והחטוף הזה הוא סבא שלי: נכדי החטופים מדברים

לאלה ביי בת ה־12 יש תמונה משפחתית גדולה שצולמה יום אחד בלבד לפני 7 באוקטובר. כמעט כל בני המשפחה שם, ואלה נראית עומדת ליד סבה, חיים פרי. היא אוהבת להביט בתמונה הזו, שהנציחה רגע אחד שגרתי בחייה, שבו התכנסו סבא חיים וסבתא אסנת, חמשת הילדים ו־13 הנכדים.

שלושה חודשים וחצי אחרי שבת הזוועות, סבא של אלה חטוף עדיין בידי חמאס. בעוד החיים של רבים מחבריה ומחברותיה חזרו איכשהו למסלולם, ליבה של אלה נשאר ב־7 באוקטובר. מי יכול להתרכז בלימודים ובמבחנים כשסבא שבוי בעזה ואיש לא יודע מתי יחזור. במקום להתמקד בדברים שאמורים להעסיק ילדה־נערה בגילה, היא מוצאת את עצמה מגיבה לפוסטים ברשתות החברתיות, מסבירה בבית הספר על העסקאות לשחרור החטופים, ובסופי שבוע מתייצבת בעצרות עם השלט של סבא חיים, מתוך הבנה שצריך להחזיר אותו, ואת כל שאר החטופים, במהירות הביתה.

גם יובל מנצור בת ה־22, נכדתו של שלמה מנצור, שמתגוררת כרגע במלון בים המלח כמו יתר חברי קיבוץ בארי, יוצאת כמעט בכל בוקר לעבודה כאחראית משמרת בבית הדפוס של הקיבוץ. רשמית היא שם עד אחר הצהריים, אבל הראש והלב מרוכזים במאבק להחזרת סבא שלמה. אפילו תמונת הפרופיל שלה בווטסאפ מציגה אותה לצד סבה, שמחייך חיוך אוהב מתחת לשפם. היא לא מפסיקה לציין עד כמה היתה שמחה להצטלם איתו שוב.

"החטופים הקשישים", כך מכנים אותם בכותרות, אבל בני המשפחות מספרים שהם אולי מבוגרים בגילם, אבל מחשבתם בהירה, צלולה וחדה. סבו של דניאל ליפשיץ בן ה־35, עודד ליפשיץ, הוא אחד מהם. מאז נחטף הסב עם אשתו, יוכבד, מקיבוץ ניר עוז, לנכד דניאל אין רגע אחד של שגרה. במקום לנדוד בין יקבים בעולם, כבעליה של חברה ליבוא יינות, הוא טס להרצות לקהילות יהודיות בעולם, נפגש עם שגריר קטאר באו"ם, מנסה לעורר לחץ ציבורי, ועוד.

"לא רק סבא וסבתא שלי נחטפו באותה שבת, אלא גם חברים שלי", הוא זועק. "אנשים שגדלתי וישנתי איתם בלינה משותפת, והם כמו אחים שלי. ניר עוז הוא קיבוץ קטן ומשפחתי, ואפשר לספר המון על כל אחד ששבוי עכשיו. צריך לעשות הכל כדי להחזיר את כולם".

שלושה נכדים, כל אחד שותף למאבק לשחרור סבו מידי המרצחים. שלושה נכדים שהסכימו לשתף בזיכרונות הילדות, בקשר הקרוב שניהלו עם סבא, בגעגוע לשיחות איתו, ובתקווה שיחזור ויתגאה בפעילות של כל אחד מהם.

חגיגת בת המצווה מחכה

אלה היא אחת מנכדותיו של חיים פרי בן ה־79, סבה מצד אמה, ממקימי קיבוץ ניר עוז. בשבת הזוועות הוא נאבק במחבלים ככל יכולתו. באחד הניסיונות שלהם לחדור לתוך ביתו, הורה חיים לאשתו, אסנת, להתחבא - ונחטף. חייה של אסנת ניצלו.

על צווארה של אלה תליון שמוענק לכל בת המשפחה שהגיעה לגיל בת מצווה, ועליו חרוטות המילים "מיוחדת במינה". ב־22 באוקטובר, שבועות ספורים אחרי פרוץ המלחמה, ציינה יום הולדת 12, ולנוכח הנסיבות שקלה לוותר על החגיגות. אבל סבתא אסנת ביקשה שכן תחגוג, וגם המשפחה לא ויתרה. אגב, התליון המקורי, שכבר היה מוכן בביתם של סבא וסבתא בניר עוז, נעלם. אנשים טובים ששמעו את סיפורם הספיקו להכין לאלה תליון חדש זהה. "החלטנו שנעשה עוד חגיגת יום הולדת כשסבא יחזור", אלה נרגשת.

היא נערה עדינה ורגישה. בקיבוץ נחשונים הסמוך לראש העין, שבו היא גרה, הלימודים בבית הספר מתנהלים כרגיל. "ההרגשה בהתחלה היתה שכולם מסביבי איתי. אבל מאז עבר זמן, והתלמידים חזרו לסוג של שגרת מבחנים והתחלה בחטיבה החדשה, וזה קשה. בסופי השבוע אני משתתפת בעצרת, וכשאני חוזרת ביום ראשון ללימודים לא תמיד מתעסקים במצב.

"אנחנו, במשפחה שלנו, נשארנו ב־7 באוקטובר. אני לא מבינה איך אפשר לעשות משהו אחר מלבד להתעסק בחטופים. אני נחשפת להמון דברים שמן הסתם לא הייתי יודעת אם לא היה מדובר במשפחה שלי. אחרי הכל, לא כל ילד בגילי יודע בפרטים מה החטופים עברו.

"תלמידים אחרים לא תמיד יודעים איך לגשת אלי, וזה קשה לי. אבל לא רציתי להסתיר או להתחמק, ולכן ביקשתי לדבר בכיתה שלי, ואחר כך בבית הספר. דיברתי על העסקאות שהיו לשחרור הנשים והילדים, והסברתי למה סבא שלי לא נכלל בהן. אני לא נכנסת לפרטים מזעזעים, אבל הילדים היום יודעים הרבה יותר ממה שחושבים".

"אנשים כותבים מתוך רוע"

לפרקים אלה עוצרת את הדמעות, מניפה את שערה הארוך לאחור, מנסה לשמר את הזיכרונות המתוקים מהקשר המיוחד עם סבא. הטיולים בקיבוץ, הנסיעות בטנדר וההליכה המשותפת לבריכה, לצד ארוחות שישי שאחריהן עוברים על שאלות טריוויה - כשלסבא ולסבתא יש תמיד סיפור קשור.

היא זוכרת את משחק ה"טאקי" שהתפוצץ אחרי שלא הגיעה להסכמה עם סבא חיים על חוקי המשחק. "הוא ממש רב איתי ולא הצליח להבין שהחוקים השתנו בשנים האחרונות", היא צוחקת. אמה, נעם, מעירה מהצד שאלה ירשה את התחרותיות שלה ממנו.

אלה: "ראיתי ברשת את תמונת הסטילס מהסרטון של סבא ושני החטופים - והתפרקתי. הוא לא נראה שם טוב, ואני מתלבטת אם לראות את הסרטון המלא. אני יודעת שאצטרך הרבה כוחות נפשיים כדי לצפות בו, ומחכה לאגור אותם"

באישיות של חיים פרי היה תמיד גם צד מעשי, שהתבטא בעבודת כפיים במסגרייה, ובד בבד נפש של אמן. הוא מבעלי גלריית "הבית הלבן" בעוטף, ואף חיבר שני ספרי ילדים. אחד מהם, "סבא ואלה מחפשים את הירח", שאותו תכנן להוציא לאור ביום הולדתו ה־80, כתב על נכדתו האהובה. אלה גם זוכרת שסבא בנה רכב מעץ, שבו נסע כל אחד מהנכדים כשהיה פעוט.

הפעם האחרונה שבה נפגשו נרשמה בשישי, יום אחד לפני שנחטף. כל המשפחה ציינה את חג שמחת תורה בבית של אלה, ובתמונה המשפחתית השלמה האחרונה, אלה צמודה אל סבא, מחייכת.

