אני מבטיחה בזאת: החלטות לשנה החדשה, בלי נדר

1. להפנים שגם מה ש"על הדרך" לוקח זמן: את צריכה לצאת לעבודה. כדי להגיע בזמן את צריכה לצאת עכשיו, אבל את עומדת ממש ליד מכונת הכביסה שבדיוק סיימה ומתלה הכביסה נמצא ממש לידך! והרי ידוע שמה שלוקח את רוב הזמן זה... ההליכה? ושאם את תולה כביסה ממש מהר אז זה... לא לוקח זמן בכלל? בן הזוג טוען שאני חיה תחת הרושם שחוקי הפיזיקה לא חלים עלי. הוא חייב להבין שזה לא שהם לא חלים עלי, הם פשוט חלים על ידי (ראי גם "אפילו אם זה לא טעים, עדיין יש בזה קלוריות" ו"אפילו אם את צריכה את זה, זה עדיין עולה כסף").

2. ובאותו עניין, לא לקנות יותר כלום: ראיתי לפני כמה ימים טיקטוק של מישהי שהחליטה לקחת את עצמה בידיים, לעשות "מארי קונדו" ולהיפטר ממלא דברים שהיא לא צריכה. בסרטון מהפנט היא עוברת אחת־אחת על כל המגירות שיש לה של בובות שהן מחזיקי מפתחות, ומשתפת את הצופה ההמום בתהליך קבלת ההחלטות שלה. אחרי מסע אמיץ אל תוך נבכי הנפש, היא מחליטה להיפטר משתי בובות ולהשאיר את כל שאר ה־147. נזכרתי שבגיל 27 קניתי שמלת טריקו צמודה מדי בצבע אפור, עם ציור של מיקי מאוס עם ניטים שעלתה 1,700 שקלים. כמובן שלא לבשתי אותה אף פעם. הרי לא יצאתי מדעתי!

אוי, הקפיטליזם, הוא יהרוג את כולנו ואז יקבור אותנו בארון עם ציור של מיקי מאוס עם ניטים. חבר קיבוצניק כתב לפני כמה ימים באינסטגרם שהדבר הכי טוב בלגדול בקיבוץ זה שהוא מחסן אותך לנצח נגד קפיטליזם. אז אני מודה שחיסון נגד קפיטליזם נשמע לי קצת קיצוני, אבל אני אשמח לאיזה ספריי או משהו, אם אפשר על בסיס טבעי. אוי איזה יופי, הנה קפצה לי פרסומת לזה ויש שניים במאה.

3. להפסיק להפריע: הם לא רוצים ללכת לחוג, הם לא רוצים ללכת להצגה, הם לא רוצים לאכול, הם לא רוצים לעשות יצירה, הם לא רוצים שתקריאי להם סיפור, הם רוצים לשפוך סבון על הרצפה במרפסת ולעשות "גלישת בטן". אישה חכמה יותר היתה הולכת לשתות קפה ולגלול בטוויטר עד שהיא תאבד את הרצון לחיות (בטוויטר זה לא לוקח הרבה זמן). בהמשך לסעיף הקודם, את כן צריכה לקנות עוד סבון (ראי גם ״להפסיק לקנות להם צעצועים, בסוף הם משחקים עם פקק״).

4. לעשות יותר ספורט: כי הגעתי לשלב שבו אם אני לא מזיזה מספיק את המפרקים שלי, הם עושים קול של דלת נפתחת. ואפילו מצאתי מורה מצוינת לפילאטיס שמלמדת ממש ליד הבית שלי, ויותר נוח מזה זה רק אם היא היתה באה אלי ומזיזה לי את הרגליים בעצמה. והיא מאוד משקיענית! היא מסמסת לי כל שבת לשאול מתי אני באה השבוע, ואז מסמסת לי שוב אחרי שאני מבריזה לשאול למה לא באתי. כל התקשורת האנושית המיותרת הזו היתה יכולה להימנע אם רק הייתי הולכת יותר לפילאטיס! ניסיתי לשכנע גם את בן הזוג להצטרף, והוא באמת בא פעם אחת והתעצבן כי זה היה קשה מדי ומאיפה הוא אמור לדעת מה זה "שוקיים".

5. לבלות יותר זמן עם בן הזוג: וחשוב לי להדגיש, זה חייב להיות כששנינו ערים! בבית אנחנו נרדמים או שקופצים לנו על הראש. הבילוי המועדף על שנינו הוא ללא ספק צפייה בסרטים שמתאימים לילדים בני 14, העניין הוא שגם בקולנוע אנחנו נרדמים. לכן כנראה לא יהיה מנוס מלעשות את הדבר החמישי הכי כיפי ששנוא עלי וזה ללכת למסעדה. רק מהמחשבה יש לי צמרמורת.

אם הייתי אוהבת מעט מדי אוכל, לדבר בצרחות, אנשים זרים שיושבים ממש קרוב אלי ומוזיקה שכנראה נכתבה על ידי בינה מלאכותית, אז הייתי... אוהבת מסעדות, אני מניחה? אם המסעדה בתל אביב, צריך גם לעבוד בלהיות מספיק מגניבים בעיני המלצר וזה מאוד מעייף כי אז אני לא יכולה להזמין קולה זירו ליד האוכל, אבל כאמור, אנחנו צריכים להיפגש מחוץ לבית והוא לא מוכן לבוא לשיעורי פילאטיס.

6. לא להיעלב מאנשים באינטרנט: החלטה שהחלטתי להחליט כבר בתש"פ, אבל לא ממש הצלחתי ליישם בתשפ"א, בתשפ״ב או בתשפ"ג. והרי אני כבר יודעת שהדרך הכי טובה להיפטר מנוטיפיקציות היא לגלול למטה בעיניים עצומות. ואני כבר יודעת ששום דבר טוב לא ייצא מצריכה של תגובות באינטרנט: אוברדוז של תגובות חיוביות, והופ - את נהיית האישה הזו שלא מבינה למה בנאדם ברמתך צריך לקום להכין לעצמו קפה ולא לקבל אותו מוגש למיטה כמו ב"דאונטון אבי".

תגובה שלילית אחת מבנאדם שיש לו את שתי האונות, והופ - את שוכבת ערה בשתיים בלילה במיטה, מנסה לנסח תגובה שתוכיח לו בו־בזמן שאת צודקת, שתמיד צדקת, שאת מהממת, שהוא טיפש, שהוא טועה ושהוא צריך לצאת למסע ארוך של התבוננות פנימית וחרטה, לסחוב דליי מים ולאכול רק גרגירי מש במנזר עם מלא מדרגות בהימאליה.

דברים שכן אהבתי בתשפ"ג:

1. אנשים שמתנצלים כי הם התקשרו אלי במקום לשלוח הודעה.

2. הסדרה "הדוב".

3. לכתוב את הטור הזה.

שנה טובה!