דמעות של תקווה

68 ימים המציאות נשלטת על ידי צלילי מלחמה, חוסר ודאות, כאב ואובדן. רכבת הרים יומיומית שנעה בין ייאוש לתקווה, כשפרץ שמחה ספונטני הוא כמו זיכרון רחוק מימים אחרים.

בעיצומה של המערבולת הזו מצאתי את עצמי בניו יורק, במשלחת ישראלית. שבוע של לוחות זמנים צפופים מבוקר עד ערב. ביום האחרון קיבלנו ערב חופשי, אז בלי לחשוב יותר מדי רכשתי כרטיס למחזמר "SIX". המתנתי בתור הארוך שהשתרך לאורך כמה רחובות, נכנסתי לאולם, וכשהאורות כבו, המוזיקה החלה להתנגן והשחקניות המרהיבות התנועעו על הבמה, הדמעות החלו לזלוג מעצמן ללא התרעה מוקדמת.

קורות חייהן האומללים של שש נשותיו של הנרי השמיני אכן נוגעים ללב. שתיים גורשו, אחת מתה במהלך לידה, אחת נאלצה להיפרד מאהוב ליבה ולשתיים הנוספות הוא ערף את הראש. אבל הן לא היו הסיבה לבכי.

עריפת ראשים כבר אינה רק התנהגות ברברית מימים או ממקומות רחוקים. היא הפכה למציאות עכשווית ואכזרית, והפרט הזה במחזה מקבל משמעות אחרת לגמרי ממה שהיה מקבל פעם. אפילו סכין מטבח מציפה בראשי סיפורי אימה שקראתי. כל רעש אופנוע או רעם מקפיץ את הלב. דפיקה לא צפויה בדלת מעוררת דריכות ומעלה קריאה לליאון ולבנות: "לא לפתוח את הדלת, שמעתם? תבדקו מי זה בעינית, לא לפתוח!".

את בסדר?

התלבטתי אם לקנות כרטיס למחזמר בערב הפנוי. אולי זה חסר התחשבות להתמסר לחוויה מהנה כרגע? אולי זה חסר כבוד כלפי משפחות החטופות והחטופים או כלפי החיילים והחיילות? האם מוסרי להתענג על הרמוניות וריקודים כשפסקול השגרה הוא אזעקות, פיצוצים, וכותרות שמתחילות במילים "הותר לפרסום"?

מאז 7 באוקטובר לא הצלחתי ליהנות מדבר. גם כשניסיתי לצפות בסרט בנטפליקס לא הצלחתי להתנתק מהטלפון. הריכוז נעלם אחרי דקות מעטות. אבל הפעם ישבתי בחושך ולא היתה ברירה, כי אין סיכוי שאעז להפר את החוק ואשלוף את הנייד. בהתחלה הקהל הצוחק גרם הרגשה של ניגוד מוחלט לעולם שאנחנו חיים בו יותר מחודשיים. החוויה של החיים הכל כך נורמליים, שבהם אנשים צופים בתיאטרון, שותים ואוכלים, שומעים מוזיקה וצוחקים צחוק שאינו צרוב בצלקות הטבח והמלחמה, הרגישו לי מעולם אחר. מוכר וזר בו־בזמן.

למרות גורלן המר של קתרין מאראגון שכמעט נשלחה למנזר, של אן בולין ושל קתרין הווארד שראשן נערף, של ג'יין סימור שנפטרה בלידת בנה, של אן מקלווה שגורשה על ידי המלך כי המראה שלה היה שונה מהדיוקן המצויר שנשלח אליו לפני שהגיעה (תחילת ימי הטינדר?), ושל קתרין פּאר שנאלצה להיפרד מאהוב ליבה כי המלך דרש להתחתן איתה - למרות כל זאת, זהו מחזמר מלא צחוק, סרקזם, מוזיקה וריקודים, כשהכל מבוצע על ידי אמניות מוכשרות.

בחשכת האולם, כשמימיני שלוש נשים אמריקניות מצחקקות ובידיהן כוסות מרטיני, שקעתי בכיסא המרופד קטיפה והדמעות לא פסקו. מדי פעם הגניבה אלי אחת משלושתן מבט מסתקרן, מנסה לפצח את תעלומת האישה שהגיעה לבדה ומקנחת שוב ושוב את אפה הנוזל. בערך באמצע המחזה, זו שישבה הכי קרוב אלי שאלה: ?Are You OK. האם בכנות התעניינה בשלומי או שהיה זה נימוס אמריקני פאסיבי־אגרסיבי אופייני כדי שאפסיק עם היבבות? לא יודעת, אבל הנהנתי שאני בסדר.

האם אני באמת בסדר?

למעשה, התשובה האמיתית היא ששום דבר לא OK. לכן, דווקא הבכי שלי הוא לגמרי OK, בהתחשב בנסיבות. מערכת הוויסות הרגשי והיכולת להגיב לחוויות רגשיות ולנהל אותן השתנתה לגמרי מאז 7 באוקטובר. התגובות יותר אינטנסיביות ובלתי צפויות, בטח ברגע של ניגוד חד בין הצהלות שסביבי לקולות שנוכחים במחשבותיי. הניגוד הזה העצים את הבכי. אני חושבת שהדמעות שהציפו אותי היו קתרזיס שנבע מערבוב בין כאב, הלם וכמיהה לצחוק. דמעות הקלה של עצב ומתח ממושכים. שחרור רגשי.

היו בבכי הזה גם אשמה ובלבול על כך שהצלחתי לחוש הנאה, וגם התאבלות על השמחה הזו, שזמינה לעולם ופחות זמינה עבורנו. השיקוף והתזכורת של ההפסד התחדדו ביתר שאת. היה בדמעות שזלגו ללא הפסק גם סוג של פורקן רגשות שנדחסו במשך שבועות. בתיאטרון החשוך על רחוב 47 יכולתי להתנתק לרגע מהתפקיד שלי כאמא, כבת זוג, כבת, כאזרחית, כמפרנסת. הייתי סתם אישה שיושבת לבדה באולם, המוזיקה חודרת לנשמתה ומאפשרת לה לבכות ולהתרגש בלי לעצור. האפשרות הזו, שהרגישה לי מאז 7 באוקטובר ועד אותו ערב כמותרות, נראתה פתאום הכרחית עבור השפיות שלי.

גם החוויה האסתטית הדגישה עוד יותר את הטרגדיה שפוקדת אותנו. המוזיקה והתלבושות היפות, הצבעוניות והשמחה, היוו עבורי תזכורת למה שהחיים יכולים להיות - אולי אפילו למה שהם ראויים להיות. מוזיקה ואמנות מייצגות את פסגת הביטוי האנושי. עדות ליכולת שלנו ליצור, להתחבר למכנה המשותף האנושי. זה בדיוק ההפך ממה שקורה כרגע בחלקת האלוהים המזרח־תיכונית שלנו.

בתחילת הערב, בכל פעם שהקהל צחק או מחא כפיים, התעורר בי דחף לקום ולצעוק "אבל איך אתם מסוגלים?". לקראת אמצע המחזמר התחלתי גם אני למחוא כפיים לאחר קטע מרגש. מחיאות הכפיים עברו טרנספורמציה מחשבתית - מאקט חצוף ולא מתחשב לאקט של תקווה.

בחזרה למציאות

כשהמחזמר עמד להסתיים והשחקניות החלו לנופף לקהל לפרידה, הרגשתי איך המציאות מחלחלת בחזרה. ידעתי שתכף אפתח את הנייד ואתקל בעוד סיפור קורע לב של הורים שכולים, בעוד מחדל שמאלץ לוחמי צה"ל לקושש תרומות או בעוד כותרת שמספרת על החלוקה השערורייתית של תקציב המדינה.

צעדתי לכיוון הסאבוויי והמשכתי לבכות, אבל כבר לא היו לצידי נשים אמריקניות שצריך להתחשב בהן. נתתי לדמעות לזלוג ולרוח הקרה שפגשה אותן על פניי להעביר צמרמורת בכל גופי. הפעם זה היה בכי של השלמה עם הניגודיות וחוסר ההיגיון שחוויתי, כמו לצאת לזמן קצר מחדר חשוך אל האור, ואז להרגיש את החושך ביתר שאת כשחוזרים פנימה.

היתה בבכי גם נחמה, על כך שהאנושיות ממשיכה להתקיים גם כשפושעי טרור מבצעים מעשים לא אנושיים. נכנעתי לכמה שעות לפיצול הלא־הגיוני, לדיסוננס בין המציאות שסועת המלחמה לחדוות החיים והיצירה. ההתבוננות בדואליות הכאיבה לי, אבל גם הרחיבה את חרך ההסתכלות שלי.

בתוך הסבל וההרס, הצלחתי לראות רסיסים של משמעות ושמחה - לאחר שבועות ארוכים שלא. לרגע אחד נזכרתי בספקטרום הרחב יותר של החוויה האנושית, לא רק באופל ובייסורים. הגעתי למלון, נשכבתי על המיטה וחשבתי שהצפייה במחזמר פמיניסטי נוצץ הזכירה לי שאני עוד לא מוכנה לוותר לגמרי על התקווה ליופי, לחיבור ולשמחה. שעוד לא תמו כל פלאי החיים. התמלאתי הכרת תודה ליוצרות ולשחקניות ולנגניות של המחזמר "SIX", לקהל שהשתתף בחוויה ואפילו לשלוש הנשים האמריקניות, שאני לא בטוחה אם תיעבו את הבכיינית ששלפה טישו אחר טישו.

התמלאתי הכרת תודה על היכולת האנושית ליצור אמנות ולספר קשת של רגשות, גם מסיפורים קשים. הלוואי שנוכל גם אנחנו לחזור לחיים שמתרגשים מסיפורים של חיים, ולא רק מסיפורי מלחמה. אמן.