשכנע את עומר נוביץ, שיאן החלב ברפתות פרטיות בארץ, ללכת איתה על הניסוי הזה.

הוא דור רביעי למשפחת רפתנים שתולדותיה הולכות אחורה עד 1923, אז סבא רבא שלו, ביחד עם דבורה שלו, קנו ארבע פרות והקימו רפת במושב. האיש שנולד לתוך שנים של עשיית חלב הוא שמבקש ללמוד אותה בכל פעם מחדש.

"לא רואה בפרות מכונות"

נוביץ נחשב למוביל במשחקי גנטיקה המגבירים את תפוקת החלב ואת האיכויות שלו. הוא הפך את הרפת שלו לעונתית, כזו שבה הזרעות והמלטות לא מתקיימות בחודשי הקיץ. את החודשים האלה הוא מקדיש לרכיבה על אופניים בחמוקיים הצדדיים של העולם. רואה ירוק של הרים, צהוב מדבריות - בעוד הלב נותר בשנהב החלב, כמו אבות אבותיו.

"אני מחפש עניין ברפת, גם אחרי כל השנים האלה. לשאול שאלות חדשות גם כשהכל טוב. לא לעשות דברים כי ככה עשו, כי ככה עושים. אני אוהב את הפרות ולא רואה בהן מכונות לייצור חלב", הוא אומר כשאנחנו יושבים במשרד הקטן המשקיף לרפת.

מטוסי הרקולס צבאיים חורצים כחול של שמיים, פריחות בסגול ובצהוב מנקדות שדות ירוקים, שיבולים כבדות ראש מבטיחות קציר שופע. "החיבור עם סיוון התחיל בכנס החלב הישראלי. הייתי מקשיב להרצאות שלה. "אני זוכר שהיא דיברה על הדליים עם הפטמות. הסבירה איך לוקחים יונקים והופכים אותם לשותים. ברגע שהשתכנעתי הלכתי אחריה עד הסוף. היא חיפשה מקום לעשות בו את הניסיון הזה. אמרו לה 'תודה רבה, לא אצלנו'. גם אני אמרתי 'לא אצלי', אבל התרציתי, כי אני מחפש עניין ברפת, עניין לעצמי.

"סיוון מביאה את הרעיונות שלה, ואני בונה, מרתך בעצמי. זה כיף גדול, כאילו אני מגדל חיות אחרות. הפרות משחקות, מטיילות, ואני רואה על הפרווה שלהן כמה שהן יותר בריאות".

עומר נוביץ: "סיוון דיברה על הדליים עם הפטמות, הסבירה איך לוקחים יונקים והופכים אותם לשותים. ברגע שהשתכנעתי הלכתי אחריה עד הסוף. היא חיפשה מקום לעשות את הניסיון הזה. אמרתי 'לא אצלי', אבל התרציתי, כי אני מחפש עניין ברפת"

את שרואה נוביץ בעיניו מגבים המספרים שמוסרת הדוקטור. "מאז תחילת הפרויקט אנחנו עומדים על אפס תמותה וללא אירועי תחלואה בעגלות ובאימהות. קצב הגדילה של העגלות הוא פי 1.5 מקצב גדילה של עגלה שגדלה ללא אמא שלה. הפרות רגועות כי מאפשרים להן לבטא את ההתנהגות הכי בסיסית של האימהות, וכל העדר מתנהל בצורה טבעית".

החלב מגידול טבעי שמופק ברפת של נוביץ נמכר למחלבת גד. יש עוד דרך ארוכה עד שצרכנות מודעת תוכל לתגמל רפתנים שילכו בדרך הרואה את טובת הפרה, אבל אם לסכם את אביב עשייתם של רפתן ווטרינרית המעיזים להעז, הרי עיקר תפקידו של הרפתן הוא לתת לפרות ולעגלות לעשות את מה שהן יודעות לעשות הכי טוב, ולא להתערב להן.

"המטרה שלי תמיד היתה לשפר את התנאים של הפרות והעגלות ממקום שבא ומיטיב לכולם", היא עונה כשאני שואלת לקראת פרידה מהו החלום האוטופי שלה. "שינוי שכולם מבינים שהוא יותר טוב. אני משוכנעת שזה אפשרי, אבל זה דורש ליווי ותהליך".

סיוון: "מאז תחילת הפרויקט אנחנו עומדים על אפס תמותה וללא אירועי תחלואה בעגלות ובאימהות. קצב הגדילה של העגלות הוא פי 1.5 מעגלה שגדלה ללא אמה. הפרות רגועות כי מאפשרים להן לבטא את ההתנהגות הכי בסיסית וטבעית של האימהות"

תרשי לי רגע לייצג את הטבעונים שאומרים שאין אמצע. זה הכל או לא כלום.

"זו נקודה חשובה. הטבעונים תמיד יהיו נגד התעשייה. זה ההבדל בין זכויות בעלי חיים לרווחות בעלי חיים. הטבעונים מתנגדים לרעיון של לקיחת בעל חיים לצרכים שלנו. אני מגיעה מרווחת בעלי חיים. ברגע זה שבו אנחנו מדברות יש פרות שמופרדות ויש עגלות בכלובים, ואני מרגישה שאני חייבת לעזור להן. יש אמנם טבעונים, אבל יש גם בלי סוף אנשים שקונים מוצרי חלב. האם אני יכולה לעזור, ולו במעט, בדרך שעובר החלב? התשובה היא כן.

"אני רוצה לשפר את מה שאני יכולה. יש דברים שכבר הצלחתי להכניס לרפתות רגילות. למשל, הסרת קרניים בהרדמה והכנסת פרות לחליבה ברוגע, בלי הצלפה. אלה דברים שכבר מתקיימים בהרבה רפתות".

אילו הייתי פוגשת אותך כשהיית ילדה קטנה, הייתי מזהה את האהבה הזו לבעלי חיים כבר אז?

"ברור. היית רואה את זה והיית שומעת ממני שאני אגדל ואהיה וטרינרית. הייתי ילדה שהעדיפה את חברת החיות על פני חברת בני האדם. את יכולה להבין את זה. נכון?"

hilaal1@gmail.com