לצד הכביש המהיר המחבר את נמל התעופה הבינלאומי של קהיר עם מרכז בירת מצרים, בשכונת הליופוליס, תופס את העין מבנה עגול רחב ממדים. הוא בולט בנוף הכללי של בנייני המגורים הגבוהים, חומות בסיסי הצבא ומרכזי הספורט שלצידו, שנבנו בשנות ה־70 וה־80 כדי לספק את צורכי משפחות הקצונה הבינונית והגבוהה של צבא מצרים והבורגנות המקומית.
גם מטוסי הקרב המוצגים לפני המבנה מושכים את העין. "פנורמת מלחמת אוקטובר 1973" - מלמדת הכתובת באותיות מוזהבות שעל חומת שער הכניסה הרשמי על ייעודו של המקום. מלחמת אוקטובר, או "מלחמת 10 ברמדאן" - כך מכנים במצרים את המערכה הגדולה שהוליכה ל"ניצחון גדול" על "מיתוס צבאו הבלתי מנוצח" של האויב, ישראל.
ההחלטה על בניית המיצג התקבלה אחרי חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל והשלמת הנסיגה הישראלית המלאה מסיני - המטרה העליונה שלשמה יזמה מצרים, בהנהגתו של אנואר א־סאדאת, את המלחמה. תחילת בנייתה של הפנורמה היתה ב־1983, עשור לאחר המלחמה ושנתיים לאחר רצח סאדאת בידי קיצונים מוסלמים במצעד צבאי לציון מלחמת אוקטובר. הפנורמה נחנכה רשמית ב־5 באוקטובר 1989 על ידי הנשיא חוסני מובארק, עברה לפני חמש שנים שיפוץ ושדרוג טכנולוגי ונפתחה מחדש לציבור הרחב ב־2019.
מי שסייעה למצרים לבנות את המקום היא צפון קוריאה, אשר שמרה על יחסים חמים עם קהיר גם לאחר שזו התנתקה בימי סאדאת מבריה"מ לשעבר והפכה לבעלת ברית של ארה"ב. תחילת הקשר בין שתי המדינות היתה בשנות ה־50, כשצפון קוריאה התייצבה לצד מצרים אל מול המתקפה הישראלית־בריטית־צרפתית במלחמת קדש. בתחילת שנות ה־60 נפתחו שגרירויות הדדיות, וזו המצרית בפיונגיאנג היתה אחת משתי השגרירויות הערביות היחידות בצפון קוריאה (לצד זו של סוריה). ב־2020 פונתה השגרירות בגלל מגיפת הקורונה והחמרת תנאי המחיה במדינה הסגורה.
הקשר הצפון־קוריאני למלחמת יום כיפור הדוק: שבעה חודשים לפני פרוץ הקרבות ביקרה במצרים משלחת ממשלתית צפון־קוריאנית, ורמטכ"ל צבא מצרים, סעד א־דין א־שד'לי, ביקש מאורחיו לשגר לארצו מאמני טיס. חודש לאחר מכן העניק קים איל־סונג, מייסד שושלת הדיקטטורים הצפון־קוריאנית, את הסכמתו למשלוח כ־40 טייסים ואנשי צבא נוספים למצרים, שהגיעו לקהיר ביוני. מאוחר יותר נחתו במצרים גם מטוסי מיג צפון־קוריאניים - שניים מהם היו מעורבים בקרב עם מטוסי חיל האוויר מעל סיני ביומה הראשון של המלחמה.
בביקוריי הקודמים בקהיר נמנעתי מלהגיע לפנורמה. חוויתי מרחוק, כילד, את המלחמה ההיא, שהותירה בפי כולנו טעם מר מאוד של כישלון ותבוסה - שלא בהכרח שיקף את המציאות בסיומה. סביבי היו חברים שאיבדו את אבותיהם, חברות של הוריי שבעליהן לא שבו מהחזית. עד היום קשה לי עם הנבירה בפצעי המלחמה ההיא.