כבת 12, חשבון האינסטגרם שלה פרטי. אבל כשהיא רואה פוסטים שקשורים לחטופים, היא יוצאת מהצללים ומגיבה ברשתות, עונה למלעיזים שמבקרים את הקריאה לשחרר את החטופים גם במחיר גבוה.

"היה מישהו שכתב שחייבים לשחרר אותם רק במבצע צבאי, והרגשתי צורך להסביר לו שמלבד חילוצה של אורי מגידיש, מבצע צבאי לא הצליח להוביל לשחרור חטופים חיים. בפעם אחרת כתבו תגובה מזלזלת, כאילו הגיוני שחלק מהאנשים נחטפו לעזה בגלל דעות פוליטיות שלהם. זה זעזע אותי, היה מאוד קיצוני מבחינתי. הבנתי שלפעמים אנשים כותבים פשוט מתוך רוע".

גם על דבר הסרטון שחמאס הפיץ לפני חודש, שבו מתועדים חיים פרי ושני חטופים נוספים, יורם מצגר ועמירם קופר, גילתה אלה באמצעות הרשתות החברתיות. "דווקא הייתי ביום טוב יחסית, במצב רוח הגיוני, ופתאום ראיתי ברשת תמונת סטילס מהסרטון - והתפרקתי. באתי בכעס להורים שלי, איך לא סיפרו לי דבר כזה, והם אמרו לי שבעצמם לא ידעו על הסרטון. סבא שלי לא נראה טוב בתמונת הסטילס, ואני מתלבטת אם לראות את הסרטון עצמו. אני יודעת שאני אצטרך הרבה כוחות נפשיים כדי לצפות בו, ומחכה לרגע שאאגור אותם.

"יש איזו ציפייה שבפעם הבאה שיהיה מסע שחרורים, סבא שלי יהיה בין המשוחררים, על רקע הומניטרי. אני מרגישה שאני צריכה לדעת כמה שיותר על ההתקדמות במשא ומתן, אם בכלל יש, מאשר לקוות כל יום שמשהו חדש יקרה - ולהתאכזב. הידיעה שאולי יעבירו לחטופים תרופות קצת מנחמת, אבל הרי אף אחד לא יכול באמת לדעת שהתרופות אכן יגיעו אליהם".

אלה: "תלמידים אחרים לא תמיד יודעים איך לגשת אלי, וזה קשה לי. אבל לא רציתי להסתיר, ולכן ביקשתי לדבר מול הכיתה ובית הספר. הסברתי למה סבא שלי לא נכלל בעסקאות לשחרור שהיו, אבל לא ירדתי לפרטים מזעזעים"

בחודשים שחלפו בלי סבא, אלה הספיקה לצבור הצלחות וחוויות שעליהן היא משתוקקת לספר באוזניו כשישוב. היא מציגה לי עבודה שהכינה לפרויקט שורשים בבית הספר, שבה נראית תמונתו של חיים בכרזת המטה למען שחרור החטופים, ולצידה חולצה, דסקיות וצמידים עם הלוגו בעברית ובאנגלית "מחזירים אותם הביתה עכשיו".

"הוא לא פה לראות את זה, אבל אני שומרת לו שיראה. אני יודעת שהוא יהיה גאה בי. יש לי עוד המון דברים להגיד לו. למשל, הייתי רוצה שיידע שסבתא בסדר. כל מי שחזר מהשבי ופגש את סבא שלי סיפר שהוא השתגע מדאגה לאסנת. אז הייתי רוצה שהוא יידע שהיא בסדר, שכולנו בסדר, ושאנחנו ממש מחכים לו בבית".

ההשראה ל"מבצע סבתא"

שלמה מנצור, סבא של יובל מצד אמה, יציין בחודש מארס הקרוב את יום הולדתו ה־86. הוא החטוף המבוגר ביותר שנמצא כעת בשבי חמאס, אחרי שנלקח מביתו שבקיבוץ כיסופים. בעבור יובל, לתואר הזה יש חשיבות רבה. "אני לא יודעת אם זה נשמע אגואיסטי, אבל יש לזה ערך בעיקר בהסברה", היא מדגישה. "אנשים צריכים לדעת שהמחבלים לא ריחמו על אף אחד - מהתינוק הכי קטן ועד לאדם בשנות ה־80 לחייו. זה בלתי נתפס. כל לילה אני הולכת לישון עם השאלות בראש: איך ולמה. וזה קשה".

