השעה היתה שעת אחר צהריים מנומנמת בקיבוץ שמיר הסמוך לגבול לבנון. שאול קמחי, אז ילד בן 10, בדיוק הגיע מבית הילדים אל בית הוריו, לתה מסורתי של השעה 4. עוד לפני שהספיק ללגום מהמשקה המהביל, הציפו את המרחב שריקות הפגזים והמרגמות, ומייד אחריהן החלו הפגזות אינטנסיביות על הקיבוץ.
"זה היה קצב של פגז בכל 20 שניות", נזכר קמחי, היום פרופ' לפסיכולוגיה וחוקר חוסן, באותו יום ארור בשנת 1958. קמחי אחז את אחיו הצעיר בידו, אמו החזיקה את אחותו התינוקת, ויחד הם שעטו לעבר המקלט - שהיה נעול. "נשכבנו ליד הפתח עם לא מעט אנשים נוספים, עד שהצליחו לפרוץ את דלת המקלט. כשיצאנו, לאחר שוך ההפגזות, הקיבוץ היה הרוס ומפויח".
את 30 הילדים שהיו אז בקיבוץ ניסו המבוגרים להרגיע, ללא הצלחה יתרה. "בית הילדים היה במרחק של 250 מטרים מהגבול, שאפילו לא סומן בגדר, וזה כמובן תרם לאפקט הפחד. בהתחלה ניסו קצת לבלף אותנו, ואמרו שהפיצוצים הגיעו מגדודים של צה"ל. אבל לא היה לנו ספק שמדובר בהפגזה. בימים הראשונים ישנו עם מגפיים, ופשוט פחדנו פחד נוראי. זה היה קיבוץ קטן, חשוך. למזלנו, איש לא נהרג ולא נפצע".
כילד, היו לך תסמינים פסיכולוגיים לאחר האירוע?
"לא, אבל במשך חודשים כל רעש היה מקפיץ אותנו. פחדנו להתרחק מבית הילדים. לאורך השנים סיפרתי לסטודנטים שלי במכללה האקדמית תל-חי על האירוע הזה, ושאלתי כמה אחוזים מילדי הקיבוץ פיתחו לדעתם פוסט־טראומה בעקבות האירוע. התשובות נעו בין חמישה אחוזים ל־40 אחוזים. אבל בפועל, אף ילד לא פיתח פוסט־טראומה. זה תופס אנשים בהפתעה".
איך אתה מסביר את זה?
"זו שאלה מעניינת. אני חושב שזו פונקציה של הלכידות החברתית, של הקהילה התומכת. אלה אלמנטים חשובים לחוסן".
פרופ' שאול קמחי: "המנבא הטוב ביותר לחוסן לאומי הוא תקווה. אנחנו מכירים את זה מסיפורי מחנות הריכוז. אנשים שאיבדו תקווה מתו; אנשים ששמרו על תקווה, החזיקו מעמד. בישראל שמרנו עד כה על תקווה גבוהה. זו אחת מנקודות החוזק שלנו"
יציבות על פני 25 שנים
מאז אותו אירוע זרמו מים רבים בנהר, והיום נדמה שאין אדם שלא מדבר על חוסן - אישי, קהילתי ולאומי. חוסן אישי מוגדר כיכולת נפשית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולצד זאת - להסתגל לנסיבות שנוצרו בעקבות מצבים אלה. קמחי ושותפיו לאורך השנים הוסיפו למשוואה גם את מושג החוסן הלאומי והקהילתי, וכל אחד מהמדדים מורכב מתתי־רכיבים שונים. כך, למשל, חוסן לאומי מורכב, בין היתר, מאמון בראש הממשלה ובממשלתו, פטריוטיזם, אופטימיות, אינטגרציה חברתית ואמון במוסדות פוליטיים וציבוריים. ואילו חוסן קהילתי כולל, בין היתר, אמון במנהיגות הקהילה, יעילות קולקטיבית, מוכנות לשעת חירום, קשר למקום ואמון חברתי.
אז האם ישראל הצליחה לשמור על חוסנה בימים טרופים אלה? השבוע פורסם מחקר של מרכז המחקר Reswell באוניברסיטת תל אביב והמרכז לחקר הדחק והחוסן במכללה האקדמית תל־חי, העוסק בחוסן האוכלוסייה במדינת ישראל בשבוע הראשון למלחמת חרבות ברזל. החוקרים - פרופ' קמחי, פרופ' יוחנן אשל, ד"ר הדס מרציאנו ופרופ' ברוריה עדיני - התבססו על מדגם של 2,002 משיבים.
מהמחקר עולה כי רמות החוסן הלאומי, החוסן האישי והתקווה - היו גבוהות יותר בהשוואה למחקר קודם שנערך באוגוסט 2023. במקביל, תסמיני הדחק ותחושות הסכנה היו גבוהים יותר, והמורל היה נמוך יותר. בכל הקשור לחוסן הלאומי, התומכים בממשלה דיווחו על הרמות הגבוהות ביותר של אמון בממשלה ובעומד בראשה, על סולידריות ועל חיבור למדינה. הרמות הנמוכות ביותר דווחו על ידי המתנגדים לממשלה.
כותבי המחקר ציינו כי "למרות המלחמה, ולמרות תמונת האחדות והתמיכה, עולים חילוקי דעות ופערים בין אזרחי המדינה, והם משתקפים בהבדלים המובהקים במרבית המדדים שנבדקו במחקר בין שלוש קבוצות - תומכים בממשלה, ניטרליים ומתנגדים לממשלה".
קמחי מסביר כי מפרספקטיבה רחבה יותר, סבבים ומלחמות לא בהכרח פגעו בחוסן הלאומי של ישראל. "אבל לעומת זאת", הוא מסייג, "מה שקרה מאז הצעדים לקראת הרפורמה המשפטית פגע מאוד בחוסן הלאומי של חצי עם, כפי שעלה במחקר שלנו במהלך המשבר החברתי־פוליטי בישראל".
מה אפשר לומר לאורך זמן על החוסן שלנו?
"ב־25 השנים האחרונות המגמה אינה של עלייה, אלא של רמות חוסן יציבות, עם עליות וירידות. חוסן לא משתנה מדי יום, אלא מקטסטרופות, ואז נראה שינויים די מהירים".
פרופ' גבי בן־דור, ראש התוכנית ללימודי ביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, חקר החל משנת 2000, במשך 18 שנים, את החוסן הישראלי ונעזר במדגם מייצג של 2,200 נבדקים. בן־דור מסביר כי אף שמדובר בשנים שבהן התרחשו המבצעים בעזה, האינתיפאדה ומלחמת לבנון השנייה - "החוסן היה גבוה ממה שהיינו מצפים".
ראינו רמות חוסן גבוהות גם בטווח הקצר?
"בטווח הקצר ראינו ירידה באופטימיות ובאמון, ועלייה בחרדה אחרי פיגועים, טילים ומלחמות. כלומר - ירידה בחוסן האישי, הקהילתי והלאומי. אבל ראינו גם התאוששות: לאחר כמה שבועות או חודשים המדדים חזרו לבסיס המקורי. אפשר להשתמש כאן בדימוי של בקבוק פלסטיק שנמעך כשאנחנו לוחצים עליו, אבל ברגע שאנחנו משחררים - הוא חוזר לצורתו המקורית.
"עם זאת, לפחות ברמה הלאומית, חשוב שהמנהיגות תדבר אמת. רטוריקה בסגנון של 'חמאס מורתע' או 'נשמיד את חמאס' זו רטוריקה שלא תתבצע בוודאות, מה שעשוי לפגוע בחוסן הלאומי. צריך לספק לאזרחים תוכנית, להסביר מה המדינה והצבא עושים - מה זה אומר לרסק את חמאס? זה אומר לצוד את המחבלים? לכבוש את הרצועה? כשהציבור מבין מה קורה ומאמין שהיעדים ריאליים ובני השגה - זה משרה אופטימיות, ואופטימיות משרה חוסן. חשוב גם ליצור אמינות ולהימנע מטעויות. כשגוף כמו פיקוד העורף מפיץ הודעות שגויות, זה פוגע בחוסן הקהילתי והלאומי".
פרופ' גבי בן־דור: "צריך לספק לאזרחים תוכנית, להסביר מה המדינה והצבא עושים - מה זה אומר לרסק את חמאס? זה אומר לכבוש את הרצועה? כשהציבור מאמין שהיעדים ריאליים ובני השגה - זה משרה אופטימיות, ואופטימיות משרה חוסן"
שובו של המודחק
בין שהציבור מבין לעומק את ההתרחשויות הביטחוניות־מדיניות ובין שלא, נראה כי חוסנו של העורף, של החברה הישראלית, עומד במבחנו הגדול ביותר במלחמה הנוכחית, שיש מי שמכנה אותה מלחמה קיומית של ממש. "כשיש איום חיצוני על הקיום, הסולידריות הפנימית גוברת", מאשש פרופ' גד יאיר, מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, את מה שרואות עינינו בשלושת השבועות האחרונים.
"עצוב לומר זאת", הוא מוסיף, "כשאין מלחמות אנחנו אוכלים אחד את השני, אבל ברגע שיש קונפליקט חיצוני, כל ישראל ערבים זה לזה. אפשר לראות בזה נתון סוציולוגי: חברות מתגבשות בשעת משבר כדי להתאחד מול איום חיצוני".
בטח כשמדובר במלחמה.
"למשל, במלחמת יום הכיפורים. אנשים עזבו הכל והצטרפו לקרב. על פניו זה לא מעשה רציונלי, אבל הרציונל הלאומי כמו אומר להם - סעו חזרה לישראל, בדומה להתגייסות הנוכחית. לצד כל הוויכוחים שיש לנו בישראל, יש גם המון עזרה הדדית.
"במשך חודשים אנשים היו מחוברים לקבוצות שונות בעניין הרפורמה, ומייד עם תחילת הלחימה, ממש בלחיצת כפתור, הם הסיטו את המאמצים להתלכדות מחדש. במובן הזה המחאה עשתה עימנו חסד, כי נוצרה רשת תקשורת שעל בסיסה מופצת הסולידריות הנוכחית. מי היה מעלה את זה על הדעת לפני 7 באוקטובר. ראינו גם שחרדים החלו להתגייס לצבא, ואני צופה פוטנציאל של יחסים חדשים בין השבטים בישראל".
פרופ' גד יאיר: "אנשים התחברו לקבוצות שונות בעניין הרפורמה, ועם תחילת הלחימה הסיטו מאמצים להתלכדות מחדש. בזכות המחאה נוצרה רשת תקשורת, שעל בסיסה מופצת הסולידריות הנוכחית. מי היה מאמין לזה לפני 7 באוקטובר"
יאיר מספר כי השימוש הגובר במילה "נאצים" בעת האחרונה מעיד על כך שמדינת ישראל חזרה שוב לשורש הקיומי שלה. "היה לנו חוזה בסיסי עם המדינה, 'לעולם לא עוד', ולפתע קמה פה חרדה עמוקה מחזרת השואה. ממש שובו של המודחק, המודחק של הפחד הקמאי הישראלי".
במחקרים שלך אתה עוסק בלא מודע קולקטיבי. טראומת 7 באוקטובר תשקע בנפש היהודית
כמו טראומת השואה?
"גם יהודי ארה"ב חרדים מאירועי השואה. יהודים ברחבי העולם שואלים את עצמם ברובד לא המודע - לאיזה בית אברח כשהנאצים יבואו? וזה קורה גם כשאתה גר באמריקה, במקום הכי בטוח בעולם עבור יהודים. הפחד הזה כל הזמן ברקע. ומשהו בלא מודע היהודי הזה התעורר אחרי 7 באוקטובר, והוא בוודאי ישפיע על הנפש היהודית".
אתה סבור גם שיש בכוחה של טראומה לבנות סיפור זהות מכונן, סיפור פוליטי מכונן.
"אתן לך דוגמה. הזהות הצרפתית בנויה על מה שעשה המשטר המלוכני הישן, שלא נתן זכויות ואזרחות ל־95 אחוז מתושבי צרפת. המהפכה הכריזה למעשה, שלא יהיה על צרפת עוד משטר מלוכני. במלחמת העצמאות של ארה"ב הכיבוש האנגלי בארה"ב הביא לכך שלא יהיה בארה"ב שלטון עריץ. הדברים נכונים גם ביפן, בגרמניה, באיטליה, בפולין ובאוקראינה. אנחנו עדים לסיפור של כיבוש, לעיתים טבח נוראי, ולאחריו הבטחה. טראומה, ברמה האינדיבידואלית, היא משתקת. ברמה הלאומית טראומה מאפשרת לכונן זהות לאומית חדשה".
פעוטה בידיים זרות
לאילנה גבע, ניצולת שואה בת 84, אין זיכרונות מהוריה. כשהיתה בת שנתיים, בזמן מלחמת העולם השנייה, הם הכניסו אותה לשק יוטה וזרקו אותה לידיים זרות מעבר לגדר של גטו ורשה. כך ניצלו חייה. "הם אפילו לא ראו למי הגיע השק, וזו היתה הפעם האחרונה שהם ראו אותה", מספרת כלתה של אילנה - פרופ' רוני גבע, ראש המעבדה הנוירו־פסיכולוגית התפתחותית מהמחלקה לפסיכולוגיה והמרכז הרב־תחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר־אילן.
"היא ניצלה בזכות משפחה שטיפלה בה בשנות המלחמה, ובהמשך עלתה לארץ ואותרה על ידי קרובי משפחה רחוקים שטיפלו בה. לימים היא הפכה להיות אחות והקימה משפחה נפלאה".
כיום, בצל הסיפור של חמותה, חוקרת פרופ' גבע כיצד מתוך הטראומה והחשיפה לאיומי המלחמה מתאפשרים בכל זאת שמחת חיים, יצירתיות, בריאות וחוסן. "כפסיכולוגים התפתחותיים אנחנו עומדים בהשתאות מול דמויות כמו חמותי. אני חושבת שהדבר המשמעותי במצבים שבהם ילדים נחשפו לאלימות, איבדו את הוריהם במלחמה, היא הנוכחות של דמות התקשרות משמעותית. דמות שתדע לחבק, להעניק אהבה ולהיות קשובה לצורכי הילד או הילדה, בדיוק כמו המשפחה המאמצת של חמותי. דמות ההתקשרות יכולה להיות מורה, דודה, גננת או מורה בחוג. דמות שמכווננת לילד ולצרכיו כאן ועכשיו, ולטווח ארוך".
גבע מספרת כי לצד נוכחות פעילה של דמות התקשרות, המחקר מלמד על כמה גורמים חשובים למיתון הקושי ולהעצמת החוסן הנפשי של תינוקות וילדים בזמן מלחמה. "חשוב לנסות לפתח ולשמר שגרה. שגרה מסמנת תפקוד וקביעות המעניקים רוגע ומאפשרים לילד לנבא מה עומד לקרות. אפשר לעשות זאת גם באמצעים פשוטים - פעילות משותפת קצרה, או סדר פעולות מוכר כשמתעוררים ליום חדש, כשמתארגנים לשנת לילה או כשנכנסים למקום מוגן".
גבע אומרת שדבר חשוב ביותר הוא לנסות להעצים את תחושת המסוגלות של הילדים, גם כשהתנאים קשים. "חשוב לתת לפעוט אחריות באמצעות תפקיד, קטן ככל שיהיה, משהו שהפעוט ער לחשיבותו, כמו להביא את המוצץ, לראות איפה הכלב. זה מעצים את אמונתו בעצמו וביכולותיו להיות חלק מהפעילות ומההצלחה של כולם. גם במבוגרים - לקיחת משימה, התנדבות או עזרה לאדם אחר לפתור בעיה - מצמצמות את ההשפעה הקשה של מלחמה על החוסן הנפשי".
פרופ' רוני גבע: "חשוב לתת לפעוט אחריות באמצעות תפקיד, קטן ככל שיהיה, משהו שהפעוט ער לחשיבותו, כמו להביא מוצץ, לראות איפה הכלב. זה מעצים את אמונתו בעצמו וביכולותיו להיות חלק מהכלל. גם אצל מבוגרים מסייעת לקיחת משימה"
לגבע עוד נקודה חשובה בכל מה שקשור לטראומה, והיא נוגעת בעיקר להורים. "המחקר מלמד שפגעי מלחמה, בעיקר חשיפה ישירה לאלימות ונתק מדמויות התקשרות לזמן ארוך - פוגעים בחוסן הבריאותי והנפשי של תינוקות וילדים, גם אם נדמה בשלבים הראשונים שהכל בסדר".
תינוקות וילדים לא בהכרח יראו סימני פגיעה מייד בהתחלה. מדוע, בעצם?
"ילדים יודעים לקחת תור. כשהם רואים שמישהו אחר זקוק למשאבים הנפשיים של הדמויות המטפלות, הם לא בהכרח ישקפו את הקושי שלהם. זו השתקת הצרכים. אז גם כשהכל בסדר, חשוב לזכור שהחברה והמשפחה עברו כאן שבירה של מערכת ערכית בסיסית, שבירה שמחלחלת אלינו גם דרך המדיות השונות. כשילד נחשף למדיה שקשורה במלחמה, הוא סופג את זה, ולכן חשוב לצמצם חשיפה לתכנים לא מתאימים וגם להיות קשובים לילדים. לעיתים די בקשב מלא בנקודת זמן משמעותית אחת כדי לצמצם חרדה ולהעניק חוויית מסוגלות וחוסן".
מה שלא הורג, לא תמיד מחשל
פרופ' ניר מדג'ר, פסיכולוג וחוקר בתוכנית לייעוץ חינוכי בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת בר־אילן, מסביר גם הוא כיצד אפשר לשפר את החוסן האישי בימים אלה. "בשעת חירום, וגם בהתמודדות שמגיעה אחריה, יש שני אלמנטים שמסייעים בתרומה לחוסן האישי: שייכות חברתית ותחושת שליטה".
איך מוצאים תחושת שליטה בימים של חוסר ודאות?
"אנשים צריכים לחפש את הדברים שהם טובים בהם, לעסוק בדברים מוכרים שאליהם הם מתחברים. עבור מבוגרים זה עשוי להיות פשוט יותר. כאשר מדובר בילדים, חשוב לנסות לייצר שגרה שהילדים שותפים בבנייתה.
"בעניין החיבור החברתי, רצוי לשמור על קשרים חברתיים בקרב מבוגרים, וגם לאפשר לילדים להיפגש. אם, למשל, חוג הקראטה הקבוע לא מתקיים, חשוב לנסות למצוא פעילות ספורטיבית דומה באותו יום ובאותה שעה".
יש הורים שטוענים שקשה לילדים להתמקד, אולי מסגרת דווקא מלחיצה אותם.
"מסגרת נוקשה מדי אכן עלולה להעצים את חוויית חוסר השליטה של הילדים, לכן חשוב מאוד שהם יהיו שותפים בבניית סדר היום. וחשוב להזכיר כאן גם את ההורים: חיוני שהם ידאגו לעצמם בתקופה זאת, יתאווררו ויעסקו בתחביבים, כדי שיוכלו לשמש משענת לילדים".
לנוכח ההמלצות של מדג'ר, אני מנסה להבין עם פרופ' קמחי מה מנבא חוסן אישי, כדי להבין אם לחלקנו יש נטייה טבעית לכך. "יש כאן רכיב גנטי עמום, ולצידו מנבאים פחות מובהקים", אומר קמחי. "כך, למשל, ככל שאתה מבוגר יותר, כך החוסן שלך נוטה להיות גבוה יותר. גורמים נוספים שתורמים לחוסן האישי הם השכלה גבוהה ורמה סוציו־אקונומית גבוהה".
בממד החוסן האישי, האם יש אנשים בעלי חוסן גבוה באופן עקבי?
"במלחמת יום כיפור, למשל, טייסים עברו את העינויים הכי קשים בשבי, ומצד שני - רובם התאוששו בצורה מהירה יחסית בהשוואה לחיילים אחרים. מנגד, יש ויכוח מאוד גדול בין אנשי המקצוע אם התנסויות קשות מחזקות אותנו או מחלישות אותנו. והתשובה היא ככל הנראה - גם וגם. יש פה עניין של פרופורציות. בבסיס הצנחנים כתוב על קיר חדר האוכל 'מה שלא הורג, מחשל', זה לא בדיוק נכון. תלוי את מי".
לאורך המחקר ארוך השנים שלך התרשמת מאדם בעל חוסן אישי יוצא דופן?
"יש המון אנשים כאלה, כ־80 אחוז מהאוכלוסייה. חוסן אישי גבוה הוא התכונה הבסיסית. אם להיות ספציפיים - האלופים במילואים שרצו והצילו אזרחים ואת ילדיהם. זה היה מדהים".
כוחו של היישוב הקטן
בשבת, 7 באוקטובר, שהתה פרופ' מרים ביליג, ראשת התוכנית לתואר שני בייעוץ ארגוני וקהילתי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל, בבית של בתה בקיבוץ סעד, הסמוך לרצועת עזה. איתם היתה גם אמה של ביליג, ניצולת שואה. משפחתה של ביליג, שומרת שבת, גילתה בדיעבד כי לשער הקיבוץ הגיעו עם שחר עשרות מחבלים, שאותם ניסתה לעצור כיתת הכוננות. במזל, למקום הגיע טנק שהשמיד את כל המחבלים לפני שנכנסו ליישוב.
"הטנק בא, הרג מי שצריך, ונסע. בן־רגע נגמר הקרב", משחזרת ביליג. "תוך כדי האירוע הבנו שמדובר פה במשהו אחר - אבל עוד לא שיערנו את גודל האירוע. המשכנו לנהל את השבת ככל הניתן מהמרתף, על אף הירי מסביבנו. ניסינו לשמור על רוגע כדי 'למתן' את החוויה הקשה לארבעת הנכדים, שאותם העסקנו במשחקי חברה".
אירועי 7 באוקטובר, שאותם חוותה ביליג ממרחק נגיעה, נוגעים במובנים רבים לתחום מחקרה, שעוסק גם בחוסן קהילתי. במחקריה עוסקת ביליג בקהילות תחת איום טרור, והיא ליוותה את הקהילות ביהודה ושומרון ובחבל עזה גם כשהיו תחת איום הפינוי - ולאחריו.
ביליג לוקחת אותנו צעד אחד קדימה, אל עבר השיקום המאסיבי שצפוי בעוטף עזה, ומביאה כדוגמה את אירועי ההתנתקות. "עשו שם המון טעויות. למשל, הממשלה שכרה דירות באזור הדרום והעניקה פתרון לכל מתיישב. אני סברתי שיש למצוא פתרונות קהילתיים. חשוב לשמור על הקהילות, ולא לפרקן. אנשים איבדו בתים, משפחות, פרנסה. כל שנשאר להם זה 'הביחד של הקהילה'".
השאלה היא איפה ביחד.
"חשוב לשמור על התנאים הפיזיים הכי דומים שהיו להם לפני האסון. בהתנתקות העבירו את מפוני כפר דרום מבתים צמודי קרקע אל מגדלי מגורים באשקלון. קהילה לא יכולה לתפקד בבניינים של 20 קומות, ללא מקומות כינוס. "חשוב גם לדעת אילו קהילות לחבר", ממשיכה ביליג. "מניסיון בקרב מפוני ההתנתקות, התברר שלפעמים חיבור בין קהילות דומות יחסית פחות הצליח, ולפעמים דווקא כשקהילות היו שונות נרשמה הצלחה, משום שהן לא הרגישו איום זו על זו.
"החיבור בין הקהילות הקולטות לנקלטות יבוא במהלך הזמן, דרך מפגשים יזומים או אקראיים, דרך הילדים ודרך יצירת מטרות משותפות. גם אצל מפוני גוש קטיף ההתחלה היתה מדורגת, וההתקרבות באה באופן טבעי, לא באילוץ.
"עוד דבר שחשוב לחוסן הקהילתי הוא שהמפונים ינהלו את עצמם באופן אוטונומי. ההנחה צריכה להיות שהמפונים יודעים הכי טוב מה הם רוצים וצריכים. ברגע ששומרים על העצמאות שלהם, הדברים קורים מאליהם".
קמחי מוסיף כי "קהילות קטנות מאופיינות בחוסן גבוה יותר. גם 1,000 איש יכולים להיחשב כיישוב קטן. במחקרים קודמים זיהינו שלקיבוצים ולמושבים חוסן גבוה יותר לעומת יישובים אחרים באותו סדר גודל. בקיבוצים ובמושבים מצאנו שותפות ערכית גדולה יותר, אוכלוסייה יציבה יותר. מובן שלא לכל הקיבוצים אותו חוסן קהילתי. זה תלוי במידה האמון שלך במנהיגי הקהילה, בצוות החירום היישובי, בחינוך, וגם כמה אתה גאה לגור ביישוב שלך, עד כמה תקבל עזרה הדדית אם יקרה לך משהו רע".
מי שמחזקת את דברי קמחי היא פרופ' לימור אהרנסון־דניאל, העומדת בראש המרכז האוניברסיטאי לחקר המוכנות והמענה למצבי חירום ולאסונות באוניברסיטת בן־גוריון. אהרנסון־דניאל ביקרה במרכזים של פינוי אוכלוסייה ומספרת כי התרשמה שהחוסן הקהילתי בקרב מפוני הקיבוצים והמושבים גבוה יותר: "למרות שהם אולי נפגעו יותר, יש להם גרעין של לכידות קהילתית, מבנה קהילתי, וזה מסייע ויסייע להם בהתמודדות".
אהרנסון־דניאל חקרה את החוסן הקהילתי במועצה האזורית אשכול בשנים 2020-2015 ומצאה רמות חוסן קהילתי גבוהות ולכידות קבוצתית - דווקא בעת לחימה. בתום הלחימה החוסן ירד, אך לא חזר לנקודת ההתחלה. "ראינו את המגמה הזאת גם באזורים אחרים בארץ", היא אומרת. "ככלל", היא מוסיפה, "לישראלי הממוצע יש חוסן נפשי טוב. רובנו יודעים להתמודד, וגם החוסן הקהילתי הוא טוב ברוב המקומות".
פרופ' אדר בן־אליהו, ממרכז הידע והמחקר הלאומי בתחום ההיערכות למצבי חירום באוניברסיטת חיפה, בודקת את הממשקים שבין חוסן אישי לחוסן קהילתי, בדגש על צעירים ובני נוער בישראל. "קראתי שיו"ר מועצת התלמידים הארצית אמרה לאחרונה שבני הנוער הם דור אבוד. קורונה, עכשיו מלחמה. חוסן קהילתי ואישי מורכב מבני אדם, ולכן חשוב לטפח אותם, בוודאי בתקופות כאלה".
במודל שפיתחה עם ד"ר כרמית רפפורט, מצאה בן־אליהו שישה אלמנטים ישימים שעשויים לחזק חוסן בקרב סטודנטים: חידוש ולמידה מחדש; למידה עצמאית ובקבוצות; אסטרטגיות שניתנות להעברה בין תחומים או מצבים שונים; בחירה פעילה של אסטרטגיות, תהליכים ופעולות הרלוונטיים לחירום; דמות המראה אכפתיות כלפי האדם; ומוטיבציה ועשייה פעילה.
"הרבדים האלה תורמים לחוסן בשעת שגרה, וככל שאנחנו מתמחים בהם בצורה טובה יותר, כך העשייה שלנו, הלמידה והשגת המטרות - גם הן גבוהות יותר", מסבירה בן־אליהו. "כשעוברים למצב חירום או לזמן משבר, היכולות האלה מהוות גשר המאפשר לנו להמשיך לפעול. זה החמצן שלנו".
מי שסבורה כי לזמן משבר נדרשת תוכנית רחבה הרבה יותר היא נורית דאבוש, העומדת עם אלון לבבי בראש התוכנית לבניית חוסן ולניהול משברים בקריה האקדמית אונו. לדבריה, "הקמת רשות סטטוטורית לבניית חוסן היא חובה מייד בשוך הקרבות. הרשות תענה על הצורך בתיאום המערכות כולן בשגרה ובהכנתן למשבר. הרשות תהיה אחראית לבניית מערכי החוסן בכל התחומים בעורף, החל מפיצוי הנפגעים, מערכי החינוך, הבריאות, הרווחה והתשתיות. כולי תקווה שזה יקרה בקרוב".
נורית דאבוש: "הקמת רשות סטטוטורית לבניית חוסן היא חובה מייד בשוך הקרבות. הרשות תענה על הצורך בתיאום מערכות בימי שגרה ובהכנתן לימי משבר. היא תהיה אחראית לבניית מערכי חוסן בכל התחומים"
• • •
לקראת סיום אני חוזר עם קמחי לתחילת השיחה. אני שואל מה סייע לו להתמודד עם אותה הפגזה בקיבוץ, כשהיה רק בן 10. "מה שעזר לי", הוא אומר, "היו ההורים שלי, הקהילה, ילדים אחרים. אני לא בטוח שכילד הייתי כל כך חזק".
ומה יעזור לנו ברובד הלאומי להתמודד טוב יותר?
"המנבא הטוב ביותר לחוסן לאומי הוא תקווה. אנחנו מכירים את זה מסיפורי מחנות הריכוז. אנשים שאיבדו תקווה מתו; אנשים ששמרו על תקווה, החזיקו מעמד. אני יכול לומר שבישראל שמרנו עד כה על תקווה גבוהה. זו אחת מנקודות החוזק שלנו".
Ranp@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו