כולנו אור רגזן

"מי עושה ברית בשבת ב־10 בבוקר?", שאלה אמא שלי, והוסיפה: "זה בטח כי הם לא רוצים לתת לאורחים ארוחת צהריים". הודיתי לה על התובנות מאירות העיניים והעמסתי את הילדים לאוטו. שמתי ווייז למושב שבו מתגוררים ע' ו-י', חברינו האהובים, שהם מי שעושה ברית בשבת בעשר בבוקר, כי הם גם דתיים וגם חמודים מדי מכדי לשקר לכל מי שהם מכירים שהתינוק נולד במוצ"ש ולא בשבת, למרות שלאף אחד אין דרך לבדוק.

התחיל לרדת גשם שוטף. נסעתי במהירות 40 קמ"ש על כביש החוף וקיוויתי שלא נהיה המאחרים היחידים, אף שכל שאר האורחים ליטרלי הגיעו יום קודם וההורים המאושרים לא רק נותנים להם ארוחת צהריים, אלא עוד ארבע ארוחות אחרות ומקום לישון בו. ע' הסביר לי שלא נוכל להיכנס עם האוטו למושב בשבת, והכי טוב לעקוף דרך השדות ולהגיע לכניסה שהכי קרובה לבית הכנסת. ביקשתי שישלח נ"צ מדויק בווטסאפ כדי שאני אוכל להכניס לווייז, אבל אחרי כל כך הרבה ימי מילואים, ע' כנראה התבלבל וחשב שאני חיילת שלו כי הוא לא עשה את זה ובמקום הוא שלח לי תצ"א.

כשהתקרבנו למושב עצרנו בצד הדרך. אחרי כישלון מוחלט בתחום פענוח תצלומי האוויר, התקשרנו לחבר החילוני השני של ע' ו־י', שאמור היה להיות זמין כדי לסייע. הוא לא ענה. הגדולה התלוננה שיש לה בחילה, הקטן צרח שהוא רעב, הבן זוג ניסה להרגיע, אני שקעתי לאט־לאט אל השיגעון, ובדיוק אז החבר התקשר. באותו רגע נפל לכולנו האסימון החגיגי ש"דרך השדות" הכוונה היא ממש לנסיעה "דרך השדות" והיונדאי i10 שלנו כנראה תעבור אותה כמו שאני אעבור גיבוש שייטת. החבר אסף אותנו אל הג'יפ שלו, ישבנו על הברכיים של הילדים שלו ויצאנו לדרך.

• • •

אני לא אלאה אתכם בפרטים, אבל עד שהגענו המעשה כבר נעשה. האב הגאה נשם לרווחה, ליולדת כבר נמרחה המסקרה, ומתנדבים חרוצים אספו מהשולחנות את האוכל שנשאר, שניות ספורות לפני שהספקתי להגיע אליו. מצאתי חצי לחמנייה ודחפתי לילד. מצאתי גם רבע פומלית שהיתה אמורה להיות ארוחת הבוקר שלי, אבל גם היא נעלמה כשלרגע לא הסתכלתי. שקלתי להתלונן, אבל היו שם רק מלא אנשים שאני לא מכירה והם גם ככה הסתכלו עלי מוזר, גם כי לא היה לי כיסוי ראש, ובעיקר כי לבשתי ג'ינס מלוכלך בבוץ. מילא עגלה ריקה, אבל למה מטונפת?

בינתיים עדכנו אותי בדרמה הקטנה שהתחוללה בבית הכנסת: מתברר שמהרגע שהתינוק נולד, שאר הילדים, האחים שלו, החליטו על השם אלעד (בהשראת המנון המלחמה האמיתי "אלעד ערב טוב מה נשמע"), וכבר שבוע הם קוראים לו ככה: "תראה איזה חמוד אלעד", "יואו, אלעד מחייך", "למה אלעד בוכה?". אבל עם כל הכבוד, ע' ו־י' פחות בקטע של שירים מטיקטוק והם לא רצו אלעד, הם רצו אוריה. למי שלא בקיאים, לפי המסורת מהרגע שהמוהל אומר את השם של הילד - זהו, אי אפשר להחליף, אז הילדים החליטו שכשהמוהל אומר "וייקרא שמו בישראל", הם צועקים "אלעד" כדי לנסות לבלבל אותו. למרבה הצער, זה לא עבד והם חזרו הביתה בוכים.

• • •

בן הזוג נעלם וחזר עם כוס ענקית של וויסקי והודיע שהוא לוקח את הילדים לפינת חי. בכל זמן אחר הייתי מפנה את תשומת ליבו לכך שיורד גשם ושלילדים שלנו אין מעילים או בגדים להחלפה, אבל עכשיו ממש שמחתי למצוא מקלט בבית של ע' ו־י' ושאף אחד לא יפנה אלי במשך עשר דקות רצופות. למרבה הצער, הבית שלהם היה מלא באנשים שאני לא מכירה והבנתי שהם כנראה יפנו אלי, כי זה מה שעושים אנשים מנומסים כשאת יושבת לידם בסלון.

התחבאתי בחדר של הילדים והסתכלתי בטלפון שלי, אבל כל הזמן פחדתי שמישהו יפתח את הדלת ויראה אותי מחללת. הכנסתי את הטלפון לכיס ויצאתי למרפסת להסתכל על הגשם, אבל י' תפסה אותי, גררה אותי פנימה וצעקה עלי למה אני עומדת בחוץ בגשם. מלמלתי בקול רפה שנעים לי ככה, כי אני באמת מעדיפה לעמוד בגשם מאשר לשבת בחדר מלא באנשים שאני לא מכירה. ועוד בלי שאני יכולה להסתכל בטלפון שלי? מה אנחנו, חיות?

מישהו הציע לי קפה. מישהו אחר הציע לי עוגה. מישהו שלישי הציע לי יין. כאמור, היו שם המון אנשים שאני לא מכירה וגם הם כל הזמן התחלפו. שאלתי מי המוהל ו-י׳ הסבירה לי שהם נעזרים במוהל המקומי, כי אחרת צריך להלין מוהל אחר ולא נעים לבלות את כל השבת עם מישהו שלא שייך למשפחה. רציתי להגיד לה שעם כל כך הרבה קרובים איך אפשר בכלל לדעת מי לא שייך למשפחה, אבל לא אמרתי כלום.

אחר כך כולם הלכו לאכול ארוחת צהריים במבנה הסמוך שנתנו לע' בחינם כי הוא מילואימניק, עם אוכל מעולה שהתעקשה לבשל נשמה טובה מקריית מלאכי, שמבשלת לכל הפלוגה של ע' כל שבת מזה חודשיים, ומה זה בשבילה עוד 130 פיות. הושיבו אותנו אל שולחן עם מלא פיות שאני לא מכירה, אבל גם עם הילדים שלנו, ולמי מכם שלא חווה - ילדים קטנים הם פתרון נהדר לחרדה חברתית. את יכולה להעמיד פנים שאת מאוד עסוקה בהם, כי כזאת את - אמא פעילה וקשובה! הילדים היו מופתעים שאני פתאום כל כך נחמדה אליהם, אבל לא שאלו שאלות.

• • •

סיימנו לאכול, ובשולחן הנוער פנו לעשיית נזקים. "עדיף לא להסתכל לשם", אמר לי ע', התרומם, כחכח בגרונו ופצח בנאום חוצב להבות. בתור איש חינוך בכל רמ"ח אבריו הוא לא יכול להרשות לעצמו להזמין אנשים רק כדי ליהנות סתם, והוא כתב מראש חמישה עמודי A4, העוסקים בין היתר בכינוי "אחי", באפלטון ובלכידות עם ישראל. אחרי עמוד וחצי התכופפתי ושאלתי את הילדה אם היא לא צריכה במקרה לשירותים.

לסיכום, היה מוצלח מאוד. אוריה הקטן ישן לאורך כל האירוע, בן הזוג השתכר לחלוטין, בצאת השבת האורחים הרבים שבו לבתיהם בשלום. כמה ימים אחר כך ע' ו־י' הביאו הביתה גור כלבים ונתנו לו את השם אלעד.