"את הפרשה שלי אפשר לראות בכמה ממדים שונים", אומר יוסי (יוסל'ה) שוכמכר (72), היום אדם נשוי עם שלוש בנות ונכד המתגורר בשערי תקווה - אולם לפני 65 שנים ילד בן 7 שסיפורו טלטל את מדינת ישראל.
"מצד אחד זהו סיפור עסיסי שיש בו מספיק כדי לפרנס היטב סדרת טלוויזיה", הוא ממשיך. "סבא שחוטף את הנכד, אירוע בינלאומי עם חקירות, חיפושים וסוכני חרש, זהות בדויה, ריגול ופעילות מודיעינית של השב"כ והמוסד ועוד דברים שכאלה - אבל כל אלה הם רק חלק, ואפילו לא החלק העיקרי".
שהוא?
"הוא נמצא ברבדים העמוקים יותר של הפרשה: המתח החרדי־חילוני, הפחד שקינן בכל אחד מהמחנות מפני המחנה שכנגד, הטירוף והקנאות הדתית, הצביעות שאפיינה הן את חצרות הרבנים והן את ההנהגה הפוליטית החילונית, והשאלה איך ארגון קיקיוני אנטי־ציוני של כמה הוזים, חלקם מטורפים בעליל, מצליח לשטות לאורך כמעט שלוש שנים בכל העולם כולו. וגם - מה השתנה בעצם ב־62 השנים שחלפו מאז שחזרתי הביתה והפרשה הגיעה לסיומה?"
• • •
"הכל התחיל במוצאי שבת אחת באפריל 1959, לפני 65 שנים", מספר שוכמכר. "הייתי בן 7 וגרתי אצל סבא שלי בשכונת מאה שערים בירושלים. חזרנו הביתה מבית הכנסת, סבא, סבתא, הדוד שלום ואני, התיישבנו ליד השולחן ופתאום הם התחילו לומר לי שההורים שלי החליטו לחזור לרוסיה, ושאני צריך להסתתר שלא יתפסו אותי וייגרם לי 'שמד'. אני, שהייתי כבר תלמיד ב'חיידר', ידעתי היטב את משמעות המילה שמד.
"כבר באותו הערב סבתא ארזה לי תיק קטן, ובלילה בא מישהו לקחת אותי. הוא העביר אותי לבית של משפחה שלא הכרתי. בדיעבד התברר לי שאותו לילה היה השלב הראשון במסע מטורף, שבו הועברתי ממקום למקום בארץ וברחבי העולם כאילו הייתי חפץ, מסע שנמשך שנים".
שנתיים קודם לכן, בסוף יולי 1957, הגיעה משפחת שוכמכר לישראל מבריה"מ, דרך פולין, במסגרת "עליית גומולקה" שבה הותר ל־35 אלף יהודים לעזוב את הגוש הסובייטי.
אידה ואלתר שוכמכר, יחד עם ילדיהם זיוה ויוסל'ה, הועברו למעברת נהריה, שעמדה באותו הזמן כבר לפני פירוק והיתה מוזנחת במיוחד. שם שהתה המשפחה בתנאים קשים ובחוסר מעש, מבלי לדעת מה יעלה בגורלה.
לאחר כעשרה חודשים עברה האחות זיוה ללמוד בפנימייה בכפר חב"ד, ואילו יוסל'ה הועבר לסבא נחמן שטרקס, אביה של אידה, חרדי מחסידות ברסלב, שחי במאה שערים. האם הקפידה לבקר את בנה בכל מוצאי שבת.
חודשים ספורים לאחר מכן נראה היה שהעניינים מתחילים להסתדר עבור משפחת שוכמכר. הם עברו מנהריה לדירת סוכנות בחולון, אלתר החל לעבוד בבית חרושת לטקסטיל ואידה עבדה ברטוש אמנותי. בקיץ 1959 רשמה אידה את יוסל'ה ללימודים בבית הספר הממלכתי־דתי "ישורון" בחולון, ונסעה לסבא שטרקס בירושלים כדי להעביר את בנה לביתו החדש.
אבל ליוסל'ה לא היה זכר.
הילד נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, שכן הסבא החליט להעלימו כדי שיתחנך במסגרת חרדית קיצונית על פי רוחו וערכיו.
"פרשת יוסל'ה משולה לאבן שהוטלה למרכז בריכה ומייצרת מעגלים־מעגלים", אומר פרופ' קימי קפלן מהמחלקה לתולדות ישראל וליהדות זמננו באוניברסיטת בר־אילן, שחוקר לעומק את פרשת יוסל'ה, ומסקנותיו יפורסמו בספר שייצא לאור בעתיד.
"ככל שהסיפור מתפתח, כך נפרש לעינינו מעגל גדול יותר, מעניין יותר ומותח יותר", הוא ממשיך. "הילד הקטן יוסל'ה ומשפחתו לא עניינו את חוטפיו כהוא זה. משפחת שוכמכר נקלעה שלא באשמתה להתנגשות בין מדינת ישראל הצעירה לבין זרם דתי קיצוני ואנטי־ציוני, שהיה מוכן לעשות בזמנו כל אשר לאל ידו כדי להביא לחיסולה של ישראל".
במשך כעשרה חודשים היטלטל יוסל'ה בן ה־7 ממקום מחבוא אחד למשנהו ברחבי הארץ. בתחילה התגורר בדירות שונות של משפחות חרדיות בירושלים, לאחר מכן עבר לראשון לציון, משם לבני ברק ולמושב קוממיות הסמוך לקריית גת, ולבסוף לפנימייה חרדית בצפת.