מול החיילים המצרים שנשבו בששת הימים, מוצגת לכידתם של המוני חיילי צה"ל ביום כיפור. כנגד המטוסים והטנקים המצריים ההרוסים מ־67' מוצג הרס שיטתי של כלי המלחמה הישראליים ב־73'
ובכל זאת, במלאת 50 שנה לאירוע הטראומטי ההוא שמתי את פניי לפנורמה, כדי לראות איך המצרים מנציחים את המלחמה. פעמיים ביקרתי במקום: ראשית, בשעת צהריים לוהטת, אז לקחתי את הסיור באנגלית, ומאחר שהייתי הזר היחיד העלות היתה גבוהה פי עשרה מכרטיס
למקומיים. בפעם השנייה באתי בשעת ערב נעימה יותר. הפעם לקחתי את הסיור בערבית, כדי להשוות תכנים (אין שוני משמעותי בהצגת האירועים בשתי השפות) ולראות את המיצג האורקולי על חזיתו של המבנה העגול, שבו ניתן לצפות רק בערב.
קו בר־לב כסמל
בביקורי הראשון היתה בפנורמה עוד משפחה מצרית אחת. בביקור השני, בערב, היו כ־15 איש, הורים עם ילדים קטנים, שהשתעשעו עם כלי המלחמה - מטוסים, טנקים, כלי שיט ופגזים. בצד אחד, צבועים בצהוב, ניצבים הכלים המצריים. ממולם, בירוק, שלל מלחמה שנלקח מצה"ל. הנשק המצרי הוא רוסי, ודברי ההסבר לא חוסכים ביקורת על נחיתותו הטכנית אל מול הנשק האמריקני המתקדם, שנתפס מידי צה"ל.
הביקור בפנורמה הוא חוויה לא פשוטה עבור ישראלי. מעבר לתצוגה החד־צדדית של האירועים, שנועדה להעצים את ההישגים הצבאיים של מצרים ולהציג את "הניצחון" כאירוע בעל משמעות היסטורית עולמית, כמה מהמיצגים באתר ההנצחה כוללים סצנות ברוטאליות של הרג חיילים ישראלים, שרחוקות מלהיות חינוכיות. אמנם מלחמה היא מלחמה, אך רגעי האכזריות המאוירים הללו (אין מדובר בתיעוד מצולם) קשים לצפייה. מי שנחשפים אליהם, בין היתר, הם תלמידי בתי ספר - גם יסודיים - שמגיעים הנה במהלך שנת הלימודים, בעיקר בחודשי אוקטובר ונובמבר, שבהם התנהלו המלחמה והאירועים שבעקבותיה.
ילדים קטנים משתעשעים עם כלי המלחמה המצריים והישראליים. הנשק המצרי הוא רוסי, ודברי ההסבר לא חוסכים ביקורת על נחיתותו הטכנית אל מול הנשק האמריקני המתקדם שהיה לצה"ל
"יש כבר היסטוריונים ועיתונאים שמעיזים לתהות אם באמת מדובר היה בכזה ניצחון גדול", אומר לי אחד המבקרים במקום. "בעולם הערבי גם מסתכלים בביקורתיות עניינית על הישגי המלחמה, שמעבר להפתעת הישראלים עמדה להסתיים בתבוסה נוראה לצד הערבי, לולא התערבות המעצמות להפסקת הלחימה. את החלק האחרון של סיני, טאבה, קיבלנו רק ב־1989, 16 שנה לאחר הפסקת האש. כך שהמלחמה עצמה לא השיגה את השבת האדמה המצרית, אלא את תהליך השלום".
הפנורמה מחולקת לארבעה חלקים, המבקשים להכניס את מלחמת אוקטובר להקשר רחב יותר בתולדות מצרים - עד לימיה של מצרים הפרעונית - וההתמקדות היא בשעותיה הראשונות של המלחמה, ב־6 באוקטובר, ובאירוע חציית תעלת סואץ ומיטוט קו בר־לב, המתואר כ"קו ההגנה המבוצר ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית".
המוטיב המנחה של התצוגה בא מנאום הניצחון שנשא סאדאת בפרלמנט המצרי כבר ב־14 באוקטובר, בעיצומם של הקרבות וימים ספורים לפני חדירת כוחות צה"ל לאדמת מצרים ממערב לתעלה. בנאומו קבע: "ההיסטוריה הצבאית תלמד ותחקור זמן רב את הפעולה הצבאית של 6 באוקטובר 1973, שבה הצליחו הכוחות המזוינים לפרוץ את מכשול תעלת סואץ הקשה ואת קו בר־לב ולהקים ראשי גשר על הגדה המזרחית, לאחר שהאויב איבד את שיווי משקלו בשש שעות".
