החוזה בין מדינת ישראל לציבור החרדי חייב להשתנות כבר, למען השם

החוזה בין מדינת ישראל לבין הציבור החרדי חייב להשתנות. הנקודה הזאת ברורה לכל מי שעיניו בראשו ושמבין כי אירועים בסדר הגודל של 7 באוקטובר אמורים לטלטל את אמות הסיפים ולשנות סדרי בראשית.

אז הנה סדר בראשית אחד שיהיה חייב להשתנות בהקדם האפשרי: הפטור מגיוס, שבניגוד למה שאומרים עליו איננו פטור לעילויים הלומדים תורה, אלא פריבילגיה לבני מגזר מסוים שניתנה להם בזכות העובדה שנולדו למשפחות הנכונות ובשכונות הנכונות. הפטור הזה ישתנה. הוא ייערך מחדש וינוסח אחרת. הוא יצומצם או יקוצץ או יבוטל. אם אפשר להתרשם מדברים שנאמרו השבוע מפיהם של מנהיגים בציבור החרדי עצמו, הדבר הזה ברור גם להם.

גם לפני שכוחות הנוח'בה פרצו את הגדר, היה משהו בלתי מתקבל על הדעת בסידור שמכונה בשם "חלוקת הנטל". היום זה כבר בלתי נסבל ודורש שינוי דחוף. למען האמת, קשה להבין איך ציבור של אנשים חכמים, הגונים ויראי שמיים כמו החרדים לא אומרים זאת בעצמם ומיוזמתם. משהו כמו "תקשיבו, אחינו כל בית ישראל. אנחנו מתגייסים. עכשיו. הרעיון שמי שממילא משרת ומחרף את נפשו - ישרת עוד ויחרף עוד, מעליב אותנו ואת השכל הישר. אתם לא באמת מצפים מאיתנו לקבל את זה שכל היתר יכפילו את מכסת המילואים ויאחרו את גיל הפטור, רק כדי שאנחנו נוכל להמשיך בשגרת חיינו כאילו מאומה לא קרה".

באמת לא ברור איך הדברים הללו עדיין נאמרים רק פה ושם, בחצי קול או בלחש, על ידי אנשי חזון יקרים וצדיקים - ובעיקר מעטים. מעטים מכדי לשנות את תמונת המצב. וחבל. כי השאלה החשובה כרגע היא לא אם חרדים צעירים חייבים להתגייס ולתרום למאמץ המלחמתי, אלא אם יש דרך לעשות זאת בלי לגרום לקרע נורא.

וזאת, ובכן, שאלה של מנהיגות. עוד אחת משאלות רבות באותו נושא עצמו. וכשיש כל כך הרבה סימני שאלה בנוגע לטיב הכישורים, האחריות ושיקול הדעת של דור המנהיגים הנוכחי, מה הפלא שרובנו רק מחכים שבני הדור הצעיר יותר יפשטו את האימוניות ויעלו כבר למגרש.

• • •

לא מזמן כתבתי כאן על המילואימניקים שחוזרים הביתה. ביקשתי שכולנו נקבל על עצמנו להתייחס לכל נהג שעולה לנו על העצבים - כאילו הוא חזר מעזה. שלא נמהר לכעוס או לצפור. שנהיה קצת יותר נדיבים. גם כי אנחנו חייבים להם כל כך הרבה, וגם כי ייקח לגיבורים שלנו זמן להסתגל שוב למציאות, שהם נתנו כל כך הרבה כדי לשמור עליה.

והנה, השבוע חזרתי עם הילדים מבית הספר, ורגע לפני שחצינו את הכביש התקרב אלינו רכב משפחתי שהתנועע כאילו הוא לא זוכר מה זה מעבר חציה בכלל. הוא שכח לעצור והמשיך קצת, ואז חזר ברוורס רק כדי לחייך חיוך מתנצל.

קוראים לו אלידע. הוא מילואימניק שחזר מחאן יונס. כשירושלמים אומרים את זה, זה יוצא להם "חניונס" חמוד כזה, שנשמע כמו איזשהן עוגיות סבתא עם פיניונס (צנוברים בלאדינו). הוא ביקש שאכתוב את מה שיש לו להגיד, אז אני כותב.

אלידע ביקש שנפסיק להשתמש במושג "חלוקת נטל". הוא לא חושב שמדובר בנטל. זאת זכות לשרת בצה"ל, וזאת זכות וגם כבוד להילחם את המלחמה הזאת עבור עם ישראל ועבור המדינה. ואלידע ישמח אם גם אחינו החרדים יצטרפו, אבל לא בכוח. אם הם לא רוצים להיות חלק מזה, אז חבל באמת. רק אל תגידו נטל. וסליחה שעיכבתי אתכם, הוא אומר לי. אלידע עם החיוך המתוק שהולך ולומד מחדש מה זה מעבר חציה.

