במהלך מבצע קדש, שהתקיים לפני 67 שנים בין 29 באוקטובר ל־5 בנובמבר 1956, היה דוד בן־גוריון חולה. כראש הממשלה וכשר הביטחון הוא ניהל את המלחמה מביתו בתל אביב, ובאחד הימים התעורר חשש ממשי שהמצרים עלולים להפציץ את העיר.
50 שנה למותו של בן גוריון, מה היתה עמדתו של "הזקן" בנוגע לעזה ומה הוא היה אומר היום? אורי רמתי מבית בן-גוריון בתל אביב מארח את דן מרגלית
מפקד חיל האוויר אז, האלוף דן טולקובסקי, התקשר בבהילות לביתו של בן־גוריון, ולטלפון ענה המזכיר האישי יצחק נבון, לימים נשיאה החמישי של המדינה ושר החינוך והתרבות.
"אני רוצה לתת מכת מנע ולהפציץ בקהיר", תיאר טולקובסקי את השיחה בתוכנית "חיים שכאלה" שנעשתה לנבון שנים לאחר מכן. "בשביל זה צריך לשאול את 'הזקן'", ענה נבון.
"הזקן", ששכב במיטתה של בתו רננה עם 40.1 מעלות חום, כפי שתיעדה רעייתו פולה, ונבון מעיד שהעתיק גם ליומנו, השיב בשלילה. "לא נפציץ ראשונים", ענה, "נגיב רק אם הם יפציצו מרכזי אוכלוסייה אצלנו".
טולקובסקי שמע את התשובה והגיב: "אם ככה, שיירד למקלט". נבון העביר את הבקשה, אולם גם היא נענתה בשלילה. "אם פולה רוצה, היא יכולה לרדת למקלט", הוסיף.
"זה יהודי עקשן", אומרת פולה באוזני נבון ובעלה. "נכון, ואני ישן פה", חותם בן־גוריון את הוויכוח.
"הרבה יותר מסוכן"
המקלט שעליו מדובר עומד עד היום בחצר האחורית של בית בן־גוריון בתל אביב, אולם הוא היה סגור במשך עשרות שנים עד שנפתח לאחרונה, מסיבה פרגמטית, כמו המנהיג המיתולוגי שגר בבית ובדיוק היום, 1 בדצמבר, מציינים יובל למותו.
"פתחנו את המקלט לפני כחודש, בתחילת השבוע השני של המלחמה, פשוט כי אין לנו מרחב מוגן ואנחנו מאוד רוצים להפעיל את הבית מחדש. אני פרגמטית, כמו האיש שגר פה פעם, ואני צריכה מקלט", מסבירה נלי מרקמן, מנכ"לית בית בן־גוריון בארבע השנים האחרונות, רגע לפני שאנחנו יורדים במדרגות הרעועות כדי לקבל הצצה ראשונה למקום שאמור היה לשמור על חייהם של ראש הממשלה הראשון, משפחתו ומשפחת כהן השכנה.
המקלט עצמו עדיין לא במצב שמיש. מדובר בחדר וחצי שזקוקים לניקיון ולסדר, אבל בפינה אנחנו מגלים לפתע כיסא מתקפל, פשוט וצנוע, ולא מתאפקים מלפתוח אותו, לצלם ולדמיין מי ישב עליו ומתי.
"אני חושבת שעדיין לא ראינו את כל המקלט", אומרת מרקמן. "לדעתי, אם נרד לשם פעם אחת ברצינות נגלה עוד פתחים וכל מיני מחילות. כרגע המקלט לא שמיש, אבל זה בהחלט נמצא בתוכניות שלנו.
"המקלט מאוד מסקרן אותי כל השנים, כי כל הבית הזה עמוס באוצרות שטרם נחשפו. היו כאן המון חדרים סגורים, ומבחינתי הרי ברור שאמצא גם במקלט משהו".
בן־גוריון שהה במקלט לעיתים?
"כן. המקלט עצמו נבנה ב־1942, כמו חלק גדול מהמקלטים בישראל. במהלך מלחמת העולם השנייה הבריטים בנו מקלטים במקומות שהם חשבו כאסטרטגיים, ואפילו תכננו תוכניות מרחיקות לכת יותר, למשל בכרמל - מה שנקרא 'מצדה על הכרמל'.
"בית בן־גוריון היה כבר בתחילת שנות ה־40 מקום אסטרטגי לתנועה הציונית והיו צריכים להגן עליו מפני 'ציר הרשע' של אז - גרמניה, איטליה ויפן - שהפך כיום לאיראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס. האיטלקים אכן הפציצו בתל אביב במלחמת העולם השנייה וגם המצרים במלחמת העצמאות, ובשתי ההזדמנויות הללו בן־גוריון ירד למקלט.
"אגב, הפצצות אז הן לא כמו הפצצות המדויקות של היום. הבית גם קרוב יחסית למטרה האסטרטגית שהיא הנמל, ככה שהכל היה באמת הרבה יותר מסוכן".
אז למה במבצע קדש הוא לא הסכים לרדת למקלט? ואיך הגנו עליו?
"קודם כל, הוא היה חולה. אגב, הוא תמיד היה חולה כשהיה בלחץ. זו כבר היתה הנחת עבודה של צמרת המדינה שהוא יהיה חולה. הוא עצמו כותב ביומנו 'מעשה שטן, נפלתי למשכב'.
"כנראה שהיה מדובר בדלקת ריאות, בימים ההם מחלה רצינית שהיתה בה סכנת מוות, גם בגלל האנטיביוטיקה המועטה שהיתה בארץ, אז הוא היה צריך להישאר לשכב במיטה.
"כך קרה שלמעשה בן־גוריון ניהל את מבצע קדש מחדר השינה של בתו רננה, שם בנו במיוחד קיר לבנים, מה שהפך את החדר למעשה לממ"ד של משפחת בן־גוריון.
נלי מרקמן: "כשהוא לא הסכים לרדת למקלט, בן־גוריון אמר לפולה 'רדי את אם את רוצה'. הוא הבין שההחלטה היא החלטה ציבורית וידע שזה יכול להוריד את המורל הציבורי אם ראש הממשלה ושר הביטחון יירד למקלט"
"מה שמעניין הוא שלמרות שבן־גוריון לא מסכים לרדת למקלט, הוא אומר לפולה 'רדי את אם את רוצה'. כלומר, מעבר למחלה הפיזית שלו הוא הבין שההחלטה אם הוא עצמו יהיה במקלט היא החלטה ציבורית. בן־גוריון יודע שזה יכול להוריד את המורל הציבורי אם ראש הממשלה ושר הביטחון יירד למקלט.
"הוא היה אדם שחי בהוויה של ראיית ההיסטוריה תוך כדי שהיא מתרחשת, והבין שאם הוא יורד למקלט זה אומר שתושבי תל אביב צריכים לרדת למקלט. היתה לו הבנה מעולה של תודעה ציבורית, של איך הכל נתפס".
בשנים שלאחר מכן, למשל במלחמות ששת הימים או יום הכיפורים, כשהוא כבר היה אזרח, הוא שהה במקלט?
"ב־1967 בן־גוריון היה עדיין פוליטיקאי פעיל ואפילו עמד על הסף של בין להיות ראש ממשלה או שר ביטחון לבין להיות אזרח. בסוף הוא נשאר אזרח, אבל במהלך המלחמה אפילו הגיע לבית כל יום שליש צבאי כדי לעדכן אותו בהתפתחויות ולבדוק את המקלט.
"ב־1973 קרה אותו סיפור - מגיע שליש ובודק את המקלט, אבל בן־גוריון כבר מאוד חולה. ב־16 באוקטובר, אמצע המלחמה, חוגגים לו כאן יום הולדת, בדיעבד יום ההולדת האחרון, ומגיע גם שמעון פרס. בן־גוריון חולה, אבל צלול לגמרי ואפילו מביע אמביוולנטיות לגבי היכולת של צה"ל לנצח. ב־1 בדצמבר, חודש וקצת אחרי סיום המלחמה, הוא נפטר".
