לבן על לבן: ביקור בבירת החלב של ישראל

בערב חג השבועות יישלפו מהמקרר עוגות הגבינה, והפשטידות ייצאו בתזמון מושלם מהתנור. מוצרי החלב זוכים מדי חג שבועות לפריחה והפרות זוכות לטפיחה על השכם, כתודה על תוצרתן המשובחת, מסורת ארוכת שנים, בטח בקיבוצים ובמושבים.

אבל למרות התחושה החגיגית, הכל יודעים שענף הרפת בישראל הוא לא מה שהיה - סמל לחקלאות העברית. מדובר בענף שהולך ומאבד עם השנים תנופה וכוח אדם, ונאבק בכוח על מקומו בין המודרניזציה המשתלטת לאיום היבוא מחו"ל כחלק מהמאבק מול יוקר המחיה. הדור צעיר כבר לא נכנס לנעלי אבותיו, רוב הרפתות המשפחתיות נסגרו או התאחדו, ונשארו רק אלה שהפרה היא חלק מנוף חייהם.

"הענף שלנו מזדקן", אומר פרץ בן־יהושע, שבגיל 94 עדיין יורד לרפת כדי לסייע לבניו, ממשיכי דרכו. "רוב חברי המושבים כבר אחרי הצבא מבינים שהם יכולים להצליח בשטחים אחרים. וכשמישהו אומר 'אבל מתעשרים מחלב', הם מתפוצצים ואומרים 'קח את העסק, יש מקומות הרבה יותר קלים להתקיים מהם'. הרי היה זה ראש הממשלה לוי אשכול שאמר בזמנו שהפרה היא אויב.

"הוא לא הבין מה תפקידה. רק קלט שהיא זקוקה במהלך השנה לאוכל ולמים, ועולה הרבה למגדל. הוא לא כמו אותו פרופסור דגול מארה"ב שאמר שהפרה היא אם האנושות, אוכלת מה שאנחנו זורקים ונותנת לנו בחזרה את המוצרים הבסיסיים לתזונה - בשר וחלב".

מושב באר טוביה, הסמוך לקריית מלאכי, נחשב לאחד מאבות תחום רפתות החלב בישראל ומייצר מדי שנה כ־40 מיליון ליטרים. אבל סיבוב קצר ברחובותיו המטופחים מגלה לא מעט רפתות עזובות. פעם היו שם יותר מ־70 מכוני חליבה, כיום נשארו 20.

"לייצר חלב זה לא ללחוץ על כפתור", אומר גיא גולן, בעל רפת במושב ודור שלישי לרפתנים. "זו מכונה שלוקח לה כשנתיים עד שהיא מתחילה לייצר. למה? כי את העגלה אפשר להזריע רק כשהיא בת 14 חודשים. ואם הכל בסדר, נכנסים לתקופה של תשעה חודשי היריון. סדר גודל של שנתיים עד שהיא ממליטה ומתחילה לתת חלב.

"תחשוב שיש פה 300 מכונות כאלה. אם יש לי למי למכור את התוצרת, אז אשאיר אותן, אבל אם השוק יצטמצם - אז מספרן יירד ל־200. וככל שארד בכמות, כך היעילות תפחת. באירופה ובארה"ב, אם אני לא יכול למכור למחלבה אחת, אמכור לאחרת. יש מספיק קליינטים. כאן אני לא יכול למכור למדינות ערב. אני גר על אי וחייב לתכנן. בשנת 2000 היתה רפורמה בענף, ולא מעט רפתנים נשרו. היום זה המגרש של הטובים בלבד. המלחמה היא בין הטוב לטוב מאוד".

הסבא שהכיר את טרומפלדור

באר טוביה נוסדה כמושבה ב־1888 על ידי משפחות שהגיעו מבסרביה. מדובר ביישוב שעבר גלגולים עד שהוחרב בפרעות תרפ"ט (1929) על ידי פורעים ערבים ששרפו את צריפי המגורים.

שנה לאחר מכן היישוב הוקם מחדש בעזרת הסוכנות וקק"ל. 44 משפחות הגיעו מהגליל העליון, בעיקר מתל חי, מכפר גלעדי וממחניים. פרץ הגיע אז עם הוריו למושב החדש, אביו חיים היה מלוחמי תל חי, מספרים שהוא היה זה שהזעיק עזרה וצעק במארס 1920 שיוסף טרומפלדור נורה, ממש באותם רגעים דרמטיים שבהם הלוחם והמנהיג שחרר את המשפט האלמותי: "טוב למות בעד ארצנו".

המתיישבים בבאר טוביה בנו בהתחלה על פרדס תפוזים גדול. אבל עד שיניב פרי, הסוכנות החליטה לסייע עם כמה פרות שייתנו להם תעסוקה ואולי קצת פרנסה.

"היינו הרפת הכי גדולה במושב, עם 8 פרות. אחרי זה גדלנו ל־12", פרץ מספר. "כשהייתי אולי בן 4, אחת מהן המליטה והעגלה שלה נעשתה חברה שלי. לכל מקום שהלכתי, היא היתה אחריי. יום אחד אבדתי ואמי נבהלה. אחי הגדול יעקב אמר שהוא ימצא את העגלה ובטח יאתר אותי לידה. מאז כנראה נהייתי רפתן, ותאמין לי שזו היתה עבודה פיזית קשה. לא היה כאן כביש, אלא דרך עפר. בחורף משאיות לא היו יכולות להגיע. החקלאים היו שמים את כדי החלב על עגלות, ועשרה סוסים היו לוקחים אותם עד למסמיה".

המושב עבר לא מעט ימים קשים ומשברים כלכליים, אבל גם באספות הגדולות החליטו להשאיר את הרפתות פעילות. גם כאן תמצאו את הפרה הישראלית הנפוצה מזן הולשטיין, השחורה־לבנה. אלה פרות שהובאו בתחילת הדרך מהולנד ומקנדה ועורבבו עם פרות דמשקאיות מסוריה כדי שיתרגלו לתנאי האקלים הקשים.

פרץ בן־יהושע, בן 94 ועדיין עובד כל יום: "רוב חברי המושבים כבר אחרי הצבא מבינים שהם יכולים להצליח בשטחים אחרים. וכשמישהו אומר 'אבל מתעשרים מחלב', הם מתפוצצים ואומרים 'קח את העסק, יש מקומות הרבה יותר קלים להתקיים מהם'"

"תמיד היתה במושב ועדת בקר פעילה ופרייה של פרי הרבעה, שלא היתה במקומות אחרים", מספר גיא גולן. "זה מושב יותר ותיק מהרבה מושבים בסביבה וגם מחלק מהקיבוצים. דבר נוסף שאני יכול לומר על המושבניקים מבאר טוביה - הם ממושמעים. כשהתקבלה החלטה, כולם היו מבצעים".

גיא בן ה־60 הלך בצעירותו ללמוד חקלאות במדרשת רופין. אבל לא היה לו ספק שיחזור לרפת, הנמצאת בדמו מאז עמד על רגליו. "הבן שלי, שנמצא כעת בלימודים, והבת שהשתחררה עכשיו מהצבא, עובדים איתי", הוא מספר. "אמרתי להם שהדרך לפה עוברת באקדמיה. אם הלימודים ישלחו אותם למקום אחר, מצוין. ואם הלימודים יביאו אותם הנה, אז הם לפחות יגיעו משודרגים".

לברק צור בן ה־32 לא היו ברירות. הוא דור רביעי לרפתנים בבאר טוביה, סבא רבא וסבתא רבתא שלו היו מאנשי המושבה ואיבדו את הבקר במאורעות תרפ"ט. אביו יואב היה מהדמויות המיתולוגיות של היישוב, זוהה מרחוק על ידי כובע הקאובוי שנהג לחבוש וכן גם על ידי הקשיחות שבה גידל את בניו, ברק ואחיו הגדול איתמר.

"גדלנו בבית ספרטני", ברק מודה. "כשהיינו ילדים, אבא היה אומר 'תורידו שעונים' והיינו מנהלים איתו קרב מגע על הדשא של הבית. היינו מתנפלים עליו והוא היה מכה אותנו. היינו הולכים לבסיס הצבאי הסמוך ומבצעים תרגילי מילוט מטנקים. במבצע חומת מגן אחי היה בן פחות מ־15. הוא בא עם שופל לפתוח לטנקים את הציר כדי שיעלו על המובילים לג'נין".

רציתם להיות רפתנים?

"היינו הולכים עם אבא במושב. הוא היה בריון בגובה שני מטר. היה אומר לי: 'ברק, יום אחד כל זה יהיה שלך'. אח שלי היה אומר: 'המטומטם הזה שלא יודע כלום? הוא לא בא לעבודה בכלל'. יום אחר אבא היה אומר: 'כל זה יהיה שלך, איתמר'. ואני הייתי כועס: 'הוא לא סיים בית ספר ואתה רוצה לתת לו לנהל?'"

הדילמה נפתרה באופן טרגי ב־3 באוגוסט 2006. במהלך מלחמת לבנון השנייה, הטנק שבו התנהל סמל איתמר צור חטף טיל נ"ט, והוא ושניים מחבריו נהרגו. "הייתי בן 14 וחצי במסע ההלוויה", ברק נזכר. "הלכנו מאחורי הקומנדקר שנשא את הארון. אבא אמר: 'אוי ואבוי אם מישהו מהמשפחה יבכה. אני לא רוצה שהחיזבאללה יראו אותנו בוכים. הם לא יהיו קיימים כשאנחנו נסיים איתם'".

יואב אולי לא בכה אז, אבל מיום מות בנו לבש רק בגדים שחורים ובמאי 2017 נפטר ממחלת הסרטן, והשאיר את העסק המשפחתי לפיקוחם של אשתו צופי ולבנו, שהיה אז רק בן 25. "אני כבר שנים טוען שאם סטטיסטית תבחן את כמות ההורים השכולים שמתו ממחלות קשות, תגיע למספר מטורף", ברק אומר.

"בשכול או במוות של איש קרוב יש החלטה: או שאתה חי, או שאתה מת. ואחרי מות אחי אמרנו שאנחנו מבינים שהוא כבר לא יחזור וחייבים להמשיך לחיות ולהתפתח. אחרי שאבי נפטר קמתי בבוקר ושאלתי 'מה עכשיו?' היו חובות גדולים שהיה צריך להחזיר והצלחנו לעמוד על הרגליים בגלל יעילות גדולה ובזכות אמי, שהשקיעה את רוב מאמציה וכספים שחסכה כדי לנקות את השולחן ולהתחיל מחדש. היום אנחנו במקום הרבה יותר טוב".

מכון החליבה של משפחת צור כולל היום שבעה רפתנים מהיישוב, עם 700 פרות בסך הכל, ומייצר שבעה מיליון ליטר חלב בשנה. זו קפיצה של כמה מדרגות מימי המתיישבים הראשונים שהקימו במושב את ענף החלב. אם הם היו לואו־טק, היום זה עידן אחר לחלוטין.

"אני ממשיך בתחום, כי אני טוב", ברק אומר. "אני מפתח פה אלגוריתם שבודק רווחיות של פרה לפי משקל. שוקלים אותה שלוש פעמים ביום בזמן שהיא הולכת למכון החליבה, ואנחנו יודעים כמה שומן וכמה חלבון וכמה חלב היא מייצרת, ומנתחים את הנתונים לשווי כלכלי מול כמות המזון שהיא צורכת. בסוף מקבלים החלטה אם היא תישאר או תימכר לרפת אחרת. באים אנשי הייטק ואומרים שזה פסיכי מה שאני מייצר פה".

הרפת של היום היא כבר לא ברזלים חלודים וערימות חציר, אלא כולה מחשוב וגרפים. לפרה יש כמה שבבים בגוף שבודקים בכל רגע נתון את מצבה. "אתה יודע מה תנובת החלב היומית, מספר הצעדים שצעדה במהלך היום, כמות הזמן שרבצה ואפילו נתוני העלאת גירה", מספר גיא גולן.

"שלושת הדברים האלה נותנים אינדיקציה לגבי שלומה. אם הלכה הרבה, היא כנראה דורשת, אז מזמינים את המזריע. ואם הלכה מעט ורבצה הרבה אז ייתכן שהיא חולה. אם היא מעלה גירה סימן שהמצב תקין, אבל אם היא רק נראית בסדר ולא מעלה גירה ייתכן שמשהו השתבש. לפעמים אנחנו יודעים יותר מוקדם מהפרה אם היא בדרך לחלות".

הפרה הישראלית שוברת שיאים

כדי להתגבר על הקיץ הישראלי וכדי שהחום לא יפגע במכניזם שנבנה בקפידה, ברפתות פועלים מאווררי ענק, והפרות עוברות כל כמה שעות, במיוחד בקיץ, מקלחת זריזה שאורכת 40 שניות, כדי להוריד את חום הגוף. ברק, למשל, נעזר במצלמות תרמיות שבודקות למי מהפועלות שלו חם במיוחד והיא זקוקה לשטיפה.

