הערב הגדודי שלי: מה הזכרתי ללוחמים שיצאו מחאן יונס

בשבוע שעבר מג"ד 7016 טיפס לקומה העליונה של בית ממש גבוה בחאן יונס, כדי להתקשר לבקש ממני לעזור בארגון ערב לגדוד שלו. אחרי שלושה וחצי חודשי מילואים שבהם הוא לא ענה לי, לא לטלפונים ולא לסרטונים המטומטמים שהקפדתי לשלוח לו (בדיחות "מלחמת הכוכבים", תרנגולות רוקדות סמבה, רחלי רוטנר מתקשרת להרווארד), זה היה כאילו מינימום ביונסה התקשרה אלי.
עזבו ביונסה, כאילו מייקל ג'ורדן התקשר אלי! עזבו מייקל ג'ורדן, כאילו עידן עמדי התקשר אלי! עזבו עידן עמדי (סליחה, עידן), כאילו אחי הגדול התקשר אלי!

גם מהבניין הכי גבוה בחאן יונס הקליטה היתה קצת משובשת, אבל אחי הספיק לבקש שאדאג למוזיקה ולפינוקים. סגרנו את הטלפון, ואז התחלתי לרוץ במעגלים ולסמס לכל מי שאני מכירה. ברור שהכי קל מבחינתי היה להופיע בעצמי, אבל אם זה קל - מה עשינו בזה?

השאלה הגדולה מבחינתי היתה: מי ראוי(!) להופיע בערב הגדוד של אחי? האם אני הולכת על איחוד של כוורת, או שאני צריכה להחזיר לחיים את פרדי מרקיורי? ואם כן, איך אני מבררת מה המפרט הטכני של קווין? אחרי יומיים התקשר אלי קצין אג"ם של הגדוד, להרגיע שבעצם הצבא כבר סגר מישהו מעל הראש שלנו ושיבץ אמן להופיע לגדוד, ועכשיו מה שהוא צריך ממני זה את המומחיות השנייה שלי - דוכני מזון כשר פרווה. בוודאי.

כאן התגייסו לעזרתי במהירות האור כמה נשים מדהימות (וגבר אחד), ואני אנצל את הטור בלי בושה לעשות להן פרסומת: קרן ארביב, הבעלים של "גלידה סיציליאנית", שתרמה ותורמת כמויות עצומות של גלידה איכותית וטעימה בטירוף; הקונדיטורית המצטיינת ענבר אטיס, שהכינה במיוחד עוגות משובחות ע־נ־ק־י־ו־ת; ענבל שיינפלד הבלתי ניתנת לעצירה, שהתייצבה עם הילדים דֹבי ולביא, עם מכונה של צמר גפן מתוק ועם המון ממתקים; שמרית אליפז אריה, שארגנה וקנתה והשיגה ושאני מעוניינת שתתפטר מהעבודה שלה ובמקום זה תהיה ראשת הממשלה; מיטל מהחברה המרכזית למשקאות, על התרומה הנדיבה (אחי מייד התחבר לאינפוזיה של קולה זירו); ושרית מאירוביץ' ממרכז הנוער לב יפו, שבלי להתבלבל העמיסה לי על האוטו מכונת פופקורן.

כששאלתי בטוויטר מי מתנדב לבוא לעזור בהגשה - מייד התנדב ינון עמדי, חרדי מקריית יובל, שהודה לי(!) על ההזדמנות לסייע(!) והגיע עם הילדים, עילאי ואורי, והנה אני כותבת את זה ודומעת מרוב הכרת תודה.

• • •

גדוד 7016, ברוכים השבים. אתמול אחי שאל אותי אם אני רוצה להגיד כמה מילים, ואמרתי לו שלא, שאני לא רוצה להידחף, כי זה הערב שלכם. אבל אז קלטתי שאני כן רוצה להגיד כמה מילים, ואני כן רוצה להידחף. אני רוצה להתחיל בלהגיד תודה.

תודה לגדי, מ"פ מפקדה, שביקש ממני להכין לכם "סרטון ברכות של סלבס", והייתי צריכה לבקש מכל הקולגות שלי ברכות כאילו אני בת 12 ויש לי בת־מצווה. שאלוהים יעזור לי, הפדיחה. לכל מי שלא צילם לי ברכה, אני רוצה להגיד: רשמתי, ואני פולנייה, אז אני שומרת את הפתק הזה עד הקבר.

לכם בגדוד אני רוצה להגיד שמגיעה לכם חופשה. אתם לא תקבלו אותה, אבל היא מגיעה לכם. אתם חוזרים עכשיו מחזית אחת, והולכים, רובכם, לחזית אחרת - להתמודד עם העבודה, עם הלימודים או עם הבית. ואין שום באפר בין החזיתות האלה, בכולן מצפים מכם "להתמודד".