• • •

אני איני אציל נפש כמו אלידע, ומה שקרה במודיעין עילית היה חרפה למופת. העיר החרדית ממוקמת סמוך ליישובים ערביים עוינים, ולא פעם נשמעות בה תלונות מהסוג שאפשר לשמוע מישראלים שמתגוררים קרוב לגבול ולמבקשי נפשנו. רעשי חפירות, למשל. או חדירות של גנבים ופורצים שיכולות להפוך בן־רגע לאירוע טרור.

כמתבקש מתפקידו, צה"ל שלח כוחות להגנת המקום, וראש העיר אפשר להם ללון במבנה של העירייה, אבל חלק מהתושבים הגיבו בתוקפנות. מכתב ששלח נציג הפלג הירושלמי, יהודי בשם הכט, לראש העיר, כלל בין היתר את השורה: "בתקופה האחרונה סבלו תושבי עירנו מהשהות והפעילות של הצבא בעיר שלוותה בפריצות נוראה ובהפצת הרוח הצה"לית הכפרנית בתוככי עירנו".

כשקראתי את המילים הקשות הללו חשבתי שגם אני לא הייתי רוצה פריצות נוראה בשכונת המגורים שבה אני מגדל את ילדיי. ניסיתי, אם כך, לברר מה היתה אותה "פריצות נוראה". האם החיילים הקימו חלילה קזינו? מאורת סמים? האם השתכרו וצפו בסרטי תועבה, חס ושלום? כך מתנהג אורח? וכמה כפויי טובה אפשר להיות?

ובכן, התברר שלא. הפריצות הנוראה היא עצם הנוכחות של אותם חיילים. וכפיות הטובה היא לא מצד החיילים. חשבתי שיש לי מושג מסוים ביהדות, אבל מתברר שבעיני פלגים מסוימים חייל צה"ל במדים הוא פריצות. ולמעשה, נוכחותו של כל אדם שלא עונה על ההעדפות של הכט וחבורתו היא דבר לא רצוי. פריצות ושיקוץ.

אני את היהדות שלי למדתי במקומות הרבה יותר פשוטים כנראה. אותנו לימדו שמידתו של אברהם היא הכנסת אורחים ואהבת כל הברואים. במקומות הלא חרדיים שבהם למדתי, כפיות טובה ושנאת הבריות לא נחשבו למעלה עילאית, וגם שימוש אינפלציוני באוצר מילים היסטרי לא נחשב לאיזו מידה שחייבים לדבוק בה.

הדבר הראשון שעלה בדעתי כששמעתי את הסיפור ממודיעין עילית היה שאם זאת התורה של אותה חבורה, מדינת ישראל לא אמורה להשתתף במימון שלה. המדינה לא אמורה להעניק פטורים כדי לעודד לימוד של השקפות מהסוג הזה, וספק אם היא אמורה בכלל להרשות דבר כזה בתחומיה.

לא מזמן התקיים השימוע המביך בקונגרס האמריקני, שבו שלוש נשיאות של מוסדות אקדמיים יוקרתיים ביותר שמו ללעג ולקלס לא רק את עצמן אלא את עולם הערכים שהן התיימרו לייצג. כולנו ראינו את זה בעיניים, תפסנו את הראש ושאלנו איך לעזאזל קרה הדבר. הרי חלק גדול מתפיסת העולם של המערב צמחה לנוכח ארובות אושוויץ. לרוע המוחלט יש שפם קטן, והשבועה האולטימטיבית היא "לעולם לא עוד".

אז איך התרחש סיבוב הפרסה המטורף הזה, שהפך את המוסר על פניו? ואיך קרה שמוקדי הסחרור והטרלול הם דווקא המוסדות שהיו אמורים לשמש מקדשי הדעת והתבונה? יש כמה תיאורטיקנים שכותבים תשובות די מעניינות לשאלות האלה. אבל אותי מטרידה לא פחות השאלה איזה מין יהדות ואיזה מין תורה לומדים במוסדות יוקרתיים ומתוקצבים כאן אצלנו? והאם, פה ושם, אין דווקא שם פניות פרסה מטורפות שהופכות את היהדות על פניה?

• • •

אחרי הרבה זמן היה לנו השבוע בוקר אחד שנפתח בחדשות משמחות ברמה של אין מילים. הגבורה והתעוזה של מבצע החילוץ ותמונות החיבוקים המשפחתיים סביב לואיס ופרננדו הותירו אותנו מעבר למילים. יש לא מעט חילוקי דעות בין משפחות החטופים, אבל השבוע היינו כולנו חלק מהחיבוק ומדמעות השמחה של ניר יצחק. לפני ברכת הגומל אנחנו נוהגים לצטט את הפסוק "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם" - ואלו בדיוק המילים שהתרוצצו לי בלב.