והמדע, מתברר, עובד: בשנות ה־70 פרה ישראלית שהניבה בממוצע 7,000 ליטר חלב, מניבה היום 12 אלף ליטר ונחשבת לשיאנית העולם. יש גם כאלה שמייצרות יותר כתוצאה מטיפול מתקדם, גנטיקה ותזונה. "מנת המזון שלהן מורכבת מ־70 אחוז גרעינים, תירס, שעורה וחיטה, ו־30 אחוז מזון גס שזה חציר, קש, תחמיץ וירק", מספר גיא גולן. "כיוון שבישראל תמיד יש מחסור של שטחי גידול ומים, אז תמיד חסר מזון גס שהוא מהדברים היקרים. לכן מאכילים ביחס ששומר על בריאות הפרה. אם תוריד את היחס, למשל, ל־20 אחוז מזון גס, הפרה יכולה לסבול. ואם תעלה - היא לא תהיה יעילה. הדברים נמדדים ומדויקים".

מה תוחלת החיים של פרה?

"יותר מ־20 שנה. אבל בגלל החיים האינטנסיביים, אצלנו היא חיה בממוצע חמש שנים, ומתוכן יש לה שתי המלטות וחצי בממוצע".

זה ממש מדע מדויק.

"האמריקנים עשו מודלים מתמטיים שלפיהם הם מסוגלים לגלות את הגנום ויודעים לנבא מה יהיו תכונותיו של בעל החיים. מדובר בבדיקה קטנה, לוקחים כמה שערות מהעגל, שולחים למעבדה בארה"ב והם חוזרים עם הפרופיל הגנטי. למה זה חשוב? כי לגדל עגלה במשך שנתיים עד שהיא מתחילה לתת חלב עולה הרבה כסף. לכן, אם נולד עגל זכר לפרה בעלת תכונות מעולות לייצור חלב, ייקחו ממנו דגימה לבדיקה. ואם ימצאו שהוא נושא את תכונותיה של האם והוא יוכל להוריש אותן לבנותיו, זה מה שאנחנו מחפשים. פעם היית יכול לעבוד חמש שנים על פארש. היום, אחרי שנה וחצי, אתה יודע אם אתה על הסוס".

היום מדובר בהזרעות מלאכותיות ובפר שמסייע בהבאתן לעולם של עגלות שופעות חלב, ושווה הרבה כסף לבעליו. בארה"ב היה פר שקראו לו בעבר מנפרד ג'סטיס. במהלך השנים שונה שמו ל"או־מאן" כיוון שזרעו היה שווה הרבה, במיליוני דולרים. הפר זכה במהלך השנים גם לפסל.

"אתה יכול היום לפנות לפרות שלי באנגלית, כי כל הגנטיקה שלהן אמריקנית", ברק צוחק. "אני מסתמך רק עליהם. נכון שהרפת הישראלית כבודה במקומה מונח, אבל יש לי הרבה מה ללמוד מהאמריקנים לפני שאני אוכל להגיד שאני טוב מהם, ואני לא איש צנוע. אתה לא יכול להשוות רפת אמריקנית של 15 מיליון פרות כשבישראל יש 120 אלף פרות. בישראל הפרות הכי טובות מייצרות 15-14 אלף ליטר בשנה. יש לי חבר מטקסס עם רפת של 100 אלף פרות. הוא טס בין חווה לחווה במטוס פרטי ומייצר 17 אלף ליטר לפרה. כשאני מספר לו שאני מחזיק 700-600 פרות, הוא מתפוצץ מצחוק, אומר שזה מה שהוא חלב בארבע הדקות האחרונות".

ענף החלב מפוקח, ולכל רפת בישראל יש מכסת ליטרים שנתית שהיא לא יכולה לחרוג ממנה. המחירים נקבעים על האגורה על ידי מועצת החלב: כיום 2.42 שקלים לליטר.

"הענף לא בשליטה שלי", ברק אומר. "בשוק החופשי אתה יכול לקבוע מחיר ולקבל שכר. עניין של היצע וביקוש. אני לא קובע כלום. לא את מחיר האוכל של הפרה ולא את מחיר השכר של העובדים, וגם לא קובע את המשכורות של עצמי. הדרך היחידה שלי להתייעל ולהרוויח היא אך ורק בלהיות טוב יותר.