מרקמן: "אני חושבת שעדיין לא ראינו את כל המקלט. לדעתי, אם נרד לשם פעם אחת ברצינות נגלה עוד פתחים וכל מיני מחילות. כרגע המקלט לא שמיש, אבל זה בהחלט נמצא בתוכניות שלנו"
"עלינו האחריות לביטחונם"
סירובו של בן־גוריון לרדת למקלט בזמן מבצע קדש, סירוב שאגב תועד בזמן אמת בעיתון "דבר", מעלה שאלה נוספת, אקטואלית מתמיד, לגבי יחסו לרצועת עזה, שכיבושה באותו מבצע נבלע מעט במלתעות ההיסטוריה, הזוכרת בעיקר את הקרב במיתלה וכיבוש סיני.
כמו כל מנהיגי ישראל, גם בן־גוריון נדרש לא פעם לשאלת עזה והטרור היוצא ממנה. התייחסות מיוחדת שלו לנושא אפשר למצוא בדבריו בוועדה הפוליטית בקונגרס הכ"ב בבזל, שנערכה ב־18 בדצמבר 1946, חודשיים לאחר מבצע הקמת 11 הנקודות בנגב, אז עלו לקרקע בלילה שבין 5 ל־6 באוקטובר 1946 11 יישובים חדשים, ובהם הקיבוצים בארי, נירים, אורים ומשמר הנגב.
"יש ערך פוליטי לעובדה שבשטח זה הוקמו 11 נקודות יהודיות", אמר בן־גוריון לנוכחים בוועדה. "יש גם ערך התיישבותי לעובדה שבמדבר זה, השומם זה 1,600 שנה, הוכחנו שאפשר להקים יישובים פורחים. אולם יחד עם ההנאה הציונית שהנחילו לנו היישובים האלה, נתמלא ליבנו חרדה עמוקה. כי נעשינו אחראים לחיי הנערים והנערות שהתיישבו במדבר זה, רחוק מהיישוב היהודי וממרכזי הכוח היהודי בארץ.
"למדבר זה שלחנו מאות עמדות של בחורינו ובחורותינו היקרים ביותר - והפקרנו למעשה את חייהם. אם יקרה חלילה אסון, יהיה קשה יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ להגיש להם עזרה. אלה שהלכו לנגב יודעים הסכנה ואינם נפחדים. אבל אנחנו חייבים לפחד. לנו אסור לשקוט, ועלינו האחריות לביטחונם".
הדברים הללו קיבלו משמעות גדולה יותר באמצע שנות ה־50, אז התגבר מאוד הטרור שיצא מעזה, בחסות המצרים ששלטו ברצועה. אחד מאירועי הטרור הבולטים באותה תקופה היה למשל הרצח של ורדה פרידמן מכפר ויתקין ב־24 במארס 1955. פרידמן נסעה לטקס כלולות במושב פטיש, שלמרבה הצער הותקף על ידי מחבלים מעזה.
"הטקס התקיים בסוף הכפר, לאור מנורת לוקס", מתואר באתר לזכרה. "באמצע ריקוד 'רויינה' סוער חדרו מסתננים (פדאיונים) ממצרים וזרקו רימונים, מטווח קצר, לעבר הרוקדים והחוגגים. 19 אנשים נפגעו, ורק ורדה נפלה מתבוססת בדמה מפגיעת כדורים ברגלה. הם התקרבו יותר וירו בה צרור בלב. ורדה נפגעה אנושות ומתה מפצעיה".