"זה היה תהליך שחזר על עצמו בכל כמה שבועות", הוא נזכר כעת. "בשעת לילה מאוחרת היה מגיע חרדי בשם אריה שכטר, שלימים התברר כפעיל בחצרו של הרב קנייבסקי, והעביר אותי ליעד הבא".
פחדת?
"לא ממש, כי בכל מקום שאליו הגעתי דאגו המארחים להמשיך את שטיפת המוח שאותה חוויתי במקום הקודם. הזכירו לי שוב ושוב שאני פועל נגד הכוחות הרשעים שרוצים להביא אותי לידי שמד. לאמא לא התגעגעתי, כי היא, כך אמרו לי, מכוחות השמד. אם כבר, פחדתי שיום אחד היא תגיע ותתפוס אותי".
במהלך אותה תקופה נסעה האם אידה שוב ושוב לבית אביה, נחמן שטרקס, כדי לדבר על ליבו שיחזיר לה את בנה. כשהיה ברור לבסוף ששום ישועה לא תצמח מניסיונות שידול הסב לחוס על הנכד ועל המשפחה, החלו אידה ובעלה אלתר לבקש סיוע משפטי. לתדהמתם, עורכי דין שהתבקשו על ידי המשפחה לייצגם בהליך משפטי, השיבו את פניהם ריקם. אף אחד לא רצה להסתבך עם החרדים הקיצונים. לבסוף נמצא צדיק אחד, עו"ד שלמה כהן, שהגיש בקשה לבג"ץ להורות לסב לשחרר את נכדו.
בדיון המשפטי, שהתקיים ב־10 בפברואר 1960 בפני נשיא בית המשפט העליון דאז השופט יצחק אולשן, ענה הסב לשאלת השופט בנוגע למיקומו של הילד ש"הוא נמצא בין יהודים, בארץ ישראל, ברוך השם".
שטרקס לא הכחיש את השתתפותו בחטיפת נכדו יוסל'ה ובהסתרתו ונימק את צעדו בטענת הגנה על נפש הילד, שכן לטענתו, "בתו וחתנו רוצים לרדת לרוסיה ולהמיר את דתם ואת דת בנם", טענה שמעולם לא הוכחה. בסוף הדיון, כשהנשיא אולשן הודיע לשטרקס כי "ניתנת לך בזה ארכה של שבוע ימים לשחרר את הילד ולא - תיאסר", נעמד הסב על רגליו, עשה בידו תנועת שחיטה לרוחב צווארו מצד אל צד וצעק: "את הילד לא אשיב, כעת עשו בי כרצונכם".
ואכן, יוסל'ה לא הושב, סבא שטרקס הושלך לכלא ובארץ פרצה מהומה אדירה.
יוסי שוכמכר: "הזכירו לי שוב ושוב שאני פועל נגד הכוחות הרשעים. לאמא לא התגעגעתי כי היא, כך אמרו לי, מכוחות השמד. אם כבר, פחדתי שיום אחד היא תגיע ותתפוס אותי"
• • •
הצו שהשית בג"ץ הביא לחשיפת הפרשה בפני הציבור בישראל, שעד אז ניזון בעיקר משמועות. העובדה שילד חילוני נחטף על ידי סבא חרדי קיצוני נגעה ישירות בלב אחד הפחדים הקמאיים הגדולים ביותר של הציבור החילוני בישראל באותו הזמן, 15 שנים בלבד מתום מלחמת העולם השנייה, כשרבים מבין מאות אלפי ניצולי השואה שעלו לארץ איבדו במהלכה את ילדיהם.
העיתונות העברית התנפלה על הפרשה כמוצאת שלל רב. לא היה יום שבו לא פורסמו ידיעות וכתבות עסיסיות בקשר ליוסל'ה, ובסך הכל פורסמו בעיתונות העברית החילונית יותר מ־1,000 מאמרים וכתבות בתקופת הפרשה.
גם העיתונות החרדית לא טמנה ידה בצלחת. בכל יום פורסמו בה ידיעות, מאמרים וחוות דעת של רבנים שונים, שכולם ללא יוצא מהכלל יצאו נגד "מעשה הנבלה של המשטרה והורי הילד, שעושים את המוות לסבא הצדיק, שכל מבוקשו להציל ילד יהודי משמד".
עד פברואר 1960, מועד הדיון בבג"ץ, כבר ערכה משטרת ישראל לא פחות מ־280 חיפושים אחר יוסל'ה בכל רחבי הארץ, ולא רק שהעלתה חרס בידה, אלא הפכה ללעג ולקלס בקרב החוגים החרדיים, שהרבו להתעלל בשוטרים בשלל דרכים יצירתיות: הורים חרדים החביאו את ילדיהם בארון כשהתברר שהמשטרה עורכת בקרבת מקום חיפוש אחר הילד יוסל'ה, ופרצו בצחוק ארסי ומתגלגל כשהתברר לשוטרים שהילד שמצאו בתוך ארון הבגדים אינו יוסל'ה. כשהיו השוטרים מתקרבים לבית מסוים בשכונה חרדית כדי לערוך בו חיפוש, היו הנשים החרדיות צועקות מהמרפסות במקהלה "יוסל'ה, יוסל'ה, בוא הביתה", ועוד הצקות שכאלה.
אולם חרף ההצלחה המתמשכת של החרדים הקיצונים בהסתרת יוסל'ה, התעורר אצלם החשש שיום אחד עשויה המשטרה לנחול הצלחה באחד ממבצעי החיפושים. לכן התקבלה החלטה להבריח את יוסל'ה מהארץ ולהחביא אותו באירופה, מבצע שדרש סכומי כסף ניכרים.
שלום שטרקס, דודו של יוסל'ה, נשלח מטעם קבוצת הקנאים בירושלים ללונדון, לפגישה עם הגביר ירחמיאל ישראל יצחק דומב, ממנהיגי קהילת נטורי קרתא.