נרטיב "מלחמת שש השעות" נועד להשיב את גאוותו של צבא מצרים לאחר התבוסה המחפירה שנחל במלחמת ששת הימים. המיצגים בפנורמה מתכתבים ללא הרף עם המראות המבישים של ההפסד המצרי הנורא ב"נאכסה" של 1967: מול צילומי מאות החיילים המצרים שנפלו אז בשבי, מוצגת לכידתם בשבי של המוני חיילים ישראלים. כנגד תיעוד המטוסים והטנקים המצריים ההרוסים ממלחמת התבוסה מוצג הרס שיטתי של כלי המלחמה הישראליים.
"היום יש קולות של היסטוריונים ועיתונאים, שמעיזים לתהות אם באמת מדובר בכזה ניצחון גדול", אומר לי מבקר מקומי. "בעולם הערבי גם מסתכלים היום בביקורתיות עניינית על הישגי המלחמה"
לרגעים נדמה שישראל נותרה במלחמת יום כיפור ללא מטוסים וטנקים, לאחר שאלה הופלו בזה אחר זה בידי סוללות הנ"מ הסובייטיות או פוצצו בטילי סאגר. אין אזכור לצליחת התעלה שביצע צה"ל ולכיתור הארמייה המצרית השלישית בימיה האחרונים של המלחמה. נראים רק חיילים ישראלים נהרגים בשיטתיות וכלי לחימה ישראליים שנפגעים. המלחמה, ככלל, מוצגת כסיפור גבורה של החייל המצרי הפשוט, שהצליח להכניע את הצבא הישראלי האימתני, שביצע פשעי מלחמה נגד האוכלוסייה המצרית.
מהפרעונים ועד סאדאת
באולם הכניסה לפנורמה מסבירה דמות וירטואלית למבקרים מה צפוי להם. "ויתרנו על מדריכים אישיים, כדי שלא ייווצר מצב שבו כל אחד מוסר גרסה משלו", מוסבר לי, "בתצוגה החדשה כל ההסברים אחידים".
באולם הזה מוצגים לוחות קיר חרוטים, המתארים אירועים צבאיים גדולים בעברה של מצרים, מאז הקמתו של הצבא המאוחד באזור 3200 לפני הספירה, בימי המלך נערמר שאיחד בין מצרים העליונה והתחתונה. "הצבא המצרי נחשב לאחד הקדומים ביותר בעולם", מודגש בהסבר ללוח.
באפיזודה הצבאית הבאה מונצח פרעה אחמס, שבמאה ה־16 לפנה"ס הצליח לגרש את בני החיקסוס, שפלשו למצרים והשתלטו עליה "במשך כ־100 שנה". היסטוריונים מסוימים קשרו בין החיקסוס לבין בני ישראל, אם כי הקשר זה לא מופיע בהסבר ללוח.
בכניסה לפנורמה, דמות וירטואלית מסבירה למבקרים מה צפוי להם. "ויתרנו על מדריכים אישיים, כדי שלא ייווצר מצב שבו כל אחד מוסר גרסה משלו", מוסבר לי, "בתצוגה החדשה כל ההסברים אחידים"
השלב הבא הוא ניצחונו של הצבא המצרי של הסולטנות האיובית על הצלבנים במהלך מסע הצלב השביעי בקרב מנסורה, שנערך במאה ה־13 והוליך לחיסולו של הצבא הנוצרי. בעיני מוסלמים ערבים רבים, ישראל היא ההתגלמות העכשווית של הצלבנים וסופה להיעלם כמו מלכויות הצלבנים. אגב, מעל שמי העיר מנסורה התנהל קרב אווירי מפורסם בין חילות האוויר של ישראל ומצרים. מפקד חיל האוויר המצרי היה אז מובארק.
המוזיאון והפנורמה הם המקומות היחידים שבהם קיימת עדיין הנצחה של הנשיא מובארק, שנמחק לחלוטין מהמרחב הציבורי, אף שמילא תפקיד מרכזי במלחמת אוקטובר כמפקד חיל האוויר
מימי הביניים עוברים ל"מתקפה המשולשת" של מלחמת קדש ב־1956, תוך התעלמות מוחלטת ממלחמת 1948. הלוח מציג את ההתנגדות העממית העזה של אוכלוסיית העיר פורט סעיד לפלישת הכוחות הצרפתיים והבריטיים, המוצגת כנקודת תפנית שהוליכה לתבוסת התוקפים במלחמה.
בקרבת פורט סעיד התנהל 17 שנה לאחר מכן גם הקרב הימי הראשון בין חילות הים של ישראל ומצרים בלילה שבין 6 ו־7 באוקטובר 1973. מתחת ללוח מוצג סרטון הסבר עם תיעוד מצולם מהימים של צליחת תעלת סואץ, מיטוט קו בר־לב ותפיסת שטח בעומק של 20 ק"מ בסיני, ובכלל זה הנפתו מחדש של דגל מצרי על הגדה המזרחית של התעלה - רגע החוזר על עצמו שוב שוב לאורך כל התצוגה באתר ההנצחה.
הלוח המוקדש למלחמה מציג את צליחת התעלה, מלווה בחילות האוויר, השריון והצנחנים של מצרים, ובקדמתו מוצגת קבוצה גדולה של שבויי מלחמה ישראלים שפופי ראש, כורעים על ברכיהם לצד קסדות שעליהן חקוק מגן דוד. חלקם מניפים את ידיהם לכניעה, אחרים מסתירים בידיהם את אזור החלציים במעין אקט של בושה וכניעה.
הלוח הבא מוקדש להנפת דגל מצרים מעל טאבה, בחלקו האחרון של סיני שהושב למצרים, ובו נכתב: "הצד הישראלי ניסה לייצר משבר ביחס לגבולות טאבה, שהעמיד קשיים בפני יישום ההסכם". הלוח האחרון מציג את צבא מצרים של היום על חילותיו השונים, על רקע מלך פרעוני לוחם. מעגל הניצחונות הגדולים נסגר. על הקיר ממול מופיע פסיפס עצום, המציג את הנשיא סאדאת ואת צמרת הצבא המצרי בוחנים את תוכניות המלחמה בחדר המצב הראשי.
אחד ההישגים שבהם מתפארים המצרים הוא נטרול מערכת צינורות להזרמת נפט ולהבערתו, שהותקנה מתחת למעוזים הישראליים ונועדה למנוע את צליחת התעלה על ידי המצרים
מאולם הכניסה עוברים לאולם "ההתנגדות והאתגר", שבו מוקרן סרט תיעודי על ההיערכות למלחמת יום כיפור לאחר התבוסה ב־1967. התיעוד מתחיל ב"ניצחון" המצרי במלחמת קדש, שבעקבותיו "ישראל הרגישה שקיומה מוטל תחת איום" ולכן יזמה את מלחמת ששת הימים, ש"היתה תבוסה נוראה" למצרים. הסרט מתייחס גם להתפטרותו של גמאל עבד אל־נאצר מהנשיאות בעקבות התבוסה הזו, ללחץ העממי עליו לחזור בו, ולתחילת בנייתו מחדש של צבא מצרים.
אפוס בהיסטוריה הצבאית
מלחמת 1967 לא חדלה, לפי הנרטיב המוצג, בתום שישה ימים אלא נמשכה: בקרב ראס אלעיש ביולי אותה שנה בצפון תעלת סואץ, שבו הציגו המצרים יכולת עמידה והדפו את הכוחות הישראליים; בהטבעת המשחתת "אילת" באוקטובר בקרבת פורט סעיד באמצעות טילי ים־ים מצריים; ובמלחמת ההתשה, או "מלחמת אלף הימים", המוצגת כהקזת דם בלתי פוסקת של הצבא הישראלי וכתישתו בירי ארטילרי, בהפצצות אוויריות ובפעולות של יחידות קומנדו מצריות, שהביאו להקמת קו בר־לב.
התקיפות הישראליות מוצגות בעיקר כפגיעה מכוונת ביעדים אזרחיים (בתי ספר, בתי זיקוק), שגרמו לעשרות הרוגים. עם זאת, מצוין גם הרג רמטכ"ל מצרים, עבד אלמונעים ריאד, בעת ביקור בחזית, במארס 1969. יום מותו הוכרז כ"יום השאהיד" במצרים, ויש הרואים בו את מועד תחילתה הרשמי של מלחמת ההתשה.
סאדאת נראה כשהוא נושא את נאום "שש השעות" שלו, פותח מחדש לתנועה את תעלת סואץ, נוסע לירושלים כדי "להשיג פתרון של שלום" ומצליח להחזיר את סיני למצרים בהסכמי קמפ דיוויד ב־1978
מותו של הנשיא נאצר ב־1970 הביא להפסקת ההכנות למלחמה הבאה, שהתחדשו ביתר שאת תחת נשיאותו של סאדאת, תוך יצירת "קיר ההגנה האווירית" עם סוללות טילי הנ"ט הסובייטיות שנועדו לנטרל את העליונות האווירית של צה"ל, חימוש הצבא המצרי בנשק למלחמה ניידת ובטילי נ"ט, וגיוס המוני לשורותיו.
הפנורמה, ליבת אתר ההנצחה, היא אולם גדול ומעוגל שעל קירותיו ציור קיר רחב ממדים, פרטני ובסגנון ריאליסטי, המתאר סצנות משעותיה הראשונות של המלחמה בצידה המזרחי של התעלה, הנתון בידי ישראל. ברקע - פסקול המשלב אפקטים של פיצוצים וירי, מוזיקה מלחמתית דרמטית ורעשנית, קריאות "אללה אכבר" והסברי קריין בעל קול רועם, שמזכיר את סגנון דיבורו של סאדאת.
הצופים יושבים על במה מרכזית המסתובבת על צירה. בתוך שש שעות, מספר הקריין, הצליחו המצרים לפרוץ את קו הביצורים על התעלה ולחדור לתוך סיני, מטוסים מצריים השמידו מטוסים ישראליים על הקרקע, ובערב 6 באוקטובר נפלו דגלי מגן דוד בזה אחר זה ממעוזי האויב, ובזאת תמה האגדה על אי־תבוסתו של הצבא הישראלי.
הקהל רואה מסביבו סירות גומי מצריות חוצות את התעלה וחיילים מצרים עולים על חומת החול של קו בר־לב, פושטים על המעוזים הישראליים, בעוד אלו נתונים תחת הפגזה כבדה מצידה האחר של התעלה. המצרים נלחמים פנים אל פנים עם החיילים הישראלים, הורגים אותם בירי, בסכין, ברימונים, על רקע דגלי ישראל קרועים, טנקים מפוצצים, מטוסים מנהלים קרבות וירי על טנקים של צה"ל - "ניצחון האדם על הטנק". וכמובן, לא נפקד גם מקומה של סצנת הנפת הדגל המצרי מחדש על אדמת סיני "הקדושה".
אגב, בגרסה הערבית של ההסבר מכונה המערכה הצבאית הזו במילה הערבית "מלחמה" ולא "חרב", עובדה המעניקה לאירוע ממד של אירוע כמעט מיתולוגי. "זהו אפוס גדול בהיסטוריה הצבאית, אפוס שהפך איזונים ועיצב מחדש תפיסות ותיאוריות, אפוס שגילם את נחישותה של אומה הדוחה אי־צדק ושואפת להתגבר על החושך וללכת אל שחר של חופש, שגשוג ושלום", מסכם הקריין את פרשנותו.
התוכנית לשחרור סיני
לסיום מובל הקהל לאולם קולנוע נוסף, אולם "הצליחה", שבו מועבר על כמה אקרנים באופן מוחשי יותר סיפור הצליחה המצרית של תעלת סואץ, בשילוב צילומים תיעודיים וסרטי אנימציה ממוחשבים. זהו החלק הקשה ביותר לצפייה, משום שהוא דומה למעין משחק מחשב "השמד את האויב הישראלי".
עם זאת, זה גם האולם היחיד שבו יש התייחסות לשלום. הסרט מציג תרגילי הטעיה מצריים שכללו, לפי הסרטון, גם את הפעילות המדינית להשגת הסדר (תוכנית רוג'רס). לפי הגרסה המוצגת בפנורמה, לנשיא סאדאת לא היתה כל כוונה להגיע להסדר כלשהו, אלא הוא פעל ללא הרף למען הכנת המלחמה הבאה. באחד הקטעים התיעודיים נראים החיילים המצרים, זמן קצר לפני תחילת המלחמה, נחים, בהוראת מפקדיהם, על הגדה המערבית של תעלת סואץ, שרים ורוקדים כדי לשכנע את האויב הישראלי שאין להם כל כוונה לתקוף.
בתערוכה על אחת מפסגותיו של הר מוקטם, המשקיף אל קהיר כולה, מקדמים את הבאים שני פסלי ברונזה - של נאצר ושל סאדאת - ופסל צנוע ממדים יותר, של חייל מצרי החוגג את הניצחון על ישראל
מכאן ואילך מתוארים שלביה הראשונים של המלחמה, שהיתה "צעד ראשון בתוכנית
גדולה לשחרור סיני מאחיזת האויב", "אבן פינה בהיסטוריה המודרנית", "ניצחון מפואר". אחד ההישגים שבהם מתפארים המצרים בסרטון זה הוא נטרול מערכת "אור יקרות" - צינורות להזרמת נפט ולהבערתו, שהותקנו מתחת למעוזים הישראליים על גדת תעלת סואץ ונועדו למנוע את צליחת התעלה על ידי המצרים באמצעות יצירת מסך אש ועשן. בסרטון מוצגים חיילי קומנדו ימי מצרים שסותמים את הצינורות, אף שבצד הישראלי טענו בשעתו שהמערכת כשלה מלפעול בעת תחילת הקרבות בגלל תקלות טכניות.
גיבור השלום והמלחמה
שוב ושוב יש התייחסויות להרס המיתוס של "הצבא הישראלי הבלתי מנוצח", בשעה שלא מוצגת כל פגיעה בכוחות המצריים. הארמייה השלישית לא מכותרת, צה"ל אינו חוצה את התעלה מערבה, והמלחמה מסתיימת מבחינת המצרים עם תפיסתו מחדש של השטח שלהם ממזרח לתעלה.
סאדאת נראה כשהוא נושא את נאום "שש השעות" שלו, פותח מחדש לתנועה את תעלת סואץ, נוסע לירושלים כדי "להשיג פתרון של שלום" ומצליח להחזיר את סיני למצרים בהסכמי קמפ דיוויד ב־1978. אין כל מילה על הפלשתינים. המלחמה והשלום היו לשירות האינטרס הלאומי המצרי: השבת האדמה המצרית הכבושה. הסרטון מסתיים בצילומי תנופת הפיתוח בסיני לאחר הנסיגה הישראלית.
באפיזודה צבאית אחת מונצח פרעה אחמס, שבמאה ה־16 לפנה"ס הצליח לגרש את בני החיקסוס שפלשו למצרים והשתלטו עליה "במשך כמאה שנה". היסטוריונים מסוימים קשרו בין החיקסוס לבני ישראל
גם במוזיאון הצבאי המצרי השוכן במצודת צלאח א־דין, על אחת מפסגותיו של הר מוקטם המשקיף אל קהיר, מוקדשת תערוכה בחצר המבנה ההיסטורי למלחמת אוקטובר. שני פסלי ברונזה גדולים של הנשיאים נאצר וסאדאת מקדמים את פני הבאים לתערוכה, ולצידם פסל צנוע ממדים יותר של חייל מצרי החוגג את הניצחון, אשר אינו מיוחס לסאדאת בלבד אלא גם לקודמו.
גם כאן יש תצוגה של כלי נשק ששימשו את צבא מצרים במלחמת אוקטובר ובמלחמות אחרות. על חומת האבן של החצר הרחבה פסל סביבתי גדול ומרשים, המתאר את שלביה של מלחמת יום כיפור, ובעיקר את חציית התעלה. בסמיכות להדמיית החציה מונצח באקי זכי יוסף מחיל ההנדסה המצרי, שיזם את הרעיון למוטט את גבעות החול של קו בר־לב באמצעות שימוש בתותח מים גדול, כדי לייצר חללים שדרכם יוכלו כלי שריון לחצות את הקו אל תוך סיני ולאגף את המוצבים הישראליים.
"הרעיון הוצג לנשיא, שהתלהב ממנו והורה לנסותו וליישמו, אם יצליח. יוסף בנה דגם של תותח מים עוצמתי, שנוסה מאות פעמים ונעשה בו שימוש בערב 6 באוקטובר", נכתב באבן לזכרו של המהנדס. החציה, תכנון המלחמה והנפת הדגל המצרי מעל טאבה מונצחים גם באולמות המוזיאון הצבאי, בעיקר באמצעות ציורי קיר.
המוזיאון והפנורמה הם המקומות היחידים שבהם עוד קיימת הנצחה של הנשיא מובארק, שנמחק לחלוטין מהמרחב הציבורי, למרות העובדה שמילא תפקיד מרכזי במלחמה כמפקד חיל האוויר ומאוחר יותר, כנשיא, השלים את השבת "גרגיר האדמה האחרון" של סיני לריבונות מצרית. מנגד, דמותו של סאדאת נראית במקומות רבים בחוצות קהיר, בדרך כלל כשהוא לבוש מדים צבאיים. "עבורכם הוא גיבור השלום", הסביר לי צעיר מקומי, "עבורנו הוא גיבור המלחמה".
הסרט התיעודי על ההיערכות למלחמת יום כיפור מתחיל בתיעוד ה"ניצחון" המצרי במלחמת קדש, שבעקבותיו "ישראל הרגישה שקיומה מוטל תחת איום", ולכן יזמה את מלחמת ששת הימים
במוזיאון אום כולתום בקהיר מוצגים בגאווה גם שני מכתבי הוקרה ששלחו סאדאת ורעייתו, ג'יהאן, לזמרת הלאומית על התרומות הכספיות ששלחה לכוחות הצבא המצרי כתמיכה במאמץ המלחמתי, כוחות "הנמצאים במערכה מהאצילות במערכות, בהגנה על זכותנו הגזולה, באדמתנו הערבית היקרה", כפי שכתב הנשיא.
האנדרטה שבה נסגר המעגל
לא הרחק מפנורמת מלחמת אוקטובר ניצבת האנדרטה לזכר החייל האלמוני המצרי, שהיא גם האנדרטה לזכרו של סאדאת. זו מעין פירמידה חלולה המגינה על קברו של ה"ראיס" וניצבת מול בימת הכבוד, מעברו השני של הכביש הראשי, שממנה צפה סאדאת ב־6 באוקטובר 1981 במצעד הניצחון הצבאי אשר משורותיו יצאה חוליית אנשי הג'יהאד האסלאמי ששמה קץ לחייו.
סיפור הצליחה המצרית של תעלת סואץ מועבר בשילוב צילומים תיעודיים ואנימציה ממוחשבת. זהו החלק הקשה ביותר לצפייה, מאחר שהוא דומה למעין משחק מחשב "השמד את האויב הישראלי"
השבת הכבוד המצרי האבוד והאדמה הערבית הכבושה לא עמדה לזכותו של סאדאת בעיני האסלאמיסטים, אשר אותם רדף ביד נוקשה. חייו באו לקיצם ביום השנה השמיני לפתיחת "מלחמת שש השעות", וכך "יום הניצחון" הפך ליום מותו של "אדריכל הניצחון". "האנדרטה לחייל האלמוני המצרי" הוקמה על ידי סאדאת עצמו ב־1974 לזכר החיילים המצרים שנהרגו במלחמת אוקטובר, והיא נחנכה במלאת שנתיים למלחמה. הנשיא בוודאי לא תיאר אז שימצא את עצמו קבור באותו מקום, ולמעשה הורה עוד בחייו לבנות לו קבר במקום אחר.
"גיבור המלחמה והשלום חי למען השלום ומת מות קדושים למען העקרונות", נכתב על קברו של סאדאת. על קיר זיכרון לצד האנדרטה מופיע שעון ועליו שעת ההתנקשות - 12:10. בצידו האחר של הקיר ציור נוסף, המנציח את הנפת הדגל המצרי על אדמת סיני במהלך צליחת התעלה. רגע השיא, בעיניים מצריות, של מלחמה ללא מנצחים.
