ביום שישי, 14 באוגוסט 1953, כשעה לפני כניסת השבת, הגיעה לנמל חיפה תחת מעטה סודיות אוניית משא ישראלית בשם "אתרוג". היתה זו הראשונה בשיירה ארוכה של עשרות אוניות שהפליגו הלוך ושוב בין נמלים באירופה ובישראל, ושנשאו את הציוד ואת האספקה שגרמניה התחייבה לספק לישראל במסגרת הסכם השילומים (פיצויים) שנחתם בין המדינות בספטמבר 1952.
בלילה שבין מוצ"ש ליום ראשון, 16 באוגוסט, התפרסו מאות שוטרים בכל הדרכים המובילות לנמל חיפה, ועשרות אנשי ביטחון נוספים התייצבו בכניסות לנמל ובשטחו. הפעילות, שהתנהלה כמבצע צבאי לכל דבר, נועדה למנוע את סיכול פריקת המטענים מצד מתנגדי הסכם השילומים, אחרי שהללו נשבעו שסחורה גרמנית "לא תיגע באדמת ארץ ישראל הקדושה".
פריקת "אתרוג" התנהלה לבסוף ללא כל הפרעה, וכבר למחרת הפליגה האונייה בחזרה לנמל המבורג שבצפון גרמניה להטענה מחדש. בדרכה חלפה "אתרוג" על פני אוניית המשא "חיפה", שהגיעה גם היא מגרמניה בדרכה לפריקה בנמל חיפה.
מבצע העברת מאות אלפי טונות של מטענים מאירופה לישראל התנהל במשך עשר שנים, עד 1962. נמלי המוצא היו המבורג וברמן שבצפון גרמניה, והאוניות שפעלו בקו היו אלה שמנהלי המבצע הישראלים הצליחו לשים עליהן יד, כולל אוניות גרמניות.
בין ההזמנות שהגישה המשלחת הכלכלית הישראלית ליישום ההסכם, שישבה בקלן שבגרמניה, היו גם לא פחות מ־49 אוניות שהוזמנו עבור חברות הספנות הישראליות - שבראשן "צים". חלק מהאוניות החדשות השתלבו בשיירת אוניות השילומים מייד עם ירידתן מפס הייצור במספנות הגרמניות.
ומה הביאה איתה שיירת האוניות? כל מה שמדינה מקרטעת, כישראל בזמנו, תבקש לעצמה במטרה לייצב את המשק ואת הכלכלה: חומרי גלם, קטרים וקרונות רכבת, ציוד ומכונות לתעשייה, ציוד לתחנות כוח ולחקלאות, מרכזיות טלפון, מתכות שונות ועוד.
תודה לימאי משה שיטרית מאילת על הסיוע
יש קשר? עלייה בהתאבדויות ובירידה מהארץ
באמצע חודש אוגוסט 1953 פרסם משרד הבריאות מידע לגבי "עלייה חדה ומדאיגה בשיעור ההתאבדויות בישראל", וכעבור כמה ימים פרסם עיתונאי "הארץ" נתן דונביץ' כתבה ראשונה בסדרת כתבות שהכין, על נושא הירידה מהארץ.
עד מהרה קישרו רבים בין תופעת ההתאבדויות לבין הירידה מהארץ, כאילו היו כרוכות זו בזו, ובדיון שנערך בכנסת פתח ראש האופוזיציה ח"כ מנחם בגין את נאומו בביטוי הארמי "הָא בְּהָא תַּלְיָא" (הדברים קשורים זה בזה), תוך שהוא שופך, כהרגלו, אש וגופרית על ממשלתו של דוד בן־גוריון.
ב־13 באוגוסט 1953 מסר דובר משרד הבריאות: "בחודש מאי השנה נרשמו 18 מקרי התאבדות, לעומת שמונה בלבד בחודש מאי אשתקד, וביוני היו בארץ 12 התאבדויות לעומת שבע ביוני בשנה שעברה".
ואילו העיתונאי דונביץ' ציין בסקירתו על הירידה מהארץ שמאז קום המדינה עלו אליה 710 אלף נפש, וירדו 50 אלף - 7.1% מכלל העולים. לדבריו, נתוני הירידה לא הדאיגו את הממשלה, אלא להפך: "המדינה לא היתה מעוניינת בהצטברות של חומר נפץ סוציאלי של אלמנטים מרי־נפש. אפילו בתקופות שבהן קימץ משרד הפנים במתן היתרי יציאה מהארץ - רוב המבקשים לעזוב קיבלו את מבוקשם במהירות רבה".
הדאגה מהמצב החלה להצטבר מתחילת 1953, אחרי שהתברר שרוב היורדים בשנה האחרונה היו בני משפחות ותיקות ביישוב, בני 45-24, בעלי השכלה או מקצוע. נתונים אלה - נוסף על דו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבו נכתב ש"רק 5% מהיורדים מקום המדינה ועד 1952 חזרו לארץ" - עוררו באוגוסט 1953 דאגה רבה בקרב חברי הממשלה.
ישראל זקוקה ל־3,000 חמורים
עם קום המדינה הורחב המפעל ההתיישבותי בקנה מידה עצום, בבולמוס שבו השתתפו חקלאים ותיקים וחדשים, תנועות ההתיישבות והמוסדות המיישבים, הסוכנות ומשרדי הממשלה השונים. כולם רצו לקחת חלק בהגשמה המעשית של מפעל כיבוש השממה והפרחת אדמת הארץ.
הנושא הצית גם את דמיונה של הקהילה היהודית בארה"ב, שנרתמה ותרמה למפעל ההתיישבות הציוני בארץ ישראל כפי שלא תרמה מעולם.
בפי כולם נישא חזון הפיתוח החקלאי־התיישבותי, ורבים סברו שהמלאכה הקשה תתתבצע רק אם בני הארץ הישנה יאמצו לעצמם את המודרניזציה, קרי - מכונות ומיכון, וכל המרבה הרי זה משובח.
כמו נושאים רבים אחרים בתקופה התזזיתית של הקמת המדינה, גם בפיתוח המואץ של ההתיישבות התבצעו פעילויות רבות ללא ניהול, תכנון וראייה קדימה. וכך, במחסנים הענקיים שהקימה הסוכנות היהודית בצריפין, החל להיערם מיכון מודרני רב שהתקבל מאמריקה: מטרקטורים ענקיים ומשוכללים דרך מפזרות זבל אוטומטיות ועד למרססים מוטוריים.
ציוד זה נשלח ללא הבחנה לקיבוצים ולמושבים, שבהם כמעט איש לא ידע כיצד להפעילם ואיזה טיפול תקופתי יש להעניק להם. המכונות החלו להתקלקל בזו אחר זו, וחלקי חילוף לא היו בנמצא.
לבסוף הוחלט לחזור לדרך הישנה והטובה ולעשות שימוש בבהמות עבודה, בעיקר בחמורים, שיובאו בהמוניהן מארה"ב. המחלקה להתיישבות ערכה סקר בהמות ארצי, שלפיו נקבע: "יש להקצות שליש חמור למתיישב, ובמצב הנוכחי נדרשים לישראל עוד 3,000 חמורים לפחות".
אכזבה ביצוא רסק עגבניות מישראל לשווקים באירופה
לפני כמה שבועות דיווחנו כאן על ערימות של עגבניות שהושלכו בכרמל על ידי מגדלים, במטרה להביא לעליית מחיר עקב המחסור בשוק. ועדת בדיקה שהוקמה במשרד החקלאות המליצה על יצוא של עגבניות מישראל בצורת רסק, ובפעולת שיווק זריזה קיבלה ישראל הזמנה של 1,000 טונות רסק עגבניות מחברת היינץ העולמית למפעלה בבריטניה. חברות אחרות ממערב אירופה ששמעו על העסקה מיהרו אף הן להזמין מטעני רסק עגבניות מישראל.
עד מהרה נחתמו הסכמים בין יצרני רסק ישראלים למגדלי עגבניות בארץ, שבמסגרתם התחייבו החקלאים לספק ליצרנים 8,000 טונות של עגבניות ב־80 ל"י לטונה. באוגוסט 1953 התברר ליצרנים בישראל, לתדהמתם, שהסיכוי שהחקלאים יוכלו לכבד את ההסכם כלשונו הוא קלוש, שכן רק 800 טונות התקבלו עד אז אצל היצרנים - 10% מגובה ההזמנה המקורית.
בוויכוח הסוער שפרץ נאלצו החקלאים להודות שלא יוכלו לספק יותר מ־2,000-1,500 טונות של עגבניות, שיספיקו, במקרה הטוב, לייצור 300 טונות של רסק בלבד. המגדלים טענו, להגנתם, שהשרב הכבד בארץ "שרף את שדות העגבניות", כלשונם.
היצרנים, מצידם, חזרו ותקפו את המגדלים, לנוכח העובדה שבמהלך השבועיים האחרונים מתחילת אוגוסט חדרו לשווקים בערים הגדולות - ונחטפו מייד - מטענים גדולים של עגבניות, מאותו הזן בדיוק שממנו הזמינו היצרנים 8,000 טונות. שר המסחר והתעשייה פרץ ברנשטיין, מהציונים הכלליים, תקף בזעם את "אוזלת ידו של משרד החקלאות בניהול עסקת היצוא החשובה הזאת", והוסיף: "יהיה זה נס אם תימכר בבריטניה בשנה הבאה ולו אף פחית אחת של רסק עגבניות מישראל".
ואכן, לאחר כשל האספקה ב־1953 ענף העגבניות בישראל ידע שנים קשות, אך כיום ישראל מייצאת לחו"ל עגבניות טריות, מיובשות, קלופות וקפואות, לצד רסק עגבניות ומיץ עגבניות, בסך של יותר ממיליארד דולר בשנה.
הנעלמים / פריטים שהיו ונעלמו
בקבוק דמיג'אן
בקבוקים מזכוכית בנפחים גדולים במיוחד, של 50-25 ליטר ואף יותר, שבזמנו, לפני המצאת הפלסטיק והשימוש המסחרי בפח, שימשו להובלת נוזלים בסקטור המסחרי התעשייתי והרפואי - ובכלל זה כימיקלים, מים מזוקקים לבתי המרקחת ועוד. מקלעת הקש בעבודת יד שהולבשה על כל דמיג'אן הגנה עליו מפני שברים, וכשבקבוקי ענק אלה התייתרו בשל תחליפים קלים יותר - הם עשו דרכם לדירות הצעירים כקישוט, לצד הקוצים בתרמיל פגז ומושבי הקש מעזה.
הצרכנייה / דברי מתיקה מהעבר
סוכריות דבש
האימהות שמחו להיפטר מהנדנודים הבלתי פוסקים של הפעוט באמצעות דחיפת סוכרייה מתוקה לפיו, אף שידעו כבר אז שסוכריות עושות חורים בשיניים למי שזולל יותר מדי סוכר. אך לסוכריות הדבש היה יתרון "בריאותי", כביכול, שכן דבש היה ידוע מאז ומתמיד כבריא. ובזמנו, בתום מציצת הסוכרייה במשך כמה דקות, היא היתה נבקעת - ודבש היה ניגר מחלקה הפנימי. תענוג אמיתי!
נמצא פתרון למשבר הסוכר
ספק אם פורסמו בתקופת הצנע ידיעות משמחות יותר מזו שבישרה באוגוסט 1953 על "תחילת פעילותו של בית חרושת לסוכר ברמת גן, 'פרי סוכר', שיעבד כ־300 טונות סלק סוכר ביום". המחסור בסוכר בארץ החל בתחילת ימי המדינה, ונבע מהיעדר מטבע זר לרכישתו בחו"ל. זכורים השלטים שנתלו בבתי קפה בתל אביב כבר ב־1950: "המבקש להמתיק לעצמו את כוס הקפה נדרש להביא סוכר מהבית". מפעל פרי סוכר נסגר ב־1964, אחרי שישראל בחרה ביבוא סוכר מוגמר מחו"ל, ורוב מטעי סלק הסוכר בארץ נעקרו. בצילום: חריש שדה סלק סוכר בקיבוץ גבע, 1958
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו