"שנים לא ידענו מי הוא, לא ראינו את פניו": תעלומת הטנקיסטים והלוחם שנהרג במעוז

עזרא בר־יוסף ואיציק שריר עמדו בשבוע שעבר בבית הקברות בקיבוץ דורות, הסמוך לשדרות, מול קברו של סמ"ר נדב כהן ז"ל.

נדב נהרג ביומה הראשון של מלחמת יום כיפור, אבל רק לפני שלוש שנים זכו השניים להכיר את שמו, לראות את פניו. מעולם לא החליפו איתו מילה. הקשר המיוחד בין השלושה נרקם בלילה הראשון של המלחמה, במהלך שש שעות ליד גופתו המכוסה של נדב. מאז, אף פעם לא עזב אותם.

"לקח לי כמעט 50 שנה לאתר אותך, לשמוע עליך מאחיך", כתב בר־יוסף לנדב בעמוד ה"יזכור" של משרד הביטחון. "מדי פעם אני קורא עליך שוב ושוב. לא התכוונת, אבל אני מרגיש חבר שלך. נוח בשלום על משכבך".

בר־יוסף היה מפקד טנק בן 21 בגדוד 195 כשפרצה המלחמה. "הגדוד שלנו ישב ליד מעבר הגידי בסיני", הוא מספר. "שבוע לפני פרוץ הקרבות החלה אצלנו כוננות, וביום שישי כבר אמרו שכנראה עומדת להיות מלחמה. היתה התרגשות אצל החבר'ה, לצד תחושת ביטחון כללית. אני חשבתי שמדובר באירוע קצר. נתחיל, נסיים, ונוכל לרוץ לספר בבית. היה לי חבר בצנחנים, וכל הזמן ישב לי בראש שאפגוש אותו ואסביר שלא רק הוא נלחם, גם אני הייתי שם".

אלא שהמלחמה נראתה לגמרי אחרת. ביום כיפור, קצת לפני 2 בצהריים, הופיעו פתאום מטוסי סוחוי מצריים מעל הבסיס ופתחו בהרעשה כבדה. "היו שני סבבים של הפצצה מבהילה", נזכר בר־יוסף (71). "בדיוק היינו בדרכנו לטנקים, אז אתה מתחפר באדמה, מנסה להיכנס כמה שיותר עמוק, אבל זה לא הולך. אתה לא חפרפרת. נשכבנו על הקרקע, ואתה רואה את הטייס חולף מעליך, ממש מבחין בתווי פניו. הריבוע הכי גדול בבסיס היה מבנה המטבח, והוא הופגז כבר בהתחלה, חבר'ה רבים מהמנהלה נהרגו באותה הפצצה".

אל הטנק של בר־יוסף הצטרף מהר גם הטען איציק שריר, שהיה חודש לפני שחרור משירותו הצבאי. "עבר פעם מטוס 40 מטר מעליך?" הוא שואל. "זה מזעזע. הראש שלך עף לכל הצדדים. אתה לא מבין מה קורה, רק קולט שמישהו מנסה להרוג אותך ואתה חייב לברוח כמה שיותר מהר. עד היום אני לא יודע אם נכנסתי לטנק שאליו צוותי. פשוט נכנסתי לכלי הראשון שראיתי, ואחריי נכנס בחור שרעד כמו מקדחה. הייתי צריך לייצב לו את הרגליים ותוך כדי צעקתי לנהג 'תניע וסע לפני שנתפוצץ'. העיקר לעוף משם.

"כשעליתי לטנק והתחלנו לנסוע, נדבקתי אליו כאילו חיי תלויים בו, לא הייתי מוכן לרדת. לא היה אכפת לי להיות נהג, תותחן, כל תפקיד. אני את הטנק לא עוזב".

"יריתי כמו משוגע"

לפי התרגולות והתכנונים שקדמו למלחמה, גדוד 195 היה אמור להגיע לצידה הצפוני של התעלה, ושם הכירו הלוחמים את השבילים ואת היעדים. אלא שכבר אחרי כמה קילומטרים של נסיעה הורה מפקד חטיבה 401, דן שומרון, לימים הרמטכ"ל ה־13 של צה"ל, לשנות כיוון ולדהור דרומה כדי לסייע למעוזי "הכפר" ו"המזח", שהיו זקוקים בדחיפות לעזרה.

"בערב ראש השנה יצאתי לשירות המילואים הראשון שלי", מספר אלי יניב (וישניצקי), שפיקד במלחמה על מעוז הכפר. "מאחר שסיימתי את שירותי הסדיר כמדריך בבה"ד 1 הוצבתי במאגר קצינים, והכוונה היתה לתגבר איתנו את המעוזים כדי שהמפקד שם יוכל לצאת לחופשה. כשהגעתי המוצב היה מאויש על ידי חיילי הנח"ל. ב־6 באוקטובר 1973 היינו 15 לוחמים, שלושה הגיעו באותה שבת בבוקר כדי לתקן את הגנרטור".

ב־13:50 הגיעה למעוז שיחת טלפון בהולה מהאוגדה, ובה אזהרה והוראה להיכנס לכוננות ספיגה. "צפויה הפגזה מיידית", נאמר להם.

"נדב כהן ז"ל, שהיה סמל המחלקה, רץ להעיר את החבר'ה וביקש שינעלו נעליים וייכנסו לבונקרים", נזכר יניב (72). "לפי התרגולת, מפקד המוצב מגיע לעמדת הפריסקופ וצופה במה שמתרחש מעבר לתעלה, וכך עשיתי. ב־2 החלה הפגזת תופת, הפריסקופ שלי חטף פגיעה ישירה ולא היה אפשר לראות כלום. רעש אימים מסביב, גיהינום. יצאתי עם הנשק האישי, הלכתי לעמדה תוך כדי הפגזה, וכשעמדתי מול התעלה חשכו עיניי. במים כבר שטו סירות עם קומנדו מצרי. חזרתי בריצה לחמ"ל וצעקתי 'עולים עלינו, כולם לעמדות!'. אנשים נכנסו לפאניקה, היה צריך לחלק כמה סטירות כדי להעיר אותם.

"תפסתי מקלעון, יריתי כמו משוגע, ואחרי כמה דקות שמעתי מימין את המאג מטרטר. זה היה נדב, שתפס עמדה מעלי וריסס את סירות הקומנדו. אתה רואה אותן נקרעות וטובעות. היו סירות שברחו. פתאום לא שמעתי עוד את המאג ושאלתי 'למה הוא הפסיק לירות?'. שלחתי מישהו לבדוק, ומסרו שנדב נהרג. מתברר שצלף מצרי הכניס לו כדור בראש. הוא היה בן 20, החלל הראשון של המעוז".

איציק שריר: "כשהסענו את נדב לתאג"ד, נהגתי בטנק וכל הזמן ישב לי בראש שחייבים להיזהר. אני זוכר שהסתכלתי שהוא לא נופל, הבנתי שאני חייב לשמור עליו בשבע עיניים. זו אמנם גופה, ואתה מבין שזו גופה, אבל גם חייל קדוש"

יניב עלה בקשר וביקש סיוע בפינוי ההרוג, וגם לפנות את אחד החיילים, שלקה בהלם. הוחלט שגדוד 195 ישלח למעוז הכפר את הטנק של מפקד המחלקה, חיים אפרימה, ובחיפוי מאחור יעמוד הטנק של בר־יוסף.

"לא מזמן, בעקבות הסרט 'המזח', הבמאי חיבר לי אחרי 50 שנה את אפרימה, מפקד הטנק שנכנס לסייע לנו. זו היתה שיחה מאוד מרגשת", מספר יניב. "הוא הגיע למוצב בלילה שבין שבת לראשון, קצת אחרי חצות. הטנק פרץ את שער המעוז, הסתבך בגדר התיל והיה אצלי במשך כמה שעות עד שהצליח לסדר את התקלה. פיניתי אליו את ההרוג והפצוע, והוא יצא לדרכו".

יומיים לאחר מכן יכבשו המצרים את המעוז, שאיבד ארבעה לוחמים וש־13 מחייליו נשבו. יניב נפצע קשה והיה בשבי המצרי במשך 45 יום.

"לא ידענו מי הוא"

הטנק של המ"מ אפרימה, ועליו נדב ההרוג, שכוב על אלונקה ושמיכה מכסה את פלג גופו העליון, פגש בחוץ את הטנק של בר־יוסף, שסבל באותן שעות מתקלה טכנית. "חטפנו אר.פי.ג'י בדופן ולא יכולתי להעביר הילוכים", מספר שריר, שבאותן שעות תפעל את הכלי. "זה כמו שתיקח את הרכב שלך ותיסע לירושלים בהילוך ראשון. טנק, לילה, מלחמה, יורים מסביב. המ"פ הבין שיש טנק צולע בפלוגה, אז הוא שלח אותנו לעמוד בכניסה למעוז כדי שנהיה מין חצי אמבולנס".

אפרימה מסר לבר־יוסף את האלונקה, כדי שיפנה את ההרוג לתאג"ד. "הוא הגיע אלינו מכוסה בשמיכה", מספר בר־יוסף על המפגש הראשון עם נדב. "בהתחלה הנחנו את גופתו על סיפון הטנק. זה אמנם לא היה טבעי לפגוש חייל מת, אבל כמעט 'סתמי' באותם רגעים. אתה הרי באמצע מלחמה, יודע שיש אבידות. זה היה קצת כמו שהעלו לי ציוד על הכלי.

"קשרנו את האלונקה היטב, חלקה ישב בסל צריח וחלקה היה מונח לידי. לא הייתי צריך להסתובב כדי לראות את נעליו האדומות, שהיו מסודרות כמו במסדר".

היו כתמי דם, מראות קשים?

"בכלל לא. הוא כנראה נפגע מכדור ונחבש. לא ידענו מי הוא, מה שמו, לא ראינו את פניו. למה לי לדעת? הוא לא מהיחידה שלי ואני לא מכיר אותו".

ההוראה היתה להעביר בבוקר את החלל לתאג"ד, ובינתיים היה צריך לשרוף כמה שעות מתות, ללא קרב. "אלה השעות המהותיות לעשות חשבון נפש", אומר בר־יוסף. "בהתחלה אין זמן לחשוב, אבל בפנים, בנפש, מתברר שהכל סוער ומתחילות לעלות שאלות. מי ההורים של ההרוג, והאם הם יודעים שבנם נפל? מה הוא עשה בחיים? מאיזו יחידה הוא? זה מעסיק אותך ולא עוזב. מחשבות אם היתה לו חברה, ושאלות כמו למה דווקא בגיל צעיר כזה למות, כשכל העולם מבלה? מין שיחה שאתה מנהל איתו, ואני לא יכול לומר אם הוא ענה או לא".

איציק שריר, חברו של עזרא לצוות, דווקא הגיע לדבריו מוכן למפגש הפתאומי עם המוות. "נדב אמנם היה ההרוג הראשון שראינו, אבל בראש הבנו שאנחנו במלחמה מטורפת, אז על ההתחלה בניתי לעצמי בראש חומות הגנה.

"אמרתי לעצמי 'אל תיקח את זה אישית, אל תיקח ללב'", הוא נזכר, "כל הזמן היה לי דו־שיח עם עצמי ואמרתי שאולי גם אני אפגע ואקווה שיחלצו אותי. נשארתי קר לחלוטין. בבוקר, כשהסענו אותו לתאג"ד, נהגתי בטנק וכל הזמן ישב לי בראש שחייבים להיזהר. אני זוכר שיצאתי והסתכלתי שהוא לא נופל, שלא קורה לו משהו. הבנתי שאני חייב לשמור עליו בשבע עיניים. זו אמנם גופה, ואתה מבין שזו גופה, אבל גם חייל קדוש".

"החברות מחזיקה אותך"

הצוות הניח את גופתו של נדב בתאג"ד מבלי לדעת מיהו - וחזר למלחמה. גדוד 195 ידע ימי קרב קשים בגזרה הדרומית, שבהם ספג 27 הרוגים ולא מעט פצועים.

"קשה להגיד על מלחמה 'נפלאה', אבל היה לנו קרב על גבעה 110, אחד הקרבות הקלאסיים ביום כיפור", נזכר בר־יוסף. "זו היתה גבעה שעליה התמקמו כוחות קומנדו מצריים וניהלנו איתם קרב כמו בקורס מפקדי טנקים. כיתרנו את הגבעה משני הצדדים והשמדנו את כוח האויב. זו היתה אופוריה, אבל באותו יום אכלנו אותה דווקא בגלל השאננות. התייצבנו על הגבעה, נהנינו מההצלחה - ואחרי חצי שעה הם הורידו לנו שני טנקים והרגו שני לוחמים. בהמשך אנחנו היינו הגדוד שכיתר את הארמייה השלישית".

כחייל צעיר, לא היה פחד? רצון לחזור לשגרה?

"הייתי מת להיפצע. כל הנפש שלך שואלת 'מה אתה בכלל צריך את הקרבות האלה? תחזור הביתה'. אבל אתה לא יכול להתחמק כי אלה החברים שלך. מה שמחזיק אותך בתופת זו בעיקר החברוּת, שמכתיבה 'אני אמות עבורך ואתה תמות עבורי'. אתה לא יכול להשתמש בדחפים אגואיסטיים, ואני לא יודע להגיד מה היה קורה איתי אם הייתי ביחידה שלא הייתי מחויב אליה רגשית.

"אספר לך שכל מה שרציתי באותם ימים היה ללכת יחף על שפת הים בתל אביב. עד היום זה מקועקע אצלי. שום דבר חוץ מיחף על חוף ריק מאנשים. סוג של חופש, חצי סרט".

עזרא בר־יוסף: "במלחמה פגשתי גופה עטופה בשמיכה ונעליים אדומות. כשיש הרוג שאין לו פנים - אתה כל הזמן מנסה לצייר פנים שהם רחוקים מהמציאות. היום אני יכול לומר על הבחור שהיה ספורטאי, מתמטיקאי ומוזיקאי, שהוא חבר שלי"

בר־יוסף, שבחייו האזרחיים היה בכיר בבנק הפועלים והניע עסקים כבדים, מודה שהמלחמה צילקה אותו. בשנים שעברו טיפל לא מעט גם בנפש, ששבה מעורערת מסיני. "החזרה היתה מורכבת", הוא מספר, "הרבה חברים איבדתי שם. את ליאור, הבן של המשורר נתן יונתן, שהיה איתי בקורס מפקדי טנקים; את אלי קלר, שהיה חבר נפש; ואת ארז לבנון מקיבוץ פלמחים. מגיע יום הזיכרון ואתה קורס. לא חיצונית, יותר 'פילוסופית'. יוצא אצלך הרבה עצב על החיים.

"אחרי המלחמה לא יכולתי לשבת עם החבר'ה שגדלתי איתם. רציתי רק לחזור לבסיס ולצבא, ותבין שגדלנו בגבעת שמואל כחבורה מגובשת. אני זוכר שישבנו בשדרה והרגשתי שהאנשים האלה זרים לי. החזרה לצבא זו תחושה שמלווה אותי עד היום, ובכל יום שישי החבר'ה מהגדוד נפגשים פה, בקפה. יש לנו שולחן קבוע".

"בשביל מה לחפור?"

שריר (71), שבמשך שנים עבד גם הוא בתחום הבנקאות וכעת עוסק ביצוא לאוזבקיסטן, מגיע מדי שבוע מפתח תקווה לפרלמנט הצבאי. "המלחמה נמצאת אצלי בראש יום־יום. עד כדי כך", הוא מודה. "תשאל אותי על דברים שקרו לפני, ולא אזכור. מיום כיפור באוקטובר 1973, בשעה 2 בצהריים, אני לא שוכח כלום. המלחמה השאירה אצלנו את האמא של הצלקות, ובכל שבוע כשאנחנו נפגשים אנחנו חוזרים לאותם ימים ולשאלות 'תגיד היית איתי, היית איתו, פגעת, ברחת?'. חד־משמעית נשארנו שם".

במסגרת שיחות המלחמה בפרלמנט חזר בר־יוסף לא פעם לאותו הרוג שפינה על הטנק בתחילת המלחמה. השעות שהעבירו יחד השאירו בו חותם משמעותי, והוא רצה לברר מי היה אותו אלמוני.
"אמרתי לו, 'עזוב, בשביל מה לך לחפור במה שקרה?'" מספר שריר. "לי היה יותר נוח שאין דמות. באותו לילה לא ראיתי את פניו, וגם כשהורדנו אותו בתאג"ד זה היה הליך מהיר. לא רציתי להתחבר אליו, כדי שהוא לא יישאר לי כזיכרון בראש".

איציק שריר: "מבחינתי נדב היה שייך לעולם אחר. עכשיו, כשאני עומד מולכם, אני מדמיין אותו ביניכם, בתוך המשפחה. אני מצטער שלא עשיתי את המפגש הזה קודם, אבל מה שנקרא - מוטב מאוחר מאף פעם. עבורי זו ממש סגירת מעגל"

אבל בר־יוסף לא הרפה. עם השנים גילה שאותו הרוג היה חייל בנח"ל, וגם היה משוכנע שמדובר בבן קיבוץ רוחמה שבנגב הצפוני. על פי ממצאיו היה מדובר בחייל ממשפחה מאמצת, אבל לא היו לו הוכחות לכך, ולכן, כמוצא אחרון לפתרון התעלומה, פנה לסא"ל (מיל') אריק זטורסקי, שלא מפסיק לחקור את המלחמה.

זטורסקי (70) היה במלחמת יום כיפור מפקד מחלקה בגדוד 46 של חטיבה 401, שאליה השתייך גם גדוד 195 שממנו הגיע בר־יוסף.

"יש כאלה שיאמרו שמדובר בפוסט־טראומה, אז אני אומר שאצלי לפחות היא יוצאת לכיוון טוב, סוג של שריטה", הוא צוחק. "במשך שנים רשמתי פתקים והייתי סקרן לדעת כל פרט. בהתחלה התעסקתי רק בפלוגה שלי, אחרי זה בגדוד, וככל שעברו השנים כך התחלתי לבדוק דברים וגיליתי שבין הסיפורים שאנשים מפיצים לבין מה שקרה במציאות ההבדל גדול.

"כדי לדעת שמישהו טועה אתה חייב לקרוא יומני מבצעים ומפות, לשמוע הקלטות של רשת הקשר ועדויות של אנשים. כפנסיונר התחלתי לחקור יותר לעומק. כבר כעשור שאני עוסק בזה באופן אובססיבי, והיום אני אחד המומחים הגדולים בנושא השיבוצים של גדודי השריון הסדירים בדרום במלחמה. אמרו לי 'תכתוב ספרים' וזה לא מתאים לי, אבל אם מישהו צריך למצוא משהו או מישהו, בסוף עוף השמיים יוליך את השם שלי לאוזנו".

"עבודת נמלים"

את זטורסקי הכיר בר־יוסף עוד מהשירות הסדיר, כשהשניים העבירו קורס מפקדי טנקים. מאז נפגשו לא פעם, ובדרך כלל שיחותיהם התרכזו בנושא המלחמה ההיא.

"עזרא יודע שאני בקיא", מספר זטורסקי. "ערב אחד, לפני שלוש שנים, הוא אמר לי 'אתה חייב לעזור, יש משהו שיושב עלי'. אני שומע הרבה סיפורים כאלה ועוזר כשאני יכול. אני אמנם לא פסיכולוג, אבל היה ברור שלבן אדם יש בעיה. עזרא תיאר את מה שקרה, ונכון שלא היינו באותו גדוד, אבל ידעתי מי עשה שם מה ברמת הטנק הבודד כמעט. כשאומרים 'הייתי במוצב כזה וכזה' - אני יודע למצוא את התיק ואת עדות המפקדים, ואם עשו תחקיר אני מכיר כל מילה כתובה שנרשמה. זו עבודת נמלים, פאזל ענק".

זטורסקי מצא את התחקיר שבוצע במעוז "ניסן", או בשמו המוכר יותר "הכפר", מייד אחרי המלחמה. בתחקיר מופיעה עדותו של מפקד המעוז, סגן אלי יניב, שמספר כי "בהתקפה הראשונה שהיתה נהרג סמל המוצב נדב מקיבוץ דורות". הוא לא היה צריך יותר מקצה החוט הזה, כדי לספר לבר־יוסף שלחלל צה"ל שאותו הוא מחפש קוראים נדב כהן והוא מקיבוץ דורות.

"צריך לדעת היכן לחפש", זטורסקי מצטנע. "חלק מהחיפושים נעשים מתחת לפנס, ולכן לא מגיעים לתוצאות. זה עניין של מזל, ובמקרה הזה הכרתי את האירוע והגזרה, אז היה לי יתרון. עזרא שמח לדעת שקוראים לבחור נדב ושהוא מקיבוץ דורות, ואז שאל אם יש לו משפחה. אמרתי שלפי הנתונים היבשים יש, אבל לא אוכל להגיד אם כולם בחיים. הוא אמר 'לא מעניין אותי, אני מתכוון לנסוע לשם'".

עזרא בר־יוסף: "המלחמה מפשיטה, תולשת ממך כל נוצה אפשרית. אתה חשוף לחלוטין ברגעים הכי קשים של פגישה עם המוות. אתה שואל איך אני קשור למישהו שבכלל לא הכרתי, ומתברר שיש משהו גדול שמאחד אותנו"

האירוע ההוא התרחש ממש לפני יום הזיכרון בשנת 2020, כשנגיף הקורונה היכה בכל כוחו והסגרים הלכו והתהדקו. אנשי משרד הבריאות וראש הממשלה ביקשו מהאזרחים שלא יעזבו את ביתם והגבילו את התנועה בכבישים, אולם בר־יוסף לא ויתר ונסע לנגב.

הוא הגיע לבדו לבית הקברות בקיבוץ דורות, מצא את קברו של נדב והופתע לגלות קבר מטופח גם אחרי כמעט 50 שנה. המצבה היתה אפילו רטובה מעט, כאילו מישהו שטף אותה באותו יום. אחרי כמה דקות אשר בהן התייחד עם נדב, שאותו לא פגש מאז אוקטובר 1973, החליט שאין מצב שהוא עוזב ככה את הדרום.

בר־יוסף חיפש במודיעין 144 את משפחת כהן מקיבוץ דורות, התקשר למספר הטלפון הראשון שמצא ושמע קול אישה. הוא הציג את עצמו בדרך מסורבלת מעט, מאחר שלא ידע איך לספר לה על סוג הקשר בשיחת טלפון קצרה. "היא שאלה אותי 'מה לך ולו?', והיו כמה שניות של שקט", הוא נזכר.

מי שענתה לטלפון היתה רינה כהן, אשתו של יובל, אחיו הגדול של נדב ומי שעד לפני שנה היתה האחראית על בית העלמין של הקיבוץ. היא הזמינה את עזרא לבקר בביתם, ויחד עם יובל השלימו השניים עבור בר־יוסף את הפרטים שלא ידע. מתברר שנדב היה עילוי בקיבוץ, תלמיד מצטיין במתמטיקה ובפיזיקה, ספורטאי־על בהתעמלות ובעיקר בכדורסל, נגן פסנתר וחובב מוזיקה קלאסית וספרות איכותית.

"בהתחלה הם לא הבינו שאין לי מה לספר, שאני בכלל לא חבר ושבסך הכל באתי לקלוט מידע עבור עצמי", נזכר בר־יוסף. "באתי להשלים את הדמות, כי מבחינתי היה מדובר בסוג של ואקום. כל מה שפגשתי במלחמה היתה גופה עטופה בשמיכה ושתי נעליים אדומות שישבו בזווית ישרה. כשיש הרוג שאין לו פנים - אתה כל הזמן מנסה לצייר פנים, והפנים שאתה מצייר, מתברר, רחוקים מהמציאות. כשאתה פוגש את האמת, אתה עושה סוג של חיבור בלי עכבות. היום אני יכול לומר על הבחור שהיה ספורטאי, מתמטיקאי ומוזיקאי, שהוא חבר שלי".

אתה מרגיש מחובר אליו?

"כשאני קורא עליו היום אני מבין שהוא כנראה היה בעל אינטליגנציה גבוהה מהרגיל. גם אני התחלתי ללמוד פיזיקה באוניברסיטת בר־אילן, אבל מהר מאוד העיפו אותי לכלכלה. אני מדרג את נדב ברמה ערכית הרבה יותר גבוהה ממני, וזה לא קשור לעובדה שלא הכרתי אותו. איש שיש בו שילוב של תחומים כאלה, בגיל הזה, אני מהמר שסטטיסטית יש אצלו גם קורלציה לערכים נוספים. הפגישה עם משפחתו סגרה לי פינות. זה אמנם לא היה מה שדמיינתי, אבל זה בנה עבורי דמות שלמה, שלמרבה הפלא הרבה יותר מעסיקה אותי כעת. היום אני אומר כמה חבל שלא דיברתי איתו. אם היינו יושבים יחד, מעניין מה היה קורה".

יובל (80), האח הגדול, משלים פרטים נוספים על נדב ועל ההשפעה שהיתה למותו במלחמה על המשפחה. "היינו ארבעה אחים, ונדב, הצעיר מבינינו, היה מוכשר מאוד וצנוע מאוד", הוא מספר. "אני הייתי במילואים כשהמלחמה הארורה פרצה ונודע לי שנדב נהרג מייד אחרי מותו. אני זוכר שלהוריי זו היתה המכה הכי קשה שיכולה להיות. למעשה, היום אני היחיד שעדיין חי כאן. הוריי נפטרו, ושני אחיי גרים בארה"ב, עזבו את הארץ לאחר מות אחינו".

כשעלה לקברו של נדב, בר־יוסף לא רצה בתחילה לפגוש את משפחתו. הוא גם לא סיפר לחבריו מהצבא על הביקור הצפוי, אבל הדברים התגלגלו והוא נשאר בקיבוץ כמה שעות.

"הוא רצה לפגוש, לשמוע, היה מאוד סקרן", מספרת רינה, אשתו של יובל. "גם אני לא פגשתי את נדב. הגעתי לקיבוץ שלוש שנים אחרי מותו, אבל ידעתי כמה הוא היה חשוב להוריו, שטיפחו את הקבר במהלך השנים וגם שימרו בבית חדר לזכרו. הם היו שבורים כי נדב היה משכמו ומעלה. יש פה הרבה מבני כיתתו שמספרים שהיה בחור מקסים. חבל שלא זכיתי להכירו".

"רואה פנים וכתובת"

כשחזר לביתו בגבעת שמואל דיווח בר־יוסף לחברו לצוות, איציק שריר, על המפגש המרגש בקיבוץ דורות. "הוא סיפר לי 'אני יודע מי החייל והייתי אצלו בבית'", משחזר איציק. "אמרתי לו 'אתה מטומטם, משתי סיבות. הראשונה, למה לא לקחת אותי איתך? והשנייה שעכשיו אותה דמות ערטילאית, דמיונית, שנמצאת אצלי בזיכרון, היא מעין קופסה סגורה שנפתחה'. אני נכנס לאינטרנט, רואה פנים ויודע מה הכתובת והיכן נמצא הקבר. פתאום הכל מוחשי. זה שינה לי את הראש.

"הרי גם אותי נדב העסיק במהלך השנים שחלפו, אבל הוא היה משהו עלום. חייל הרוג שביליתי איתו לילה שלם, ולא היה לי מה להוסיף לגביו. כעת אני צריך להתמודד עם דמות אמיתית".
גם שריר לא מפסיק לחשוב על המלחמה ההיא. רק בשבוע ששוחחנו הלכו הוא ועזרא לחנוכת אנדרטה לזכר חללי הגדוד, שאת כולם הוא זוכר. "אנחנו לא מחמיצים טקסים", הוא אומר. "השנה, למשל, ביום הזיכרון, ארגנתי דגלון של גדוד 195 שיונח על כל קבר. דאגתי שיודבק חזק בדבק מגע, וכשדיברתי עם המשפחות השכולות הן סיפרו שהתרגשו מהמחווה. אמרתי שאם כך - עשיתי את שלי.

"מצד שני, יש אצלנו בגדוד גם משהו כמו חמישה אחוזים מהאנשים שכל כך נפגעו מהמלחמה, שכשאתה מנסה לקרב אותם הם אומרים 'לא' מוחלט. לא רוצים לשמוע, לא רוצים לזכור".
"לא עוד זיכרון"

שריר נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לשמונה נכדים. בר־יוסף נשאר רווק, אומר שזה לא בגלל המלחמה ההיא, אבל מודה ש"אם היו לי ילדים, כנראה לא הייתי מסוגל לעבור חוויה של מלחמה. המלחמה והתהליך שאתה עובר אחריה מפשיטים, תולשים ממך כל נוצה אפשרית. אתה חשוף לחלוטין, כי שם אתה ברגעים הכי קשים של פגישה עם המוות. רגעים של כעס לצד שמחה טוטאלית. דינמיקה מיוחדת שקשה להסביר. אתה שואל איך אני קשור למישהו שבכלל לא הכרתי, ומתברר שיש משהו גדול מאוד שמאחד אותנו".

בשבוע שעבר הגיעו צמד הטנקיסטים, שלא נפרדו מאז השירות הסדיר, לבית העלמין בקיבוץ דורות כדי לפגוש את נדב ומשפחתו. יובל, האח, הגיע מלווה ברינה אשתו ובאדווה ויפתח, שניים מארבעת ילדיהם. בשביל בר־יוסף זה לא היה מפגש ראשון, אבל בשביל שריר כן, ואותות ההתרגשות נראו היטב על פניו.

"היו לנו 27 חללים בגדוד", סיפר שריר למשפחתו של נדב. "הגעתי לכל המשפחות שלהם, אני מכיר אותם ואת סיפורם האישי וראיתי כל הזמן את דמותם מול עיניי, וכשעזרא שאל במשך השנים 'מי היה ההרוג שפינינו?' אמרתי 'עזוב, יש לנו מספיק משלנו'. מבחינתי נדב היה שייך לעולם אחר. עכשיו, כשאני עומד מולכם, אני מדמיין אותו ביניכם, בתוך המשפחה. אני מצטער שלא עשיתי את המפגש הזה קודם, אבל מה שנקרא מוטב מאוחר מאף פעם. עבורי זו ממש סגירת מעגל".

"מבחינתי נדב לא היה עוד זיכרון", נאנח בר־יוסף. "הלילה שהעברנו יחד, הוא מת ואני חי, היה טראומה עבורי. אני זוכר שהייתי מתעורר בלילות ומדבר איתו. כל החיים דיברנו".

רינה ויובל הביאו אלבום שהכין ישראל, אביו של נדב, ובו קטעים שכתבה האם רבקה לצד תמונות ישנות ומכתבים ששלח נדב למשפחתו, והיו רבים כאלה. המכתב האחרון שכתב למשפחתו היה ב־3 באוקטובר 1973, שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. "יום רביעי כבר ויום ראשון מתקרב, אבל מטרידה אותי מאוד העובדה שאין כל ביטחון שאצא השבוע", כתב. "העניינים יגעים כרגיל. אני תופס 'עמדה' חשובה כאן ומנהל את העניינים.

"אני קורא די הרבה. הספר האנגלי שלקחתי היה נועז, אבל די משעמם מבחינת העלילה. אני מצפה לסיום שלי כאן, אבל הוא עוד קצת רחוק. רשמית אני צריך לסיים בסביבות 15 בנובמבר, אבל מניסיון אני רואה שאנשי הסגל יוצאים מכאן באיחור של שבועיים, לפחות. אני מסיים, תהיו בריאים. אני כבר 'חנוק' להגיע, אבל זה לא בטוח. שלכם, נדב".

ברביעי כתב את המכתב - בשבת בצהריים כבר לא היה בין החיים.

הנכד שמזכיר

גם 50 שנה אחרי קברו של נדב כהן בקיבוץ נשאר מטופח ונראה שהצמחייה מסביבו מטופלת בקפידה. בתום המפגש בבית העלמין מזמינים רינה ויובל את עזרא ואיציק לביתם, שמשקיף אל נוף דרומי מרהיב. הם המשיכו לדבר על הקיבוץ, על החיים. רינה סיפרה שכל מי שהכיר את נדב אומר שעידן, הנכד שלהם, ממש מזכיר אותו במראהו.

הם שתו לימונדה קרה, אכלו עוגה. השמש שקעה לאיטה. נדמה היה שיושבת שם חבורה שצריכה להשלים פערים גדולים, בני 50 שנה, בסיפור שהחל במוות - אבל ממשיך לחיות.