אירוע נוסף, שאף הוביל לתגובה ישראלית, התרחש מעט מוקדם יותר, ב־23 בפברואר 1955, ממש במרכז הארץ. חוליה מצרית חדרה למתקן ממשלתי ליד ראשון לציון וגנבה מסמכים מסווגים. בדרכם חזרה אנשי החוליה נתקלו ברוכב אופניים ליד רחובות והרגו אותו.
בתגובה לאותו אירוע יצא צה"ל למבצע תגמול בשם "חץ שחור", שעל שמו האנדרטה היפה בגבול הרצועה, ששימשה למרבה הצער גם כנקודת כינוס למחבלי חמאס בשבת השחורה.
המבצע, שבמהלכו היה בן־גוריון שר הביטחון בממשלתו של משה שרת, החל ב־28 בפברואר ונמשך עד 1 במארס 1955. מטרותיו, שאותן קבעו בן־גוריון והרמטכ"ל משה דיין, היו חדירה למחנה צבאי ליד עזה ופיצוצו ביחד עם מכון המים ותחנת הרכבת שלידו.
בפעולה השתתפו כוחות צנחנים בפיקודם של אריאל שרון ואהרון דוידי, לימים קצין חי"ר וצנחנים ראשי, שזכה על חלקו במבצע לעיטור העוז ביחד עם עוזי עילם וסעדיה אלקיים.
הפעולה התבצעה על פי הפקודה, אלא שבפועל התרחבה הרבה יותר. למצרים היו 37 הרוגים ו־31 פצועים, ואילו לצה"ל 8 הרוגים ו־13 פצועים. זו היתה פעולת התגמול הגדולה הראשונה, ואחת הראשונות שהופנו במפורש נגד חיילים.
אירוע הטרור שהפך אולי לידוע מכל באותה תקופה היה רציחתו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז בן 21, שנרצח ב־29 באפריל 1956 על ידי מסתננים פלשתינים מרצועת עזה. הללו גררו אותו מעבר לגבול ואף התעללו בגופתו. הרמטכ"ל דיין נשא על קברו את אחד ההספדים החזקים והמשמעותיים בתולדות מדינת ישראל.
"לא רצה את עזה"
כחצי שנה לאחר רצח רוטברג יצאה כאמור ישראל למבצע קדש, כדי לכבוש את סיני ואת רצועת עזה ולשים קץ גם לטרור המגיע ממנה.
"ערב המבצע כינס בן־גוריון את הממשלה ואמר: 'יש הרבה דברים שאתם לא יודעים, לא צריכים לדעת וגם לא אגיד לכם'", מספר הסופר וההיסטוריון מיכאל בר־זהר (84), שחיבר את הביוגרפיה של בן־גוריון, היה ממקימי רפ"י ואף כיהן כח"כ מטעם מפלגת העבודה בשנות ה־80.
"הוא התכוון למשל להסכמים עם הבריטים והצרפתים לפני המבצע", ממשיך בר־זהר, "אבל, וזה הציטוט המדויק שלו: 'עזה היא מטרה אמברסינג, מביכה. אנו מוכרחים לקחת אותה. אילו הייתי מאמין בניסים - הייתי רוצה שתיבלע בים'.
"זה מה שהוא אמר כבר אז, כך שהוא לא רצה לכבוש את עזה וידע שהיא מסוכנת, קן צרעות, אבל לא היתה לו ברירה. הוא גם אמר לי זאת יותר מפעם אחת. הוא רצה את סיני, את המיצרים, את שארם א־שייח', לא את עזה.
בן־גוריון בכנסת: "ואשר לרצועת עזה, הועמדנו בפני הברירה: קליטת מאות אלפים עולים, או קבלת העול של 300 אלף תושבי הרצועה, ש־200 אלף מהם פליטים, בניגוד לרצונם של 300 אלף הערבים ובניגוד לרצון העולם המזרחי והמערבי"
"אחר כך היה לו גם מפח נפש עם זה, כי כאשר הוא החליט לסגת מסיני אחרי המבצע, התנאי של ישראל - ובזה עזרו שר החוץ הצרפתי פינו וגולדה שהיתה באו"ם - היה שהממשל המצרי לא יחזור לעזה, שכוח האו"ם יישאר שם. באותו זמן הממשל המצרי הוא זה שדחף וארגן את פעילות הטרור שיצאה מעזה. כך הוסכם, גם עם האמריקנים, אבל מייד לאחר מכן המצרים חזרו לעזה".
שיקולים נוספים לנסיגה מסיני ומעזה במארס 1957, אחרי מבצע קדש ובהמשך להחלטת האו"ם בנושא, שגררה ביקורת רבה על הממשלה בתוך ישראל, אפשר למצוא במסמך נדיר שנמצא בארכיון למורשת בן־גוריון בשדה בוקר.
המסמך הוא נאום שנשא בן־גוריון בפני תושבי הנגב המערבי ב־7 במארס 1957, אולם נדמה כאילו היה יכול להתקיים גם היום: "ידעתי שאני חייב לבוא אליכם ולהסביר לכם במיוחד למה יעצתי לממשלה למסור עכשיו את רצועת עזה לכוח או"ם, כי לא נעלמו ממני החששות, ואולי גם החרדות, שדבר זה יעורר בליבכם בלי סיבה מספקת".
השיקול הראשון שאותו מעמיד בן־גוריון בפני התושבים הוא חופש השיט במיצרים, גם ישראלי וגם בינלאומי - "סידור", כך בן־גוריון, "שנעשה על ידנו עם כמה מדינות ימיות: ארצות הברית, קנדה, צרפת, אנגליה ועוד, שלא באמצעות האו"ם אלא באמצעות הכרזות פומביות של הממשלות הנ"ל במועצת האו"ם".
לדברי בן־גוריון, "שיט ישראלי ובינלאומי לאילת ומאילת לים סוף ולאוקיינוס ההודי הוא אחת מהמשימות הגדולות ביותר של מדינתנו.
"אם סיכוי זה יתאמת", הוא ממשיך, "ישתנה מעמדה הבינלאומי של ישראל, יפותח הנגב, תגבר עצמאותנו הכלכלית, וקו אילת־חיפה יהווה אלטרנטיבה בינלאומית לתעלת סואץ".
השיקול השני, והמעניין יותר, שמונה בן־גוריון הוא שיקול עוצמתה הצבאית של ישראל, עוצמה התלויה במעצמות, ובמיוחד בצרפת. "כשנכנסנו לבירורים בשני השבועות האחרונים", אמר בן־גוריון, "שתי המדינות היחידות שהציעו לנו מטוסי סילון חדשים, צרפת וקנדה - ומטוסים מסוג זה הם שאלת קיום עבורנו - ראיתי שאסור לנו להגיע למצב שבו נהיה מנודים על ידי האו"ם, באשר ייתכן כי המקור היחיד לקבלת נשק לצה"ל יסתתם.
"אני מכיר בערכו וביכולתו של האדם הלוחם שלנו. אני יודע שהגורם הראשי הוא האיכות האנושית של הלוחמים, אולם בלי כלים מעולים, ובייחוד באוויר, גם החיילים המצוינים ביותר יהיו חסרי מגן וישע".
בהמשך לנאום הזה בן־גוריון נדרש מעל בימת הכנסת גם לשאלת תושבי עזה, ואמר: "ואשר לרצועת עזה, הועמדנו בפני הברירה: קליטת מאות אלפים עולים, או קבלת העול של 300 אלף תושבי הרצועה, ש־200 אלף מהם הם פליטים, בניגוד לרצונם של 300 אלף הערבים ובניגוד לרצונו של כל העולם, המזרחי והמערבי, העוין והידידותי".
בן־גוריון לתושבי הנגב המערבי אחרי הנסיגה מעזה ב־1957: "אני יודע שהגורם הראשי הוא האיכות האנושית של הלוחמים, אולם בלי כלים מעולים, ובייחוד באוויר, גם החיילים המצוינים ביותר יהיו חסרי מגן וישע"
לדברי רמון זיו־אב, מנהל מרכז המבקרים של הארכיון למורשת בן־גוריון, "בן־גוריון מסביר בדבריו את המצב כמו שהוא. כנראה ש'בתנאי מעבדה' לא היה בוחר באפשרות שישראל תיסוג מרצועת עזה.
"בשנים שקדמו למבצע קדש, בן־גוריון עמד בצד האקטיביסטי בשאלת רצועת עזה - הוא חשב שכדי להשיב את הביטחון לתושבי הנגב המערבי, ישראל צריכה לשלוט ברצועה וידע שמצרים מעורבת במידה מסוימת בפעולות הפדאיון. הוא כמובן יזם פעולות התקפיות ברצועה כאשר שב לתפקיד שר הביטחון בתחילת 1955.
"עמדה אחרת השמיע ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת, שהאמין כי הפתרון צריך להיות מדיני ושהמחיר שנשלם על סיפוח הרצועה, על תושביה והפליטים, יהיה גבוה עבור החברה הישראלית".
אז בן־גוריון שינה את דעתו ב־180 מעלות?
"כאשר בשלו התנאים הבינלאומיים לכיבוש הרצועה במסגרת מבצע קדש, בן־גוריון כבר היה בעמדה אחרת. הוא היה ראש הממשלה ושר הביטחון, ושרת עזב את תפקידו והוחלף בגולדה מאיר. אלא שאחרי המלחמה וכיבוש הרצועה, בן־גוריון גילה שבמציאות יקשה מאוד על ישראל להחזיק בה, גם בלי ההתנגדות של שרת.
"הסובייטים הביעו עמדה נחרצת ואיימו על ישראל בדרישה שתיסוג מהרצועה ומסיני, וגם האמריקנים התנגדו לשהייה הישראלית שם. אלו היו ה'מקלות', אולם היו גם 'גזרים'. הנסיגה כללה עסקה ביטחונית משמעותית, והיא זו שבאה לידי ביטוי בדבריו של בן־גוריון.
"מטוסי המיראז' הצרפתיים, שעליהם דובר, לא יכלו אמנם להגן על תושבי הנגב מפני מסתננים, אך היוו נכס ביטחוני אסטרטגי. נוסף על כך, הסכנה שריחפה מעל ישראל, אם היתה ממשיכה להחזיק ברצועה ובסיני, היתה של חרם בינלאומי שהיה מקשה על מאמצי המדינה באותן שנים לקלוט מאות אלפי עולים שהגיעו מכל קצות תבל.
"בן־גוריון היה בשיאו פוליטיקאי מאוד ריאלי. הוא הכיר היטב את המציאות וידע שאנחנו צועדים על חבל דק ומתוח בין האינטרסים והאידיאולוגיה לבין הרצון להיות חלק מהעולם והתלות שלנו במעצמות עולמיות.
"עמדתו לפני מבצע קדש היתה אמנם שעדיף שישראל תשלוט ברצועת עזה, אולם המצב הגיאופוליטי אחרי המבצע אילץ אותו לסגת מהרעיון ומהרצועה, וכמדינאי טוב הוא הבין את היתרונות הגלומים במצב הקיים והשתמש בו כדי לבצר את עמידתה של ישראל במזרח התיכון".
איך לדעתך הוא היה פועל אל מול המצב כיום, לאחר אירועי 7 באוקטובר?
"אני חושב שדווקא חשוב להתייחס לשאלה אחרת: למה בכלל מעניין אותנו מה בן־גוריון חשב, אמר או עשה לפני כמעט 70 שנה? יש לכך כמובן תשובות אפשריות רבות, אבל לענייננו - במידה רבה המתח בין מצבנו בזירה הבינלאומית לבין הצרכים והאינטרסים המיידיים שלנו קיים כיום כשם שהיה קיים בעבר.
"כל אלה שמנהלים כיום את המערכה פועלים בתוך מציאות גיאו־פוליטית מסוימת ולא בתנאי מעבדה. לכן השיח על העבר מאפשר לנו לקיים דיון שקשה מאוד לדון בו בהקשר של ימינו, משום שכולנו נמצאים ב'פוזיציה'. הדיון על הנסיגה ב־1957 יכול להיות נקי יותר, קר יותר, ולשמש בעצם מעבדת ניסיונות מחשבתית עבורנו".
רמון זיו־אב: "כל אלה שמנהלים כיום את המערכה פועלים בתוך מציאות גיאו־פוליטית מסוימת ולא בתנאי מעבדה. לכן השיח על העבר מאפשר לנו לקיים דיון שקשה מאוד לדון בו בהקשר של ימינו, משום שכולנו ב'פוזיציה'"
"היה בלחץ אדיר"
בר־זהר, מהיכרותו הצמודה עם בן־גוריון, שופך אור נוסף על התקופה המתוחה שאחרי מבצע קדש.
"היתה ביקורת ציבורית על 'הכניעה' לאו"ם ועל הנסיגה מסיני ומעזה אחרי קדש", הוא מסביר, "אבל הביקורת הגיעה בעיקר מימין, ובן־גוריון כידוע לא בדיוק התייחס לבגין או התחשב בדעתו, אם כי בגין דיבר בהערצה על מבצע קדש ואפילו אמר בכנסת 'יישר כוח'.
"אבל בגין של אז לא הבין את מגבלות הכוח שבן־גוריון כבר הכיר. ב־7 בנובמבר 1956 בן־גוריון שלח את האיגרת המפורסמת שלו לחטיבה 9, שבה כתב כי קמה מלכות ישראל השלישית, אבל אחר כך הוא אמר לי שהתחרט על המילים האלה. 'הייתי שיכור ניצחון', הוא אמר.
"הרי כבר באותו לילה הגיעו האולטימטומים של הרוסים והאמריקנים והיתה חרדה עצומה. הרוסים איימו על עצם קיומה של ישראל כמדינה, ובן־גוריון פחד מהם והעדיף להיכנע לאמריקנים.
"אגב, הרוסים עשו מבצע הטעיה מדהים. התפרסמו אז ידיעות שחיל האוויר הרוסי נמצא בסוריה ושהם הפילו מטוס בריטי, שהצי הסובייטי עם נשק גרעיני עבר בדרדנלים בדרך למזרח התיכון, שצנחנים רוסים נראו מתכוונים להגיע למצרים, ששייטות רוסיות הגיעו לאלכסנדריה. כל זה, מהתחלה ועד הסוף, היה שקר מוחלט. פייק ניוז. והכל פורסם ועורר פחד עצום.
"ניקיטה חרושצ'וב התגאה אחר כך בזיכרונותיו איך הצליחו להוליך שולל את כל המערב. גם האמריקנים פחדו, ה־CIA הודיע לנו שהרוסים מתכוונים להרוס את מדינת ישראל בתוך 72 שעות בהפצצה מסיבית. אגב, ה־CIA טעו כמו תמיד, אבל זה סיפור בפני עצמו. על כל פנים, בן־גוריון היה בלחץ אדיר, הממשלה שלו עשתה במכנסיים.
מיכאל בר־זהר: "בן־גוריון האמין, בצורה די תמימה, שאפשר לעשות שלום עם הערבים די בקלות. הוא אמר 'אם אני אשב עם נאצר', שהיה אז סמל האויבים, 'בתוך שעתיים נפתור את הבעיות ויהיה שלום'"
"במקביל היתה הברית הגדולה עם צרפת שבן־גוריון לא רצה לפגוע בה. לפני מלחמת ששת הימים ישבתי איתו הרבה, והוא כל הזמן אמר שאנחנו חייבים, אם אנחנו רוצים לצאת למלחמה, לזכות בתמיכתה של מעצמה זרה - צרפת או ארצות הברית".
הוא התנגד ליציאה למלחמת ששת הימים?
"בהחלט. הוא אמר לי, ולא רק לי, שצריך להתחפר, לחכות. 'זה לא הזמן, יהיו 5,000 הרוגים', הוא נקב במספר. הוא ראה גם שצרפת מתנערת מאיתנו, הרי דה גול נטש אותנו.
"ב־27 במאי 1967 הגיע בגין לביתו של בן־גוריון, בצעד מאוד אצילי, כי בן־גוריון עשה ממנו חוכא ואטלולא כל השנים. פגע בו, העליב אותו, 'האיש שיושב ליד חבר הכנסת בדר', 'המרטיר מחרות' וכל הכינויים הללו.
"בגין בכל זאת בא, בתיווכו של שמעון פרס ובחשאי, כדי להציע לבן־גוריון לחזור לראשות הממשלה לפני ששת הימים. בגין ראה שאשכול לא מתאים להיות ראש ממשלה. הוא הציע לאשכול להחזיר את בן־גוריון וששניהם יילכו יחד, אבל אשכול סירב ואמר לו 'שני הסוסים האלה לא יכולים עוד למשוך את אותה עגלה'.
"בפגישה עצמה, שבה הייתי בבית, בן־גוריון התחיל להרצות לבגין על כך שאסור לצאת עכשיו למלחמה וכולי. בהדרגה, הייתי אומר שבגין הלך והחוויר ובסוף אפילו לא הזכיר את עניין ראשות הממשלה אלא הלך לפרס ואמר לו 'אנחנו מסירים את תמיכתנו ממר בן־גוריון כראש ממשלה ומעבירים אותה למר דיין כשר ביטחון', וכך היה.
"האמת? בגין צדק. בן־גוריון טעה כאן לאורך כל הקו. לפני ששת הימים הוא כבר לא היה בן־גוריון הגדול".
בר-זהר: "בן-גוריון לא הכיר את הערבים ולא הבין את המנטליות הערבית. כמו שאמר לי חברי אביגדור קהלני לגבי המצב כיום, אבל זה נכון גם לגבי בן־גוריון: 'הגיע הזמן שנתחיל לדבר עם הערבים בערבית, לא ביידיש'"
לאורך השנים היה לו פתרון פרגמטי לעזה?
"לא, ומשום כך אחרי ששת הימים הוא אמר להחזיר את כל השטחים חוץ מירושלים ורמת הגולן. הוא לא רצה את עזה.
"בן־גוריון האמין, בצורה די תמימה, שאפשר לעשות שלום עם הערבים אפילו די בקלות. הוא אמר 'אם אני אשב עם נאצר', שהיה אז האויב הגדול, סמל האויבים, 'תוך שעתיים נפתור את הבעיות ויהיה שלום'.
"הוא רצה מאוד להיפגש עם נאצר, ובכל פעם שבא אורח מחו"ל ואמר לו הייתי בקהיר ונפגשתי עם נאצר והוא אמר שהוא רוצה שלום, בן־גוריון אמר לו מייד: סע חזרה וסדר לי פגישה איתו, אני מוכן לבוא לקהיר לפגוש אותו. זה קרה לפחות בשלושה מקרים, ובשלושתם השליחים חזרו עם הזנב בין הרגליים. נאצר לא רצה להיפגש.
"לבן־גוריון היתה גישה תמימה בנושא הזה. הוא לא הבין את הערבים ולא הכיר אותם. בכל שנות שלטונו נדמה לי שהוא נפגש רק פעם או פעמיים עם נכבדים ערבים, ואני מתכוון גם לעמים הערביים סביבנו, גם לפלשתינים וגם לערביי הארץ. הוא לא הבין את המנטליות הערבית. כמו שאמר לי חברי אביגדור קהלני לגבי המצב כיום, אבל זה נכון גם לגבי בן־גוריון: 'הגיע הזמן שנתחיל לדבר עם הערבים בערבית, לא ביידיש'".
shishabat@israelhayom.co.il
