"למשך כמה שעות שכחתי שיש מלחמה": מפוני קיבוץ דן יצאו לטיול ג'יפים

נעמי פתחה, תושבת קיבוץ דן שפונתה למלון דן פנורמה בחיפה, היא לא דמות טריוויאלית בטיולי ג'יפים אתגריים. בת 84, חובבת סריגה, ומייסדת קבוצת הסורגות של הקיבוץ, ששוקדת מדי יום על הכנת מאות כובעים ומחממי צוואר לחיילים בשטחי העימות.

"בפעם האחרונה שהייתי בטיול ג'יפים זה היה בסיני לפני 57 שנים, אחרי מלחמת ששת הימים", היא צוחקת בעודה מחזיקה בחוזקה במושב, בזמן שצמיגי הג'יפ מחליקים על הסלעים הגבוהים שמלאים בבוץ. "זו חוויה שונה ואני לא פוחדת. כשהתחילה המלחמה לא רציתי להתפנות והייתי בין האחרונים שיצאו מהקיבוץ. עוד הספקתי לצרף כובעי צמר למנות אוכל שנשלחו לחיילים בצפון. אם רק יאפשרו, מחר אני חוזרת הביתה".

40 הג'יפים שהתכנסו למרגלות הכרמל לא נראו שונים מכל קבוצת מטיילים חובבי אקסטרים. חבורת אנשים מכל הגילים, צחוקים וקריאות התלהבות, קופסאות מאפים שעוברות מיד ליד, לצד ספלי תה וקפה מהבילים. אלא שאין שום דבר רגיל ב־128 האזרחים האלה, חלק מקבוצה עצומה של עקורים מבתיהם, שנאלצו לעבור להתגורר בחדרים צפופים בבית מלון, ללא פרטיות ועם מתח נפשי, בלי שגרת חיים ועם תלות באחרים, בלי ידיעה מתי יחזרו לבתיהם.

כמו רבים מאזרחי ישראל, היוצאים מגדרם כדי לחבק את המפונים, "כך עשו גם ניב בורנשטיין, אלרן אביסרור ודייויד וידל, החברים בקבוצות הג'יפים "מועדון הטרלול" ומועדון ג'יפ רנגלר ישראל.

יום שישי שעבר היה גשום, אולם הבוץ, הקור והגשמים לא הרתיעו את מפוני קיבוץ דן. המסלול שתוכנן להם התרכז בעלייה מעין הוד, נסיעה בתוך חורש ים־תיכוני ירוק, חציית מקורות מים שוצפים שנקוו מהגשמים ומעבר סלעים. העצירה להפסקת קפה נערכה על פסגת הר שוקף, לא רחוק מבית אורן, שם נהנו מהופעה של הזמר גיא היבש לוי.

"אם כבר פינו אותנו, אעשה מהלימון לימונדה"

מאחד הג'יפים יורדת בקלילות ניצה רונן (86). היא מספרת על הגעגוע העז שלה לשלוות הקיבוץ, השונה מהעיר שבה היא מתגוררת בשלושת החודשים האחרונים. "לא היה לי היסוס לגבי הטיול, למרות שאני קצת פחדנית", היא צוחקת. "אני שמחה להיות כאן עם כל הקהילה שלנו, שרובה נמצאת במלון, ולמרות שמתגעגעים הביתה זה מעניק סדר כלשהו. אין ספק שלנו יש פינוי דה־לוקס".

לשיחה מצטרפת ריקי גונאל (68): "אמרו לי שבסוף לא אחזור הביתה, מרוב שעושים לנו כיף, אבל המלון זה לא בית ואני רוצה לחזור לקיבוץ. ואם כבר פינו אותנו, אז אעשה מהלימון לימונדה. אם אקטר זה יעזור? אני מטיילת בחיפה ואפילו מצאתי מקום עם בריכה מחוממת. התחושה שלי היא שאני חיה כרגע בעולם מקביל".

ריקי, יחד עם נעמי וטל שושני (63), הן חלק מקבוצת הסורגות. כל מי שייכנס למלון יראה אותן יושבות יחד בלובי, עם מסרגות בידיהן וכדורי צמר מתגוללים לידן. על פסגת ההר הקרה הן מתלבטות אם סרגו כבר 700 כובעי צמר לחיילים או יותר. "המאמץ המלחמתי שלנו הוא לתמוך, לא להקשות על המדינה ועל צה"ל", מסכמת טל את המצב.

על הארגז האחורי של אחד מרכבי ה־4X4 מקפצים לצלילי המוזיקה הילה (26), עינת (22) וארז (16), שלושה אחים לבית מזרחי. "היו לי עכשיו כמה שעות שבהן שכחתי שאני מפונה ושיש מלחמה", אומרת הילה.

"דואגים לנו לפעילויות, אבל כזה דבר לא היה לנו. כל כך כיף לחזור לטבע, וקיבלנו נהג מדהים, אלי. בקיבוץ התרגלתי לקום לתוך ירוק ולטבול בנחל בכל בוקר, ואני מקווה שהכל נשאר כמו שהוא. אנחנו לא היינו בקיבוץ כבר שלושה חודשים, ומפחיד אותי לחשוב שאולי בגלל טילים ויירוטים הנוף שלנו השתנה".