"רפת ישראלית יודעת להרוויח על פי הדו"חות שיצאו עכשיו 30 אגורות לליטר חלב, אחרי קיזוז הוצאות. היא מרוויחה 40 אגורות אם מדובר ברפתן־על. ב־700 אלף ליטר, אם הוא מרוויח 40 אגורות זה 280 אלף שקלים בשנה. מזה הוא צריך לחיות. אני מלווה רפתות ואומר להם שכל חודש זה כמו משחק של הישרדות".

אתה מצליח לחיות?

"אני יכול להתקיים. אני מרוויח 15 אלף שקלים ברוטו בחודש ועובד במשך 30 יום בחודש. אם היה לי ג'י.פי.אס שמראה כמה אני נמצא כאן, היית רואה שאני מתחיל את היום בחמש וחצי בבוקר, עושה הפסקה בשתיים כדי להוציא את הילד מהגן, חוזר בשמונה בערב ומסתובב כאן עד 12 בלילה. אין לזה סוף.

"אני מדבר עם חברים, שיחות טלפון באמצע הלילה. אחד אומר 'הפרה ההיא חולה והעגלה התחילה להמליט בחצות, אני כולי מלוכלך וחוזר רק עכשיו הביתה'. רפת זה דרעק, ואני קורא לזה כלוב מזהב. אולי יצרנים טובים מרוויחים, אבל בסוף אתה משועבד לעסק 365 יום בשנה. למה שישראלי יעבוד שבעה ימים בשבוע? לא מעניין אותו. הוא רוצה באמצע החודש להתקשר למשרד ולהגיד: 'אני באיטליה'. כולם רוצים לעבוד פחות ולהרוויח יותר".

באמת, מי רוצה לעבוד ככה?

"מי אמר שרוצים? בא אלי עובד ישראלי ומבקש שכר כמו שלי ואוטו צמוד. חי בלה־לה לנד. אבל יש רפתנים ותיקים שמוכנים לתת לעובד הכל, כי הם עייפים. אומרים: 'אני לא רוצה להרוויח כלום, אני רק לא רוצה לעשות את זה יותר'. אם נעשה סיבוב ונצלם את הרפתות בבאר טוביה, תראה שאף אחד מהרפתנים לא יורד מגיל 60, זה נראה לך הגיוני? ואנחנו עוד מהווים דוגמה ומופת לענף הרפת בישראל. אף אחד לא רוצה להתעסק בחרא הזה. ותרתי משמע זה להתעסק בחרא".

אחיטוב, אביו של גיא, עבד עד לפני חצי שנה ברפת עד שנפטר ממחלה. הוא היה עולה על הטרקטור גם בשנותיו האחרונות, אמר שזה כיסא הגלגלים שלו. "'דור ממשיך' זו בעיה כלל־עולמית", גיא אומר. "בשלב מסוים הסכמתי שעשיר כבר לא אהיה ואין רפתנים מיליונרים. המכונית היפה שאתה רואה בחניה היא של הפקידה שלי. אנחנו אנשים צנועים. ועדיין אני רחוק מלהיות מסכן, מבסוט בחלקי ורוצה שתהיה לי תעסוקה עד יומי האחרון".

לא קשה לך פיזית?

"זו לא בהכרח עבודה פיזית. אני אולי מזיע פעם ביום, אבל אבא שלי עבד יותר קשה ובטח שסבא שלי".

היום זה לא הפחד מעבודה פיזית שמדאיג, כמו החשש מעתיד הענף. בכל פעם שעולה הדיון על יוקר המחיה, הכל פוזלים לעבר משק החלב ומתחיל הוויכוח לגבי אפשרות פתיחת השוק והסרת הגבלות היבוא. זה התחיל כבר במחאת הקוטג' ב־2011, אז מחירי הגבינה הפופולרית עלו בתוך שלוש שנים ב־45 אחוז והיו בין הגורמים שהוציאו עשרות אלפי מפגינים לרחובות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ הביעו אז תמיכה בפתיחת השוק ליבוא על ידי הקטנת המכסים. מאז הורדו, למשל, המכסים על יבוא החמאה. אמנם הגיעו בשנים האחרונות אופציות לחמאה משובחת מעבר לים, אבל זה לאו דווקא השפיע על המחיר לצרכן.