היא בת 22, גבוהה ועדינה. שערה מונח ברכות על כתפיה. השבוע הגיעה אל מה שנותר מביתם של סבא וסבתא בכיסופים. בין הקירות המחוררים מסימני הירי וההרס שעל הרצפה, יובל מתיישבת על הספה המאובקת ומניחה לידה כיסא פלסטיק לבן ועליו כרית אדומה. כך היתה יושבת בכל פעם שבאה לבקר. היא על הספה, והוא לידה, על כיסא הפלסטיק עם הכרית האדומה, גומע בשקיקה את סיפוריה. עכשיו, בעיניים דומעות, היא מניחה על הכיסא את תמונתו, עד שיחזור. אחר כך תעבור בנגרייה העמוסה וליד האופניים הנטושים עם הסלסילה הקדמית שבה החזיק כלי עבודה.

היא נולדה באילת, ובגיל 12 עברה למושב עין הבשור שבעוטף. בשנה וחצי האחרונות גרה ועבדה בקיבוץ בארי. עכשיו היא מתגוררת במלון דיוויד בים המלח, ביחד עם מפוני בארי. בכל בוקר, ב־6:15, היא עולה להסעה לעבודתה בבית הדפוס בארי, כאחראית משמרת ב"אלבומי" (אתר ליצירת אלבומים דיגיטליים). ב־17:30 היא שוב במלון. "יש ימים שבהם אני לא מסוגלת יותר", היא מתוודה, "אבל יש לי מחויבות לעבודה, וזה נותן לי משהו להתעסק בו. אם אני יושבת בבית, הראש שלי ישר גולש למחשבות.

"סבא שלי הוא כל חיי. באמת. אני המעריצה הכי גדולה שלו. כולם מסביב יודעים את זה. בכל שישי הוא וסבתא שלי, מזל, היו מגיעים לבית של אמא שלי בעין הבשור, והיינו אוכלים כולנו יחד. בכל פעם אני הייתי זו שנותנת לו אוכל, מוזגת לו יין או ערק לפני הארוחה, כמו שהוא אוהב, ואפילו מדברת איתו על הדברים האישיים שלי.

"אנשים מרימים גבה על כך שסבא שלי הוא איש סוד שלי, אבל כן - אני מתייעצת איתו על בנים ועל חברות, משתפת אותו הרבה. הוא מבין דינמיקה בין אנשים ותמיד יש לו עצות טובות. הוא גם איש של שלום. תמיד כשאני רבה עם אמא שלי או עם אח שלי, הוא מסביר לי איך להבין גם את הצד השני ולהשלים איתם. כנגר של הקיבוץ, הוא גם היה מעביר שיעורי נגרות לילדים בגן, והילדים אוהבים אותו ברמות. גם עכשיו הם מדברים עליו. כשהסרט 'מבצע סבתא' צולם, אני עוד לא נולדתי, אבל צפיתי בו לא מעט פעמים, ואני יודעת שדמות הנגר שם מבוססת על סבא שלי".

כשעברה לבארי, סבא שלמה דאג לה לזוג אופניים והזמין למענה איש מקצוע שיצבע את דירתה. כשהיא מתרפקת על זיכרונות הילדות במחיצתו, היא מחייכת. נזכרת איך כשהיתה קטנה היתה משבשת את המילים "אוהבת אותך" באנגלית, ומאז השיבוש החינני נשאר. עד השיחה האחרונה ביניהם, תמיד היתה נפרדת מסבא במילים "I Wov You".

"עד גיל 12 גרנו באילת, וכשסבא וסבתא היו באים, הם היו ישנים בחדר שלי. אחרי שהיו הולכים הייתי מוצאת פתקים על המראה או על המיטה, שבהם כתבו 'תודה על האירוח', 'את מקסימה', 'תתנהגי יפה לאמא', וכל מיני ברכות. יום ההולדת שלי הוא ב־12 באוקטובר, וסבא שלי תמיד כתב לי ברכה. השנה לא קיבלתי ברכה".

"יובלי מתוקלי", כך היה סבא שלמה קורא לנכדתו, שמחכה כעת בכל מאודה לשמוע את המילים שוב. "קשה לי עם המילה 'חטוף'. אני מסרבת להאמין שהוא שם. לא הגיוני לי שכבר יותר מ־100 ימים לא דיברתי איתו. בכל פעם שהייתי צריכה משהו, הייתי שולחת לו הודעה בווטסאפ והוא היה עונה לי אחרי עשר דקות, כי היה לוקח לו כמה דקות טובות להקליד. אבל הוא היה עונה".
"הכי אוהב גלידת פיסטוק"

כשהמחבלים חדרו ליישובי העוטף בשבת השחורה, יובל היתה עם אמה ואחיה בן ה־19 בביתם שבעין הבשור. סבא שלמה וסבתא מזל היו בביתם שבכיסופים. "אצלנו זה מנהג קבוע: כשיש אזעקות אנחנו מתקשרים אליהם. ב־6:45 עוד דיברתי עם סבא. ב־7:30 הם כבר הפסיקו לענות. בדיעבד, אנחנו יודעים מסבתא שהמחבלים נכנסו ותפסו את שניהם.

"הם ביקשו ממנה את המפתחות למכונית. המחבל תפס לה את החולצה, אבל היא העיפה לו את היד, והוא הניח לה. בינתיים היא ראתה שאזקו את סבא שלי ונתנו לו סטירה בפניו. היא שאלה אותם 'למה אתם מרביצים לו? הוא מבוגר', וסבא חזר אחריה ושאל 'למה באלימות?'. אחר כך הוא הלך איתם.

"סבתא שלי הצליחה לברוח לשכנה בקיבוץ וישבה איתה בממ"ד בזמן שהמחבלים ניסו לשרוף לה את הבית. רק בראשון לפנות בוקר היא הצליחה ליצור איתנו קשר, והיה לה מאוד קשה לספר לנו שלקחו את סבא לעזה. זה היה בלתי נתפס. ישבתי ליד אמא שלי כשהיא דיברה עם סבתא בטלפון, ושמעתי את השיחה ביניהן. כשהבנתי מה קרה איבדתי את זה, התחלתי לבכות ברמה מטורפת.
"כיתת הכוננות של עין הבשור נלחמה והצליחה למנוע כניסה של מחבלים, אבל ישבנו יותר מ־25 שעות בממ"ד בחוסר ידיעה מה קורה עם סבא וסבתא, ובינתיים שמעתי שפוגעים וחוטפים חברים וחברות שלי. אנחנו נישאר מצולקים לכל החיים".

יובל: "סבא שלי הוא כל חיי. איש הסוד שלי. הייתי מתייעצת איתו על בנים ועל חברות, משתפת אותו. הוא מבין דינמיקה בין אנשים ויש לו עצות טובות. הוא גם איש של שלום. כשרבתי בבית עם אמא או עם אחי - הוא דאג שנשלים"

הפעם האחרונה שבה פגשה את סבה היתה ב־3 באוקטובר. "בדיוק חזרתי מטיול של חודש בארה"ב. הייתי אמורה לטייל כמה חודשים, אבל היתה לי הרגשה פנימית שאני צריכה לחזור מוקדם יותר. יום אחרי שנחתתי הלכתי לסבא וסבתא. סיפרתי להם חוויות, הראיתי תמונות, היה לנו מאוד כיף. בהתחלה עוד התלבטתי אם ללכת אליהם, כי כל המשפחה היתה אמורה להיפגש ממילא בשבת של שמחת תורה, אבל הרגשתי שאני רוצה לראות אותם לפני. ובכלל, תכננו לעשות מפגש גלידות, כמו שסבא שלי אוהב. הוא הכי אוהב גלידת פיסטוק.

"אני חושבת עליו המון, בלי הפסקה. מעניין אותי מה הוא עובר בשבי. אם הוא אוכל, אם הוא מוחזק בתנאים נורמליים. אני יודעת שהוא לא במלון חמישה כוכבים, אבל אני רוצה לדעת אם נותנים לו יחס טוב. סבתא שלי ראתה שחטפו אותו. הוא עוד הספיק להגיד למחבלים, 'אני אדם מבוגר, למה אתם מתנהגים אליי בצורה לא מכובדת כזאת?'

"אני חושבת שהוא מסתדר, אבל יותר מ־100 ימים הוא לא אוכל טוב, לא ישן במיטה שלו, וכל יום נוסף שלו שם מסכן את חייו. אני מנסה להישאר אופטימית, אבל זה מאוד קשה. אני הכי רוצה שהוא יידע שאני מחכה לו שיחזור, ואז אנשק את הקרחת החמודה שלו ולא אעזוב אותו".

יובל: "אני חושבת עליו בלי הפסקה. מעניין אותי לדעת אם הוא אוכל, אם הוא מוחזק בתנאים נורמליים. אני יודעת שהוא לא במלון 5 כוכבים, אבל ארצה לדעת אם נותנים לו יחס טוב. כשחטפו אותו, סבתא שלי ראתה שסטרו לו"

לפעמים יובל מוצאת עצמה מתפרקת שוב, מהגעגוע. "אנשים אומרים לי לפעמים שאקח צעד אחורה, שאדאג לעצמי, כי אני עדיין צעירה. אבל אני רוצה לדאוג, ואני רוצה להיות חלק מהמאבק. מבחינתי, סבא שלי הוא הכל בשבילי, ואני אלחם ואיאבק עד שהוא ואחרון החטופים יחזרו.

"אני לא הולכת לישיבות בכנסת, כי לשם דודה שלי ואחותו של סבא הולכות, אבל אני משתתפת בעצרות, מספרת עליו. אני גם מדברת על סבא ברשתות החברתיות. עושה כל מה שאפשר. במקביל אני דואגת גם לסבתא שלי, שמתנדבת בחמ"ל אזרחי כדי להישאר עסוקה. זה עושה לה טוב, אבל גם היא מאוד מודאגת.

"שמעתי את הדיווחים על הכנסת התרופות לרצועה, עבור החטופים שזקוקים להן. האמת היא שזה לא מרגיע אותי, כי אם מכניסים להם תרופות, עולה השאלה כמה זמן עוד מתכוונים להחזיק בהם. אנחנו, למשל, לא יודעים אם סבא שלי פצוע או לא, אבל זה בטוח שאחרי שלושה חודשים המצב שלו, בגילו המתקדם, מידרדר. לקחו אותו מהבית בלי מכשיר השמיעה שלו, והוא לא שומע כמעט בכלל. אני מאוד מקווה שהוא מצליח להיות לא מנותק לגמרי".

גינת הקקטוסים מחכה

גם דניאל ליפשיץ דואג לסבא שלו, עודד בן ה־83, שנחטף מביתו שבניר עוז. זאת, לצד הדאגה הנוספת לחבריו החטופים שאיתם גדל בבית הילדים בקיבוץ, ובהם שגיא דקל חן והאחים דולב וארבל יהוד. דאגה נוספת נתונה לסבתו, יוכבד ליפשיץ בת ה־85 ("יוכק'ה", כפי שסבא עודד מכנה אותה בחיבה), שנחטפה גם היא ב־7 באוקטובר, ושוחררה ב־23 באוקטובר יחד עם נורית יצחק קופר, במסגרת עסקת החילופים ההומניטרית.

"המשפחה שלנו מאוד בתוך האירוע", דניאל חוזר ואומר. "אמא שלי פונתה מניר עוז ונכנסה רק עכשיו לבית בכרמי גת, עם כל הקיבוץ, ואנחנו עושים כל מה שרק אפשר. אפילו אח שלי לוחם בעזה במילואים, והוא עדיין שם. אני ממש מקווה שלא הוא ולא אף חייל אחר ינסו לחלץ חטופים, כי אנחנו מודעים לתוצאות ההרסניות של הניסיונות".

מהרגע הראשון דניאל מעורב במאבק הגדול: החל מפעילות משותפת שלו עם המטה להשבת החטופים, עבור בפעילויות עצמאיות דוגמת פגישה עם שגריר קטאר באו"ם, וכלה בשימוש באזרחות השבדית של אמו בניסיון לערב את שבדיה במאבק להחזרת עודד, שהוא סבו מצד אביו, ואת החטופים כולם.

הוא גרוש, אב לבת 11. גדל בניר עוז, והיום גר בתל אביב. "כילד, הייתי קרוב לסבא וסבתא שלי בקיבוץ כמו שהייתי קרוב להורים שלי", הוא מתרפק על הזיכרונות. "עד היום, כשיש לי עניין רגשי אני מדבר עם סבתא שלי, וכשיש לי עניין לדבר על המצב בארץ או על מוזיקה והיסטוריה - השיחה תהיה עם סבא שלי, שהוא באמת איש אשכולות בכל רמ"ח איבריו. אדם חכם בצורה יוצאת דופן, שתמיד יש לו פתרונות, ודעות מוצקות על כל דבר. הוא תמיד חשב שצריך לעשות את הדבר הנכון והצודק. הבת שלי קוראת לו סבא, כי עבורה הוא ממש סבא מעורב, לא סבא־רבא מרוחק".

דניאל: "אין לי שום מקום או רצון להתרכז עכשיו במשהו אחר. כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה ההרעבה, האימה וההתעללות שמעבירים את החטופים בשבי. רק אחרי שנחזיר אותם נוכל להיבנות מחדש כחברה מוסרית ומתפקדת"

דניאל זוכר עד היום את טיול בר המצווה שלו, שבו סבו וסבתו לקחו אותו לטנזניה ולזנזיבר. "זה היה טיול בלתי נשכח של שבועיים, והיה כל כך כיף לבלות איתם במקומות האלה. גם כשבגרתי ביליתי איתם הרבה ביומיום שלי. דאגתי להם כמו להוריי".

הוא שולף טלפון נייד ומציג תמונה שצולמה בקיץ האחרון, ושבה מתועדים הוא וסבו על החוף בזיקים. "ישבנו ושוחחנו על בירה מול הים, ואחר כך קפצנו על הגלים. סבא שלי אוהב את הים. הוא אוהב את הטבע, והיתה לו גינת קקטוסים אולי הכי יפה בארץ. יש לו חיבה למוזיקה איכותית. אני זוכר שכשהייתי צעיר נסעתי איתו יום אחד ברכב ורציתי לשמוע שיר של להקת מטאליקה. הוא לא הבין למה צריך לשמוע מוזיקה כזו רועשת באוטו, אבל הסכים", הוא צוחק.

"לחץ דם ובעיית ריאות"

דניאל משחזר בראשו כבר מאות פעמים את רגעי החטיפה. איך סבא עודד ניסה להחזיק את דלת הממ"ד ונפגע בידו מירי המחבלים. איך אמר ליוכבד "יוכק'ה, יש מלחמה", כי הבין שמתרחש אירוע גדול.

"ואז משכו אותם מהמקום הכי בטוח, הבית, אל הרצועה, הקטע הזה כל הזמן יושב לי בראש", קולו של דניאל נשבר. "חייבים להחזיר לישראלים את תחושת הביטחון, ואין ביטחון או הצלחה למלחמה הזו בלי להשיב את החטופים. גם אם זה אומר לעשות ויתורים. אני מודאג שהם לא יחזרו מספיק מהר. אנחנו צריכים להיות יצירתיים ולשלם את המחיר, שרק עולה, ולהביא הביתה את האנשים שהופקרו ב־7 באוקטובר".

ביום החטיפה הפרידו המחבלים בין עודד לאשתו יוכבד, ואיש מהם לא ידע מה עלה בגורל האחר. רק כשיוכבד שוחררה, כעבור שבועיים וחצי, היא גילתה שבעלה חי. מאוחר יותר, חטופה אחרת ששוחררה סיפרה שראתה את עודד ברצועה לבוש בגלבייה, קורא בדאגה בשמה של יוכק'ה. במקרה אחר, עודד נראה על ידי חטופה נוספת כשקיבל טיפול רפואי, כנראה בשל פציעה שנגרמה לו בשבת הזוועות. אחר כך נלקח, ומאז לא ידוע דבר עליו.