אני רואה שיש לכם בלו"ז מחר תספורות, תיקון טלפונים וייעוץ ביטוח לאומי, אבל אני לא רואה אף דוכן שמציע "ייעוץ להתמודדות עם זה שקצת נשבר לך הלב כי הביאו איזה טמבל להחליף אותך בעבודה", או "קורס יישוב סכסוכים כי אשתך מצפה שתחליף לתינוק חיתול ואתה ממש רוצה לשתות את הקפה הזה שנייה, גיתית!!!"

• • •

אתם חוזרים מחאן יונס. זה רחוק רק כמה עשרות קילומטרים מכאן, אבל באותה המידה יכולתם לנחות מהחלל החיצון. אתם תקומו מחר בבוקר, וזה יהיה פאקינג מוזר להיות שוב בין כל האנשים האלה, שמחטטים באף בפקק מתחת לשלט ענקי שכתוב עליו "ביחד ננצח". ואתם קצת תגחכו, כי הרי יש מי שמנצח ויש מי שבבית אוכל פיצה־פיתה מול החדשות.

אתם תרצו לדעת מה קרה פה בזמן הזה, כי החיים לא נעצרו. או־הו! הם לא נעצרו בכלל! הרבה מילואימניקים חוזרים ורוצים להתעדכן, אז הם פותחים חדשות, גוללים ברשתות חברתיות ושואלים את עצמם: "מה זה? שום דבר לא השתנה? עדיין שוחים במיץ של הזבל כאילו אנחנו ב־6 באוקטובר?"

אבל התקשורת תופסת את תפקידה אחרת, לא כאחראית על המורל הלאומי, והרשתות החברתיות מאז ומתמיד הבליטו את כל מה שפרובוקטיבי ומכוער. אף אחד לא מקבל המון לייקים וחשיפה מלהגיד "דברים יחסית נחמדים" על אנשים אחרים.

לא סתם ביקשתי לדבר היום, ולא סתם ביקשתי לדבר אליכם "בשם האזרחים". לא עשיתי סקר, לא הלכתי ושאלתי אנשים, אבל אני מבקשת שתסמכו עלי. הסתובבתי מספיק, פגשתי מספיק אנשים מכל הסוגים ומכל המקומות בחודשים האחרונים, ואני מבקשת שפשוט תסמכו עלי. זה מסר מאיתנו, האזרחים, אליכם, שחוזרים מהמילואים:

אנחנו מעריכים אתכם, ואנחנו מודים לכם. ואנחנו כן ביחד, גם אם זה אולי לא נראה ככה. אנחנו ביחד בלאהוב אתכם. אתם תשמעו את המילים האלה הרבה, בעיקר בפרסומות של בנקים וביטוח, אבל תדעו שהם לקחו את זה מאיתנו, ולא להפך. המילים האלה לא ריקות מתוכן. אנחנו מלאי הכרת תודה, וכל עצב ונים בגוף צועקים להגיד לכם, להראות לכם. אנחנו כל כך רוצים להחזיר לכם על כל מה שעשיתם בשבילנו.

• • •

גדוד יקר, אני רוצה להגיד לכם תודה, אבל יותר חשוב מזה: אני רוצה לבקש מכם סליחה. למפרע. אנחנו עומדים לאכזב אתכם, וכנראה יותר מפעם אחת. החודשים האחרונים היו בשבילנו שבעה אחת ארוכה של משפחה לא מתפקדת בעליל. האבל הוא בן־בית. הערפל כל כך סמיך, חוסר הוודאות כל כך עצום, ואנחנו הולכים בו לאיבוד. חוסר האונים!

ניסינו לנהל חיים, ניסינו לגדל ילדים בזמן שאתם שם, מסכנים את החיים שלכם, בזמן שיש שם חטופים. שיש שם חטופות. שיש שם תינוק קטן. הפצע עדיין פתוח ומדמם בכל יום, ואנחנו לא מחטטים בו בכוונה - זה העולם שחוזר ופוצע אותנו. אני רוצה לבקש מכם, כאילו לא עשיתם מספיק עד עכשיו, להיות סלחנים כלפינו. היה לנו קשה בלעדיכם.

הצלתם את המדינה. הצלתם אותנו. ואתם לא מגש כסף - אתם בני אדם, שעכשיו יצטרכו לקחת את האוטו לטסט או להוריד עשירייה על טיפולי שיניים. אז תיקחו את המילים שלי, אני מבקשת, תמצאו איזו מגירה בלב - ותכניסו אותן פנימה. בעוד יומיים, בשבוע הבא, אתם תצטרכו אותן. אל תשכחו אותן. כמו שאנחנו לא שוכחים את מה שעשיתם עבורנו בחודשים האחרונים. לא עכשיו ולא אף פעם.