"דומב זה היה עשיר כקורח כתוצאה ממסחר בתכשיטים", מספר פרופ' קפלן. "כמו כן, הוא היה גדול השונאים של מדינת ישראל והישות הציונית, תקף את רבני העדה החרדית וגם את הרבנים של אגודת ישראל, והתנגד אפילו לגדולי הקנאים שונאי ישראל שנגדם טען ש'קנאותם מזויפת'.
"דומב עשה שימוש רב בכספו לפעולות חתרניות שונות נגד מדינת ישראל, והיה מקפיד להגיע לארץ לפני כל מערכת בחירות כדי לארגן עצרות גדולות בהשתתפות המוני חרדים, שיצאו נגד השתתפות בבחירות ושיתוף פעולה עם מוסדות המדינה".
לאחר הפגישה, הובטח המימון לטיפול בהוצאת יוסל'ה מישראל ולהחזקתו בחו"ל. דומב קבע שרק שלושה אנשים יהיו מעתה והלאה בסוד העניינים: הוא עצמו, שלום שטרקס שמונה להיות האיש הקשר, ואישה שמונתה על ידיו לעמוד בראש הפעילות הבינלאומית המתוכננת. שמה היה רות בן דוד.
• • •
רות בן דוד היתה אניגמה: כל מי שהכיר אותה ציין את חוכמתה הרבה, את יופייה המהמם, את כישוריה המסחריים המעולים וכישרונות רבים אחרים. היא היתה בעלת סיפור חיים מרתק, אם כי הפכפך ומלא סתירות. נראה שלא היה בחייה אחד שיכול היה לספר את כל האמת לאמיתה בנוגע לרות, כי קרוב לוודאי שלא היתה כזאת.
היא נולדה בשנת 1920 למשפחה קתולית לא דתית בקאלה שבצרפת, בשם לוּסֵט מדלן פיריי. בגיל צעיר עברה המשפחה לפריז, והיא נישאה לראשונה כבר בגיל 19 לחייל בצבא צרפת או אולי דווקא לנגר, תלוי בגרסה. כעבור שנה נולד בנה היחיד, קלוד, וכעבור שלוש שנים כבר היתה גרושה. בגיל 23 השלימה לימודים בהיסטוריה ובגיאוגרפיה באוניברסיטת טולוז. על פי השמועה עבדה בחופשות כרקדנית במועדון לילה מפוקפק בפריז, אך היא הכחישה טענה זאת, אחת משלל הכחשות על אודות אירועים בחייה.
בתקופת מלחמת העולם השנייה היתה, לדבריה, פעילה במחתרת האנטי־נאצית בצרפת, אך חוקרי היסטוריה כגון פרופ' קפלן לא מצאו במסמכי המחתרת כל עדות לטענתה זאת.
בשנת 1951, בהיותה בת 31, עברה גיור - אולם נסיבות התקרבותה לדת היהודית מעולם לא הובררו עד תומן. בנה קלוד התגייר אף הוא שנים ספורות לאחר מכן, עברת את שמו לאוריאל ונימול.
במועד לא ברור עלתה רות לישראל, חברה לקהילה החרדית והתגוררה בשכונת מאה שערים.
למרות היותה גרושה ואם חד־הורית, סטטוס שלא היה מקובל למגורים בשכונה החרדית, ידעה למצוא מסילות ללב שכנותיה והתקבלה בכבוד בשכונה. בשנת 1965, כשהיתה בת 45, נישאה לעמרם בלוי, מנהיג נטורי קרתא, שהיה מבוגר ממנה ב־20 שנה.
כארבעה חודשים לאחר הפגישה בלונדון בין שלום שטרקס, דודו של יוסל'ה, לגביר העשיר דומב, נקרא הילד יום אחד לחדרו של ראש הישיבה שבה הוסתר בצפת. הוא פגש אישה לא מוכרת שהציגה את עצמה בשם רות בן דוד. היא הורתה לו לארוז את חפציו, ועשר דקות לאחר מכן עזבו השניים את הישיבה.
מאותו יום, במשך יותר משנתיים, הצליחה בן דוד להתל במשטרה במדינות שונות, וכן באינטרפול וב־FBI האמריקני. היא גרמה להעסקתם של מאות חוקרים, בלשים, סוכנים ממשלתיים ועוד במרדף אחריה ברחבי העולם, עד שטעתה טעות קטנה אחת שהביאה לסיומה המפתיע של הפרשה.
ראשית דבר שינתה רות בדרכונה את שם בנה, קלוד - לקלודין. היא התאימה ליוסל'ה תחפושת של בגדי ילדה, צילמה אותו והכינה מסמכי נסיעה על שם קלודין בן דוד שהיא, כביכול, בתה. המסמכים זויפו על ידי רות במיומנות גדולה, והמעבר במשטרת הגבולות בשדה התעופה לוד עבר ללא כל בעיה. כך היה גם בכל מעברי הגבול האחרים, שבהם עברו "האם ובתה" בשנתיים שלאחר מכן.
ב־20 ביוני 1960 נחתו רות ו"קלודין" באיטליה אחרי טיסה מישראל. משם נסעו ברכבת לישיבה בלוצרן בשווייץ, ושם הפקידה רות את יוסל'ה בידיו של ראש הישיבה הרב סולובייצ'יק, ועזבה.
"שהיתי שם כשנה, בין גיל 8 ל־9", נזכר שוכמכר. "זאת היתה שנה מצוינת, כי הרב התייחס אלי כאילו הייתי בנו. היינו הולכים יחד לאפות חלות, ואת ארוחת השבת אכלתי בכל סוף שבוע בביתו. בתקופות 'בין הזמנים' היינו נוסעים כל הישיבה לסקי. היה כיף גדול".