"אני לא מזלזל גם בשקל, אבל היבואנים הרבה יותר חזירים מהרפתנים", אומר גיא גולן. "לרפתנים יש משכורת, אני לצורך העניין שכיר. לא חזיר. החזירות שלי יכולה להתבטא אם אבנה רפת יותר גדולה. אני יכול להרוויח בונוס אם אהיה יותר יעיל, אבל אם אתה מייצר חלב, זה מה שאתה מקבל. המחיר של החלב מגיע לכמעט שבעה שקלים בסופר ואני מקבל אולי 2.5 שקלים לליטר. יש פה איזה פער של יותר מארבעה שקלים שמישהו אחר מתעסק איתו".

גם את ברק צור מעצבן שמצמידים את הרפתן לכותרות השחורות שהופיעו בחודש שעבר, שלפיהן מוצרי החלב בפיקוח יתייקרו ב־16 אחוז. "אם יפתחו היום את היבוא, תהיה לי עם זה בעיה גדולה", הוא משוכנע. "קודם כל, לא בטוח שהמחיר יהיה יותר נמוך. עובדה ששוק החמאה נפתח ולא קרה כלום. ועדיין - אם מדינת ישראל תגיד 'אני רוצה שוק חופשי', לטווח הארוך זה יעשה נזק. אשאל אותך שאלה: אם מישהו יתרגם בכסף כמה שוק החלב יעלה למשפחה בחודש, ויוסיף עוד 50 שקלים? היום ילדים מסתובבים בג'ינס שעולים 600 שקלים. כעת בענף כולנו חברים, אבל בעתיד, אם לא יהיו מכסות קבועות, ברור לך שאדם לאדם זאב".

היוקר - בגלל עלויות המזון

בדו"ח מבקר המדינה שפורסם בחודש מאי האחרון נכתב שמחיר החלב הגולמי בישראל ל־100 ק"ג הוא כ־219 שקלים, וגבוה ב־24 אחוז מהממוצע במדינות האיחוד האירופי - כ־177 שקלים. אבל, בין היתר, נכתב שם שאת המחיר הגבוה כאן אפשר לייחס לעלויות המזון, שגבוהות ביותר מ־33 אחוז מאלה שבמדינות האיחוד, וגם לתנאי מזג האוויר יש השפעה.

"תאמין לי שאני צריך להיות יותר מודאג ממך מיוקר המחיה", אומר ברק צור. "אני גר בשכירות. בית של 120 מטר בבאר טוביה עולה 7,000 שקלים בחודש. ואני מדבר על אזור קריית מלאכי, לא טוסקנה באיטליה. משהו פה לא בסדר, וזה לאו־דווקא ענף החלב, שהוא בקושי פוק לעומת דברים אחרים. חשמל עלה, מים עלו. אתה יודע כמה שותה פרה שמייצרת 75 ליטר ביום? 700 פרות זה 14 אלף ליטר.

"אתה מתקין מאווררים, כי יש פה קיץ קשה, ויש אצלנו 200 מאווררים. יש לנו חשבונות חשמל שמגיעים ל־50-40 אלף שקלים בחודש. ומה עם המזון? שער הדולר משפיע, המלחמה באוקראינה משפיעה. לפני חודש קניתי תירס ב־345 דולר לטונה, ולפני המלחמה קניתי ב־198 דולר. אם פוטין סוגר את המצרים לדקה, המחיר קופץ לשמיים. כמו שיש בורסה ליהלומים, יש בורסה לגרעינים".

ברק צור, בן 32, דור רביעי: "אני מפתח פה אלגוריתם שבודק את הרווחיות של הפרה לפי משקל. שוקלים אותה 3 פעמים ביום ויודעים כמה שומן וכמה חלבון וכמה חלב היא מייצרת, ומנתחים את הנתונים לשווי כלכלי מול כמות המזון שהיא צורכת, ומקבלים החלטה אם היא תישאר או תימכר"

פרץ בן־יהושע, ששימש לפני שנים יועצו של שר החקלאות, סיפר איך פעם אחד הבכירים במשרד אמר שניתן לפתור את בעיות המחיר הגבוה אם יביאו חלב מניו זילנד - שם לפרות אין בעיה של מכסות, והמזון גדל חופשי בשדות.

"אמרתי לו: 'לפני שאתה אומר דברים כאלה, תבוא למרכז המזון, היכן שמכינים את האוכל לפרות'", הוא מספר. "שיווקו אז בארץ 600 אלף טונות תפוזים. הוא הגיע למרכז מזון ואמרתי לו: 'פה יש כעשרת אלפים טונות קליפות תפוזים, וכל יום ממשיכים לשפוך עוד ועוד. אם הפרות לא היו אוכלות את הקליפות, מה היו עושים עם הפסולת?' אצלנו ברפת כל יום הולכות טונה ורבע של לחם ישן, מה הוא היה עושה עם זה?"

פרץ בן ה־94 כבר ראה הכל בשוק החלב - מפרסומות שממליצות על שתייה ועל צריכה ועד המחקרים שהמליצו על תחליפים ועל טרנדים בריאותיים. "אם רוצים למכור חלב שקדים, אז צריך להגיד שחלב הפרה פחות טוב", הוא צוחק.

"היה לי מורה שלמד בצרפת והיה שואל: מה האוכל המושלם? ביצה. למה? כי אפרוח כשבוקע, חוץ מהקליפה לא משאיר בתוכה כלום. אחרי הביצה, הוא ציין את החלב ומוצריו. העמים שהתבססו על בשר וחלב היו הצפוניים, הוויקינגים, השבדים והנורבגים. ושם תוחלת החיים היא הגבוהה ביותר. יודע כמה חלב הולנדי שותה בשנה, בממוצע? 400 ליטר לנפש. אצלנו מגיעים ל־150 ליטר".

הביטחון התזונתי של המדינה

באר טוביה הוא יישוב משפחתי, המורכב מחמולות של מגדלי פרות. פרץ עוזר עד היום לבניו גיא ועומר. גיא גולן עבד עם אביו ממש עד שנפטר, והיום הוא עובד עם ילדיו. ואילו ברק אומר שהוריו, יואב ז"ל וצופי, היו ונשארו מבחינתו אלוהים. ביום הזיכרון האחרון עמד על רגליו האחוריות כדי שח"כ יעקב טסלר מיהדות התורה לא יגיע לטקס בבית העלמין המקומי, כדי שזכר אחיו לא ייפגע.

"זה היה כמו להכניס אצבע לעין שממילא דומעת", הוא עד עכשיו מתקשה להירגע. "להביא מישהו שמעולם לא לקח חלק בנטל, לא סחב אלונקה ולא יודע מה זה אחוות לוחמים. הוא יכול היה להגיד 'זה גדול עלי, אני לא בא', במקום זה החליטו על מלחמת חורמה. היו משפחות שכולות שאמרו 'אל תפתח לנו מלחמה בבית הקברות', אבל מנגד באה אלי מישהי מהמושב, בת יותר מ־90.

"בנה היה טייס קרב שנפל, והיא אמרה 'אני רוצה לבלות את השנים האחרונות ליד קברו. אם חבר הכנסת יבוא, אני לא אגיע'. מה יותר גדול? חד־משמעית הוא לא היה נכנס. אם הוא היה מחליט בכל זאת להגיע, היה פה צוות של 25 חברים, לוחמים, שהיו מוכנים לחסום צירים. תכננתי מבצע, אבל זה רק מתוך ערכיות".

גיא גולן, בן 60, דור שלישי לרפתנים: "לייצר חלב זה לא ללחוץ על כפתור. את העגלה אפשר להזריע רק כשהיא בת 14 חודשים, ואז נכנסים לתקופה של תשעה חודשי היריון ושנתיים עד שהיא ממליטה ומתחילה לתת חלב. ויש פה 300 מכונות כאלה"

ברק חי בזוגיות, אב לבן ומצפה כעת לבת. הוא מהווה סמל לעולם חקלאי הולך ונעלם - צעירים, אנשי עבודה, שבלילה מסתובבים בין השדות או הפרות, ודואגים שהענף שפיתחו אבותיהם ימשיך לחיות ולנשום גם כשבחוץ מעדיפים לא ללכלך את הצווארון.

"אנחנו רוצים שהציבור יבין שזה ביטחון המזון של מדינת ישראל", ברק אומר. "אנחנו ארץ מוקפת אויבים. אף אחד לא ידאג לנו אם לא נדאג לעצמנו. ראינו מה קרה כאן החודש עם קצת מלחמה. הנזק יכול היה להיות הרבה יותר גדול אם הנמלים היו נסגרים. אז נכון שבסופו של דבר אנחנו מדינה טכנולוגית ומתקדמת, אבל צריך גם שיהיה מה לאכול, ואני כבר לא רואה את עצמי כרפתן. אני מפעל לייצור מזון, ממש ככה".

shishabat@israelhayom.co.il