"הוא לא חש בטוב בשישי לפני כן, וזה היה מדאיג ביותר", דניאל זועק. "יש לו בעיות של לחץ דם ובעיית ריאות, והוא חייב טיפול רפואי. אין לו כמעט סיכוי לשרוד בלי הכדורים שלו. אם נקבל אישור שהוא קיבל תרופות במסגרת העסקה, זה יביא תקווה. הוא היה מתעלף לפעמים בקיבוץ בבית, ודולב, שגם הוא חטוף, היה מגיע לטפל בו. החבר הכי טוב שלי מבית התינוקות היה מטפל בסבא שלי בקיבוץ, ואני מקווה שהוא אולי גם מטפל בו עכשיו".

דניאל: "סבתא יוכבד היא אישה מאוד חזקה, ויש לנו מזל גדול שהיא איתנו. היא כמעט קרסה בשבי, לא היתה מחזיקה עוד הרבה זמן מעמד. מאז שחרורה היא התאוששה פיזית, אבל נפשית היא רחוקה מזה מאוד. רגשית היא עדיין שם"

דניאל מניח שאם ידובר על עסקה חדשה של שחרור הומניטרי, סבו יהיה מועמד להיכלל בה. אבל לאורך כל השיחה הוא חוזר ומדגיש: "מצב כל החטופים הוא כל כך קריטי, שהעסקה צריכה להיות היום. אני יכול להניח שהפעימות הראשונות יכללו את המבוגרים, הנשים והילדים שעוד נשארו שם, אבל עסקה צריכה לכלול את כולם.

"אין יום שאני לא קם עם קושי פנימי ענקי וחרדה על המצב. השבועות שלי לא רגילים. גם אם אני נמצא קצת בעסק שלי, ליבוא יינות, אין לי רגע שבו אני יכול להיות בשקט ובשלווה. אני כל הזמן חושב איך לקדם את החזרה שלהם מעזה. ובכל פעם שאני חושב על סבא שלי, אני לא יודע באמת איך הוא מחזיק שם מעמד. אם הוא היה אדם בריא, אני בטוח שהוא היה דואג לכל מי שנמצא סביבו. אני בטוח שמטריף אותו לדעת שהאנשים מוחזקים בשבי.

"הוא מעולם לא העלה בדעתו שצה"ל לא יהיה שם למנוע אירוע כזה. החשש הכי גדול שלו, ושעליו דיברנו לא מעט פעמים, היה שהמון עזתי יעמוד על הגבול וינסה לפרוץ פנימה, וישראל תצטרך להפעיל את חיל האוויר כדי למנוע את הכניסה. אבל הוא, כמו אחרים, מעולם לא דמיין שאלפי מחבלים יכולים לעבור ככה על הגדרות, לחטוף אנשים ולבצע דברים מזעזעים במשך שעות".

סבתא יוכבד עברה בינתיים לדיור מוגן במרכז הארץ, ודניאל מקפיד לבלות זמן גם איתה. "היא אישה מאוד חזקה, ויש לנו מזל גדול שהיא איתנו. היא כמעט קרסה שם, לא היתה מחזיקה עוד הרבה זמן מעמד. מאז שחרורה היא התאוששה פיזית, אבל נפשית היא רחוקה מזה מאוד. רגשית היא עדיין שם, חושבת על אלו שנשארו בשבי והיו איתה. בזמן השחרורים האחרונים ידעו שהם חיים, אבל היום אנחנו כבר לא יודעים.

"אני באמת מקווה שסבא שלי עדיין חי, ואני רוצה שיידע שאני אוהב אותו ומחכה כבר לשמוע מה יש לו להגיד על כל מה שקרה. בטוח יש לו מה להגיד. הוא הדמות שחיברה תמיד את כל המשפחה שלנו, ואנחנו מאוד מתגעגעים אליו.

"אין לי שום מקום או רצון להתרכז עכשיו במשהו אחר. כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה ההרעבה, האימה וההתעללות שמעבירים את החטופים בשבי. רק אחרי שנחזיר אותם נוכל להיבנות מחדש כחברה מוסרית ומתפקדת, ביחד עם האנשים המדהימים שאנחנו רואים בכל רגע נתון במאבק".

batchene@gmail.com