פרופ' קימי קפלן: "יוסל'ה ומשפחתו נקלעו להתנגשות בין המדינה הצעירה לזרם דתי קיצוני ואנטי־ציוני, שהיה מוכן לעשות כל אשר לאל ידו כדי להביא לחיסולה של ישראל"
בישראל, לעומת זאת, הרוחות סערו: הוויכוחים הלכו ותכפו ונראה היה שמחנות החילונים והחרדים מגיעים לקו פרשת המים. בן־גוריון המשיך להאיץ בשר המשטרה בכור שלום שטרית להעמיק את החיפושים אחר יוסל'ה, עד שלבסוף התייצב השר בפני ראש הממשלה וביקש "לשחרר את המשטרה ממלאכת החיפושים אחר הילד, שכן התקבלה ידיעה שהוא הוברח אל מחוץ לגבולות המדינה".
פרסום הידיעה שהתפשטה במהירות הגיע גם אל מעבר לים, לאוזני רות בן דוד, ששהתה באותה העת בצרפת. היא התארגנה במהירות והגיעה לישיבה בלוצרן שבשווייץ, ומשם העבירה את יוסל'ה לישיבה קטנה בשם פובלין, ששכנה במרחק כ־60 ק"מ מפריז.
"פובלין לא היתה שווייץ, דבש לא ליקקתי שם", הוא נזכר, ומספר שלאחר כשבעה חודשים בישיבה, שמח לראות את רות חוזרת כדי להעביר אותו לביתו של רופא ממוצא תוניסאי בקרבת פריז. לאחר זמן מה שבו שהו השניים בבית הרופא, אמרה רות ליוסל'ה ש"הרופא יעשה לך טיפול בפנים, ואז אנשי השמד לא יוכלו לזהות אותך לעולם". יוסל'ה, שהיה כבר בן 9 וחצי, סירב בכל תוקף שהרופא ייגע בפניו, ורות עזבה את בית הרופא ונסעה להתייעצות עם הגביר דומב בלונדון. עם שובה בישרה ליוסל'ה: "אנחנו נוסעים לאמריקה".
ב־15 בפברואר 1962 נחתו רות ויוסל'ה בשדה התעופה "לה גארדיה" בניו יורק. יוסל'ה, עדיין בתחפושת של ילדה - הועבר ישירות לביתה של משפחת גרטנר החרדית בשכונת וויליאמסבורג שבברוקלין. בעוד הוא נשאר שם, בן דוד חזרה לצרפת כדי למכור כמה מנכסיה, שכן גמרה אומר לחיות את חייה בישראל.
פרופ' קפלן: "הרב דומב היה מקפיד להגיע לארץ לפני כל מערכת בחירות כדי לארגן עצרות בהשתתפות המוני חרדים, שיצאו נגד השתתפות בבחירות ושיתוף פעולה עם המדינה"
• • •
בינתיים, תחושת הכפייה הדתית בקרב החילונים בארץ הלכה וגברה: החרדים לא הסתפקו בעצרות עם, בהפגנות ובכתבות בעיתונות, אלא הורידו את העימות לרחוב.
מנגד, צמד המילים "איפה יוסל'ה" הפך לקריאת גנאי שקראו החילונים בראותם חרדי ברחוב, ובתגובה תקפו החרדים בחזרה את הלועגים בחמת זעם ובאלימות. קרנות רחוב הפכו מדי יום לזירות קרב, שהחלו בצעקות גנאי והתפתחו לא אחת לקרבות אגרופים ולקטטות.
העימות הגיע במהרה גם לשכבות הנוער בשני הצדדים, וכל צד ניסה לחנך את הצעירים במחנהו בצדקת דרכו. בתנועות הנוער החילוניות התפתח שיר שטנה כלפי החרדים, שהחל במילים "איפה יוסל'ה? איפה יוסל'ה שוכמכר?", וארגון חילוני בשם "הוועד הציבורי להצלת יוסל'ה", שהוקם בתל אביב על ידי העיתונאי יחזקאל אדירם ז"ל מ"ידיעות אחרונות", הלך וצבר פופולריות רבה בקרב הציבור החילוני ונפתחו לו סניפים בערים נוספות. בהתכנסויות דנו חברי הארגון בעיקר ב"גיבוש דרכים אסרטיביות למלחמה בכפייה החרדית".
בתחילת אפריל 1962 הצליח אדירם לתאם פגישה עם ראש הממשלה בן־גוריון. "אני בא מהשטח", פתח את דבריו, "ואני חייב לדווח לך שאנחנו עומדים בפתחו של גיהינום. חבית ענקית של אבק שריפה בין העולם החילוני לזה החרדי בישראל עומדת להתפוצץ בכל רגע". אדירם הפציר בבן־גוריון להפעיל את שירות הביטחון הכללי, "כדי שנוכל לסיים עם הפרשה הזאת לפני שהכל יתפוצץ".
בן־גוריון לא הרבה במילים במהלך הפגישה, אולם בתומה אמר לאדירם כי "לא מדובר פה רק בחיי ילד קטן אחד, אלא בחיי האומה כולה. זאת מלחמה על צביון המדינה, וגם אני חושש לאחריתה".
מייד לאחר צאתו של אדירם מהחדר, לחץ בן־גוריון על האינטרקום שעל שולחנו וציווה על מזכירתו הנאמנה ליזה שבץ, שישבה בחדר הסמוך, "למצוא את איסר (איסר הראל, ראש שירותי הביטחון והמוסד באותה עת, ד"ס) ולהביא אותו הנה תכף ומייד".
איסר הגיע בתוך כשעתיים, נכנס לחדרו של בן־גוריון שישב אצל שולחן העבודה והתיישב מולו. "הזקן" פנה אליו ללא הקדמות מיותרות ואמר: "איסר, תמצא לי את הילד".
איסר שתק והיה כמהרהר בינו לבין עצמו, כשבן־גוריון מביט בו בעיניים נוקבות. לאחר כדקה קם, אמר "שלום", הסתובב ויצא מהחדר.
"באביב 1962 היה איסר הראל באופוריה גדולה", מספר העיתונאי והסופר גד שמרון, לשעבר איש מבצעים במוסד. "חודשים ספורים קודם לכן הסתיים משפט אייכמן, שאותר והובא לארץ מארגנטינה במבצע נועז של סוכני המוסד, ובאותו הזמן, אפריל 1962, התקבלו ידיעות שגם עקבותיו של 'מלאך המוות מאושוויץ', ד"ר יוזף מנגלה, התגלו קרוב לוודאי בארגנטינה".
שמרון, שייעד פרק על פרשת יוסל'ה בספרו "המוסד והמיתוס", מספר כי העיסוק של המוסד בפרשה הסב לארגון נזק, שכן באותה העת היה המוסד עדיין חסר כל מיומנות בטיפול בנושא הקשור בעולם החרדי. "מרגלי המוסד פעלו בנקודות שונות בעולם", הוא מסביר, "אבל הם לא פעלו בישראל, ולא היה למוסד באותה עת אפילו מודיע אחד בתוך הקהילות הקיצוניות של החרדים, בארץ או בעולם".
לדוגמה, מספר שמרון כי לאחר שבן־גוריון הטיל על הראל למצוא את יוסל'ה, הוחלט במוסד להשתיל סוכן שיחדור לבית כנסת בסטנפורד־היל, שכונה בלונדון בעלת ריכוז גבוה של יהודים חרדים, כדי ליצור קשרים עם המתפללים ולנסות לקושש מהם ידיעות.
הסוכן שנבחר למשימה היה בעלה של השחקנית אורנה פורת. הוא הולבש בבגדי חרדי, זקן עבות הודבק על לחייו ופאות ארוכות בצדעיו, אולם מייד כשנכנס לבית הכנסת פנה אל החרדי הראשון שראה שם וביקש לדעת "איפה אפשר לקבל כאן כוס מים", ללא שהוא או המוסד ששלח אותו למשימה ידעו שבאותו היום חל צום.
"העברת כוח מקצועי משמעותי מבין לוחמי המוסד לטפל בפרשת שוכמכר ערערה את הארגון והסיטה אותו ממשימות חשובות", ממשיך שמרון. הוא מביא לדוגמה את מבצע המרדף אחרי המנהיגות הנאצית בדרום אמריקה, ומנגלה בראשה, שנפגע בשלב מתקדם, כאשר סוכן המוסד צבי אהרוני כבר הגיע למקום בארגנטינה שבו על פי הסברה חי מנגלה - אך נדרש על ידי איסר "לעזוב הכל ולשוב ארצה בדחיפות".
אהרוני, לימים מראשי שירות הביטחון הכללי וראש אגף "קיסריה" למבצעים מיוחדים במוסד, הספיק לשוב לארץ לפני פתיחת הדיון בנושא יוסל'ה. הוא אף אמר במהלכו כי "הילד יכול להיות ברגע זה בכל נקודה שהיא בעולם. לבנות כעת תוכנית לאתרו זו משימה עצומה וכמעט חסרת סיכוי". לימים אמר אהרוני כי "העיסוק בפרשת שוכמכר, שנכפה על המוסד על ידי בן־גוריון, שיבש את מנגנון המיקוד של ה'אנטנות' שלנו. כתוצאה מכך לא ראינו בבהירות הנדרשת את פעילות המדענים הגרמנים, שהחלו להקים במצרים מערך לייצור טילים ונשק להשמדה המונית, שהיו אמורים להביא כליה על ישראל".
בינתיים, בעוד ראשי ארגוני הביטחון שוברים את ראשם בניסיון למצוא קצה חוט שיוביל אותם ליוסל'ה, הגיע ללשכת הגיוס בחור שעמד לפני גיוסו ודרש להיפגש עם "קצין גבוה". בפגישה דרש להיות מגויס לשירותי הביטחון שכן, לדבריו, "אוכל להיות לעזר רב, יש לי קשרים טובים בחו"ל". שמו היה אוריאל בן דוד.
בשב"כ לא נדלקה מנורה אדומה בנוגע לדרישתו של בן דוד, וההנחיה הכללית לגביו היתה "לבדוק את דברי הדואר המתקבלים עבורו מחו"ל". גם בשלב החיול בפועל חזר בן דוד על הצעתו ודרש לצרפו "לשירות הביטחון הכללי או למוסד" שכן, כך טען, "אני יכול לתרום לישראל תרומה גדולה, אני דובר שבע שפות". בינתיים, הצטברו בשב"כ העתקים של מכתבים מחו"ל, שהעידו על קשר הדוק בינו לבין גברת בשם רות בן דוד באירופה, שהתבררה כאמו.
לא ידוע אם השב"כ עשה לבסוף שימוש בכישוריו של אוריאל בן דוד. באותו הזמן התקבלו ידיעות על פגישות שביצע באנטוורפן בדוקאי של שלוחת המוסד בבלגיה עם אישה מצודדת שהתבררה כרות בן דוד, אמו של אוריאל, אך שום מנורה אדומה עדיין לא נדלקה בשירותי הביטחון גם הפעם.
מי שחיבר את הקצוות היה איסר הראל, שהיה בעל זיכרון פנומנלי ויכולות ניתוח נדירות. כשסיים לעבור על כל חומרי הפרשה ביקש ממזכירתו לא להטריד אותו, נעל את דלת משרדו והסתגר במשך כמה שעות, שבסופן דרש לזמן לפגישה מיידית דחופה את ראשי האגפים בשב"כ ובמוסד. כשהגיעו כולם, נעמד איסר בראש שולחן חדר הישיבות ואמר: "לכו בעקבות הגברת בן דוד".
• • •
המוסד ידע שבן דוד הגיעה לאחרונה לפריז. צוות של כתריסר סוכנים עלה על מטוס מיוחד לשם, והמשימה היתה לעקוב אחריה כדי לאתר דרכה את מקום מחבואו של יוסל'ה. הסברה היתה שפעילות המוסד תסתיים בתוך ימים ספורים, והמטוס אף המתין על הקרקע בשדה התעופה "אורלי" כדי להחזיר את הסוכנים הביתה כשיחד איתם, כך קיוו, יהיה גם הילד יוסל'ה שוכמכר.
כמה ימים אחרי הנחיתה בפריז גילה אחד הסוכנים מודעה שפרסמה בן דוד בעיתון צרפתי, ובה הצעה לרכישת בית באחד מפרוורי פריז. שני סוכנים, גבר ואישה, התחזו לזוג נשוי וקבעו עם בן דוד פגישה בנכס. העניין הובא לידיעתו של איסר, שעלה מייד על מטוס והגיע לפריז כדי לפקח מקרוב על המבצע.
כבר למחרת המפגש בנכס התקשרו "בני הזוג" לבן דוד והודיעו לה שהבית מוצא חן בעיניהם, ושהמחיר מקובל. במשך כמה ימים טיפלו הצדדים בניירת שנדרשה, ולבסוף נקבעה פגישה סופית בנכס לסגירת העסקה. בהגיעם אמרו הסוכנים לבן דוד שעורך דינם, שהיה אמור להגיע איתם, "נאלץ להתעכב בבנק לצורך הנפקת הצ'ק הבנקאי על סך עלות הרכישה". הם הציעו לה להצטרף אליהם לנסיעה משותפת במכוניתם למשרדו של עורך הדין, "שבוודאי כבר סיים את ענייניו בבנק. שם נוכל לחתום על ההסכם, להעביר לך את התשלום ולקבל את המפתחות". בן דוד הסכימה בחפץ לב.
הסוכנת הציעה באדיבותה שבן דוד תשב במושב הקדמי הנוח, ליד "בעלה", והשלושה יצאו לדרך. אלא שבן דוד לא הגיעה מעולם למשרדו של עורך הדין. היא נחטפה על ידי צמד הסוכנים, סוממה בסם הרדמה ונלקחה לדירת מסתור בפריז שהיתה בבעלות המוסד, ובה כבר המתינו בדריכות איסר ויעקב כרוז סגנו, שהיה דובר צרפתית ומונה להיות החוקר של בן דוד.
המתח היה עצום, שכן השעון תקתק במרץ ופעילות המוסד בפריז נגד אזרחית צרפתייה לא תואמה עם השלטונות הצרפתיים. החשש מהתפוצצות פרשה דיפלומטית בין צרפת לישראל היה רב.
מייד עם התאוששות בן דוד מסם ההרדמה החל כרוז בחקירה אינטנסיבית, כדי לאתר את מקום מחבואו של יוסל'ה. אלא שבמהלך החקירה התגלתה בן דוד כאגוז קשה מאוד לפיצוח. היא הפגינה אדישות, הוליכה אותו סחור־סחור, התבטאה כלפיו בזלזול ופרצה מדי פעם בצחוק לעגני אל מול ניסיונותיו לשבור את רוחה.
בתום יומיים רצופים של חקירה, שבה הצליחה בן דוד למתוח את עצביו של כרוז עד להתפקע, הוא קם על רגליו, ניגש לחדר הסמוך שבו שהה איסר ואמר לו "זהו! כל מה שיכולתי לעשות - עשיתי. לא התקדמתי במילימטר. נחקרת כזאת לא פגשתי מימיי".
בתגובה פקד איסר: "הביאו הנה את ויקטור".
השעה בתל אביב היתה 3 לפנות בוקר של 23 באפריל 1962, עת צלצול הטלפון בדירתו של ויקטור כהן קרע את השקט. הוא הרים את האפרכסת והקשיב בדממה לדברי הקצין התורן במשרדי המוסד, שציווה עליו להיות מוכן בתוך 30 דקות לנסיעה דחופה לפריז. ויקטור לא שאל מאומה, שכן היה מורגל להקפצות באישון לילה.
כהן, כיום אלמן בן 100, אב לשלושה, סב לעשרה וסבא רבא לחמישה נינים, נולד בדמשק בשנת 1924, למד בבית הספר "אליאנס" והיה הסטודנט היהודי היחיד במחזורו שלמד משפטים באוניברסיטה הסורית בדמשק. ב־1949, כשהיה בן 25, עלה לארץ, הצטרף לשב"כ ושירת במחלקת החקירות עד שמונה לעמוד בראשה.
במהלך עשרות שנות שירותו השתתף ויקטור כמעט בכל צומת חשוב בהיסטוריה של ביטחון ישראל, וחלק מפעילותו אסור עד עצם היום הזה בפרסום. הוא נחשב לבכיר החוקרים בשירות הביטחון הישראלי, ובסרט שהופק עליו "תביאו לי את ויקטור" (תחקיר ובימוי: מיקה אדלר, הפקה: אולפני הרצליה), אמר עליו חברו לשירות רפי איתן כי "לא היה נחקר אחד שוויקטור לא הצליח לשבור, וכל זאת בעבודה שקטה וללא הפעלת אלימות".
"איש השירות המתין לי בשדה התעופה בפריז, ומייד עם נחיתתי הוסעתי לשגרירות שלנו", הוא נזכר. "לאחר כמה דקות הוביל אותי איש ביטחון לאחד מחדרי השגרירות, וכשפתח את הדלת ראיתי מולי מיטה מתקפלת ועליה מצעים סתורים, לידה שולחן כתיבה שעליו הררי נייר ומאחוריהם ראשו של איסר הראל.
"איסר לא בזבז זמן, כהרגלו, ואמר שישראל עומדת על פי התהום וצפויה ליפול חס וחלילה לתוך תקרית דיפלומטית, במקרה שתתגלה הפעילות הבלתי מורשית שלנו בצרפת. הוא הוסיף שרק אני יכול להציל את המדינה מצרה גדולה, אם אפתור באופן מיידי את פרשת יוסל'ה ואגלה את מקום מחבואו של הילד".
דקות ספורות לאחר מכן כבר היה כהן במכונית של השגרירות, בדרך לדירת המסתור שבה היתה בן דוד. "נסעתי לשם בלי שום ידע ועדכונים", הוא מספר. "מה שאיסר אמר לי היו הדברים היחידים שידעתי. כשהגעתי לדירת המסתור נכנסתי מייד לחדרה של רות, הצגתי את עצמי בפניה ופתחתי איתה בשיחה כללית בצרפתית, שבה שלטתי מלימודי ב'אליאנס' בדמשק. הייתי מרוכז מאוד, והמטרה עמדה יציבה מול עיניי: הייתי חייב לדעת, ומהר, אם רות הוציאה את יוסל'ה מישראל, והיכן הוא כעת".
• • •
גם מול החוקר הבכיר בן דוד לא נשברה. "כשהתחלתי לכוון את השיחה לכיוון יוסל'ה, היא טענה ושוב ושוב שאנחנו טועים, שהיא לא יודעת מיהו או על מה מדובר", מספר כהן. "היא שאלה מדוע היא כלואה במקום והוסיפה איום ישיר, כששאלה אותי בלגלוג אם יש לי מושג כמה שנים אשב בכלא הצרפתי כשהז'נדרמריה הפריזאית תלכוד אותי. לא היה אפשר להסיט אותה מדעתה העיקשת.
"מרגע שהשיחה הלכה לכיוון גורלו של יוסל'ה, היא חזרה על עצמה שוב ושוב באומרה 'אין לי מושג על מה אדוני מדבר', או שהתעלמה ממני לחלוטין והחלה לשיר לעצמה שירים עליזים בצרפתית. בשעת ערב, כשחשתי שחלק הארי של מלאי הטריקים שלי מוצה - עזבתי את המקום.
"בארוחת הבוקר שאלתי את עוזרי, דוד קיפניס, אם שם לב לעובדה שהתיק האישי של בן דוד היה תפוח. כשהגענו באותו בוקר לדירת המסתור ונכנסנו לחדרה, ניגש דוד ללא אומר ומשך את התיק שלה אליו, מתעלם מצעקותיה בדבר זכותה לפרטיות.
"ניגשנו לחדר השני, פתחנו את התיק, והוא היה עמוס עד להתפקע בניירת. פקדתי על דוד לעבור על כל פיסת נייר, ואילו אני שבתי לחדרה, הפעם כשאני זה שפוצח בזמזום מסכת שירי עם צרפתיים עליזים. לא הוצאתי מילה חוץ מלזמזם. מדי פעם יצאתי מהחדר, ניגשתי לבדוק כיצד דוד מתקדם בעבודתו ושבתי לחדרה של רות, לעיתים עם כמה ניירות אקראיים שנמצאו בתיק, שבהם עיינתי בדרך שבה יכלה לראות שאלה מסמכים מתיקה. תוך כדי עלעול בניירת השמעתי המהומים של שביעות רצון. את המתח שעלה ממנה היה אפשר לחתוך בסכין.
"עזבנו את המקום לפנות ערב, ללא ששאלתי את רות במשך כל היום אף לא שאלה אחת. לפני שיצאנו אמרתי לה 'לא תצאי מהחדר הזה לפני שאקבל ממך את כל המידע שאני מבקש'.
"למחרת, ביום שבת, 26 באפריל 1962, הגענו במכוון לדירת המסתור רק בשעת ערב, משאירים את רות להתבשל כל היום במתח הרב שתסס בה. במהלך היום סיים דוד את עבודתו ושלפנו מתיקה האישי שש כתובות שרובן היו, למרבית ההפתעה, מחוץ לאירופה".
ויקטור כהן: "לאחר כדקה, שבה נראתה רות מהרהרת ואצלי הלב דפק כמשוגע, היא פתחה את פיה ואמרה: 'משפחת גרטנר, רחוב פן 126, שכונת וויליאמסבורג בברוקלין, ניו יורק'"
בינתיים, בארץ, נדרש השב"כ למצוא מייד את בנה החייל של רות, אוריאל. הוא אותר בישיבה בבאר יעקב, שבה נהג ללמוד לפני גיוסו.
"באותו ערב, כששבנו לדירת המסתור, חשתי עם כניסתי לחדרה של רות במתח העצום שבו נמצאה", נזכר כהן. "בתשובה לשאלתי אם יש לה מידע שבו תרצה לשתף אותי, היא פרצה במטר של נאצות וגידופים, אולם הם היו כאין וכאפס לעומת הצרחות שהשמיעה כשבישרתי לה שבנה נעצר בארץ והודה בפני חוקריו כי 'יוסל'ה הוברח לאמריקה'.
"מייד בשומעה את דבריי היא נעמדה על רגליה, הניפה ידה מעלה בתנועה דרמטית וצרחה 'אם כך, הוא לא בני יותר' - ונפלה על מיטתה מתנשמת בכבדות. אמרתי לה בלחש: 'יוסל'ה נמצא בניו יורק באחת הכתובות שמצאנו בתיקך. אם את לא מוסרת לי ברגע זה את הכתובת הנכונה, ייצאו בעוד כמה דקות צוותים לכל הכתובות ויוסל'ה יימצא עוד הערב, אבל אז מצבך יהיה קשה פי כמה ובנך החייל לא ישוחרר ממעצרו.
"בשומעה את דבריי נראה היה שרות נאטמה בתוך עצמה. היא שכבה ללא תזוזה, אולם אחרי כמה דקות אמרה 'אמסור לך את הכתובת אם אקבל הבטחה שלבני לא יאונה כל רע, אני רוצה לקבל התחייבות אישית מהמפקד שלך'. יצאתי מהחדר וציוויתי על אחד מאנשי הצוות 'לטוס לשגרירות ולהביא מייד את איסר, זה עניין של חיים ומוות'.
"איסר לא דיבר צרפתית ודרש ממני לתרגם כל מילה שיאמר בעברית, וכך עשיתי. הוא ניגש לרות, הכניס יד לכיס הפנימי של חליפתו, הושיט לה את הדרכון הדיפלומטי שלו ואמר, תוך שאני מתרגם: 'אני, איסר הראל, ראש שירותי הביטחון של מדינת ישראל, מתחייב בפנייך שלבנך אוריאל לא יאונה כל רע'. הוא קד קידה קלה של כבוד לכיוונה של רות ועזב את החדר.
"בשקט שהשתרר אפשר היה לשמוע בקלות את תקתוק שעון הקיר. לאחר כדקה, שבה נראתה רות מהרהרת ואצלי הלב דפק כמשוגע, היא פתחה את פיה ואמרה: 'משפחת גרטנר, רחוב פן 126, שכונת וויליאמסבורג בברוקלין, ניו יורק'".
• • •
"במוצאי השבת נשמעה לפתע נקישה בדלת", נזכר שוכמכר. "למשפחת גרטנר היו 11 ילדים, אני הייתי איתם ולבית נכנסו כמה אנשים לבושי שחורים. הם דיברו ביניהם בעברית וזיהו אותי מייד על פי תמונות שהחזיקו בידם. בתוך כמה דקות כבר הייתי במכוניתם, בדרך לקונסול הישראלי.
כשהגענו, ניגש אלי הקונסול ואיתו גבר נוסף, כנראה סוכן מוסד. הם חיפשו ומצאו על ראשי צלקת, שאישרה שאני יוסל'ה שוכמכר".
בשגרירות ישראל בפריז ישבו איסר הראל וויקטור כהן והמתינו במתח רב לטלפון מניו יורק. כשהגיע לבסוף, אמר קונסול ישראל לאיסר שתי מילים: "הילד בידינו".
כמה דקות לאחר מכן צלצל הטלפון בבית משפחת שוכמכר בחולון, והאם אידה קיבלה את ההודעה שיוסל'ה אותר ונמצא בידיים בטוחות. היא לא הצליחה להחזיר את שפופרת הטלפון לכנה, שכן התעלפה מהתרגשות ונפלה על השטיח בסלון.
ב־4 ביולי 1962 נחת בשדה התעופה לוד מטוס אל על, שנשא את הילד הכי מפורסם בעולם באותה העת - יוסל'ה שוכמכר. יחד איתו הגיעו מאמריקה גם אמו ואחותו זיוה, שטסו בדחיפות מהארץ לניו יורק עם מציאתו של יוסל'ה. האבא אלתר המתין לבנו, שאותו לא ראה כמעט שלוש שנים, על מדרגות הירידה מהמטוס, ודמעות האושר לא הפסיקו לזלוג.
פרשת יוסל'ה שוכמכר, שטלטלה את המדינה, מתוכננת בימים אלה להפקה גם כסדרת טלוויזיה. הבמאי ערן ריקליס והמפיק משה אדרי (סרטי יונייטד קינג), חתן פרס ישראל למפעל חיים, שוקדים כעת על השלמת המימון הדרוש. תסריטאי הסדרה, יחד עם ריקליס, יהיה משה זונדר, שכתב את "טהרן" ואת העונה הראשונה של "פאודה".
יוסל'ה, שחזר למשפחתו בחולון, ניסה ללמוד שנה אחת בבית ספר דתי, אך עבר במהרה לחילוני. בצה"ל שירת כקצין תותחנים, ואחרי הצבא עבד בחברת IBM ונישא לאיטה מבית הורוביץ. לזוג שלוש בנות ונכד, וכיום שוכמכר הוא דוקטור במדעי ההתנהגות ויועץ לחברות מסחריות גדולות.
"מאז תקופת היותי חייל היינו נפגשים כל המעורבים בפרשה מדי שנה, אך לאט־לאט התמעטו המשתתפים וחלקם כבר הלכו לעולמם", הוא מספר. "ביני לבין איסר הראל היתה אהבה גדולה לאורך השנים, ולאחר מותו ב־2003 סברתי שהגיעה זמנה של הפרשה להיעלם, אך ההזמנות הרבות שאני מקבל עד היום להרצאות מעידות שלא כך הדבר. המסקנה שלי מכל הפרשה היא שהמתח בין המחנה החרדי לחילוני לא יפוג לעולם, ולדעתי הוא רק החמיר במהלך השנים האחרונות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו