בישיבת ממשלה שהתקיימה ב־8 ביוני 1953 הודיע ראש הממשלה דוד בן־גוריון, כי "לפני עשרה ימים נחשפה בארץ מחתרת יהודית קיצונית בשם 'מלכות ישראל', הפועלת כארגון טרור בדרכה למימוש שאיפתה להקמת אימפריה עברית בגבולות ממלכות יהודה וישראל".
הפרשה, שנודעה לימים בשם "מחתרת צריפין", העסיקה את הציבור בישראל לאורך שלושה חודשים, מאז 26 במאי 1953, עת עצרה המשטרה באישון ליל שני בחורי ישיבה שנשאו בכליהם חומרי נפץ. בתום חקירה קצרה הודו השניים שהם חברים בארגון "מלכות ישראל", ושהיו בדרכם להניח פצצה בבניין משרד החינוך.
בחיפוש על גופם אותרה רשימה של 16 איש החברים בארגון, רובם היו בעברם חברים בתנועת המחתרת לח"י (לוחמי חרות ישראל). אחד מהשניים, שהיה אחראי לסליק הארגון, הוביל את החוקרים למערה בירושלים, שבה נמצאו כלי נשק שונים ותחמושת.
במהלך יוני אותה שנה הצליחה המשטרה לאתר את רוב חברי המחתרת, כולל את מנהיגם - יעקב חרותי. מחקירותיהם התברר שבן־גוריון הפריז בהגדרת האידיאולוגיה של הארגון, שכן לדבריהם לא היתה בה כוונה למלכות טריטוריאלית - אלא לשון של "ממלכתיות ומשילות דתית־לאומית".
במסגרת פעילותם השליכו חברי המחתרת פצצה על מערכת השבועון "העולם הזה" והציתו אטליזים לא כשרים. מכוניתו של ציר בריה"מ בארץ הוצתה כפעולת נקם נגד הפעילות האנטישמית במדינות הגוש הסובייטי, ופצצה שהוטמנה בחצר הצירות הסובייטית גרמה נזק רב לבניין והובילה לפציעת ארבעה עובדים. בעקבות חבלה זו ניתקה בריה"מ את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל.
באוגוסט 1953 הועמדו חברי המחתרת לדין צבאי במחנה צריפין (ומכאן שמה של המחתרת). הם זוכו מאישום פיצוץ בניין הצירות הסובייטית, אך בגין חברותם בארגון טרור הוטלו עליהם עונשים שנעו בין עשר שנות מאסר לשנה אחת.
ב־1955 זכו חברי המחתרת לחנינה, בהמלצת שר המשפטים פנחס רוזן.
ישראל היפה: שדרוגים בתחרות מלכת היופי
אף שתחרות מלכת היופי הושקה בישראל כבר ב־1950, רק ב־1953 הותאמו כל הכללים והנהלים לתחרות כהלכתה.
על פי הנהלים החדשים, הזוכה בתואר "מלכת היופי הישראלית" שוגרה לתחרות "מיס עולם" (מיס וורלד) היוקרתית, ואילו סגניתה, שהוכרזה כ"נערת ישראל", שוגרה לתחרות המתחרה "מיס תבל" (מיס יוניברס). הזוכה במקום השלישי הוכתרה כ"מלכת החן", הרביעית זכתה בתואר "נערה היופי־עשרה", והחמישית היתה ל"חביבת הקהל".
בתחרות הראשונה, ב־1950, זכתה בתואר מלכת היופי של ישראל גיזלה פרויליך, צעירה בת 21 ממשפחה דתית שעלתה מגרמניה. פרויליך היתה נשואה ואם לילד, ובעקבות זכייתה המפתיעה שונה הנוהל ונקבע ש"רק רווקות יוכלו להשתתף בתחרות".
לאחר זכייתה, ובטרם יצאה לתחרות מיס עולם שנערכה בארה"ב, שונה שמה של פרויליך בהוראת ראש הממשלה דוד בן־גוריון למרים ירון, ובתחרות העולמית היא זכתה בתואר סגנית "מיס האומות המאוחדות".
בתחרות לשנת 1951 זכתה בתואר מלכת היופי מיכל הראל, לימים רעייתו של הפוליטיקאי ושר האוצר יצחק מודעי, וב־1952 זכתה אורה ורד ג'מילי, שעלתה מתימן במסגרת מבצע "מרבד הקסמים".
בתחרות הרביעית לבחירת מלכת היופי של ישראל, שנערכה ביוני 1953, זכתה חיילת בת 19 מחיל הקשר בשם חבצלת דרילמן (דרור) מתל אביב. דרור נשלחה לתחרות מיס עולם בלונדון והפתיעה את השופטים כשאמרה: "אין באפשרותי לפעול למען שלום עולמי, שכן כל רצוני הוא להקים משפחה בישראל ולגדל את ילדיי".
יבול עגבניות הושמד בכרמל
ב־22 ביוני 1953 גילה רועה שהוביל את עדרו עם שחר בוואדי, ליד קיבוץ בית אורן שבכרמל, כי דרכם של העיזים והכבשים במעלה הוואדי נחסמה בשל ערימה ענקית של עגבניות "בגובה הר". במהלך אותו יום התגלו עוד ועוד ערימות עצומות של מאות אלפי עגבניות, בוואדיות שבדרך לכפרים עוספיה ודלית אל־כרמל.
היתה זו אחת הפעמים הראשונות, שבהן נחשף הציבור בישראל להשמדת תוצרת חקלאית לצורך יצירת מחסור בשוק, שהעלה בתורו את מחיר המוצר לצרכן.
הנושא עלה לדיון בישיבת הממשלה כעבור יומיים: צילומי ערימות של עגבניות מרקיבות גרמו לשרים, לדבריהם, "זעזוע עמוק".
נציג המגדלים, אברהם גרובר, שזומן בדחיפות לדיון, הסביר: "אנחנו לא יודעים לשווק את העגבניות ישירות למפעלי התעשייה, והמפעלים רוצים לשלם השנה פחות ממה ששילמו לפני שנה תמורת כל טונה עגבניות. לזה גם המשווקים וגם החקלאים לא יכולים להסכים".
שר החקלאות פרץ נפתלי פנה לשר האוצר לוי אשכול ושאל בכעס: "האם לא הגיע הזמן שתסכים לסובסידיות בחקלאות?"
אשכול ענה בקול רועם: "ביקשתי לא פעם להביא בפניי סקירה בנוגע למאמצי התייעלות בענף שלכם, ועד היום קיבלתי גורנישט".
בהצבעה בין השרים הוסכם שתוקם לאלתר ועדת מומחים, וזו העבירה בתוך שבועיים המלצה לשרים הנוגעים בדבר לפתח את שוק רסק העגבניות ליצוא, בעיקר לבריטניה, הצעה שבדיעבד כשלה בגלל חוסר יעילות.
שעות העבודה במכולת
ב־1 ביולי 1953 פורסם הסכם שנחתם בין "מרכז המכולת" שליד התאחדות הסוחרים הארצית לבין המפקח על המזונות במשרד המסחר והתעשייה בנוגע לשעות "מנוחת הקיץ" בחנויות המכולת מתחילת יולי ועד סוף אוגוסט 1953. לפי ההסכם, בימים שני ושלישי בכל שבוע יעבדו במכולות ברחבי הארץ עד השעה 14:00 בלבד, והמכולת תשבות מעבודה אחר הצהריים. בימים ראשון ורביעי תעבוד המכולת עד 13:00, ואחר הצהריים בין 16:00 ל18:00, ואילו בימי חמישי - עד 19:00. בשישי העבודה תימשך כרגיל, עד שעתיים לפני כניסת השבת.
האב סירב לקבל פרס
במשפחה מרובת ילדים, שביקשה להישאר בעילום שם, היה האב (45) תלמיד ישיבה, שבה בילה את רוב יומו. בעוד שלושת הילדים הגדולים במשפחה כבר היו נשואים, הוסיפה אשתו וילדה לאחרונה את ילדם ה־16(!). לפרנסת המשפחה עבדה האם במכירת עופות, ואת ילדיה חינכה שכל אחד עומד תחת השגחת הגדול ממנו, וכך עד לבן הבכור - ששימש "משגיח עליון".
בסוף יוני 1953 זומן אב המשפחה להגיע בדחיפות למשרד קצין המחוז, ושם התבשר שהממשלה החליטה להעניק לו ולאשתו פרס של 100 לירות בעבור "הישגי הילודה" שלהם. ללא היסוס ענה האיש לקצין: "אין אני חפץ בפרס, שכן לא בעבור בן־גוריון הולדתי את ילדיי, ולא הוא זיכני בהם".
מרוץ סוסים ליד הנחל
אליהו שוורץ (53) מראשון לציון קשר את גורלו עוד מילדותו בסוסים, שאותם אהב אהבת נפש. ב־1943 הוא הצליח להגשים חלום וערך מרוץ סוסים רב־משתתפים בקרבת המחנה הצבאי הבריטי סרפנד (צריפין).
שנה לאחר מכן לא התאפשר קיום המרוץ בקרבת המחנה, וגם ניסיון להקים היפודרום בשטח מקווה ישראל עלה בתוהו.
בחורף 1952/3 גילה שוורץ כי שפך נחל רובין על שפת ימה של ראשון לציון יכול לשמש היפודרום טבעי, ובתחרות הסוסים הראשונה במדינת ישראל, שהתקיימה ביום שישי, 26 ביוני 1953, בחסות "זקן השומרים" אברהם שפירא, השתתפו עשרות רוכבים.
הנעלמים / עיתונים ושבועונים שהיו
חרות
עיתון יומי שנוסד עם הקמת המדינה ושימש ביטאונה של התנועה הרוויזיוניסטית, מבית מדרשו של זאב ז'בוטינסקי. כתבו בו עיתונאים שהפכו ברבות השנים לשמות מפורסמים, ובהם
איתן הבר, דב לוין, אריה נאור, יואל מרקוס, שלמה נקדימון ועוד רבים. תוכנו כלל ידיעות מהארץ ומהעולם, וכן מאמרי פרשנות, לצד פרסומים מפרי עטם של הוגים ויוצרים דוגמת אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר ויעקב ויינשל. מדורי העיתון כללו מדע, ספורט, לאישה, ביקורת ספרים ועוד. "חרות" יצא לאור במשך 21 שנים, עד 1969.
הצרכנייה / פריטים מפעם
מתנה מפרספקס
בשנים שבהן נמאס להעניק כמתנה עטי פרקר או מעמדים לעט לשולחן המשרדי, נפוצו כמתנות קוביות מחומר פלסטי שקוף שבתוכן היה מושתל פריט קטן דוגמת פסלון זעיר, דגם של מכונית יוקרתית או תמונה. מנגד, מתנה זו היתה בלתי שימושית בעליל, ואחרי זמן קצר שבו שכנה הקובייה השקופה על שולחן העבודה של מקבלה - היא מצאה את דרכה לאחד המדפים, ושם צברה אבק לאורך שנים, עד שנזרקה לפח.
חידושים בתעשיית הפלסטיק בארץ
בסוף יוני 1953 התבשר הציבור בישראל על טכנולוגיה חדשה שהגיעה מאמריקה, יחד עם המכונות המתאימות לשימוש בה. באמצעות טכנולוגיה זו יוכלו מעתה בתי החרושת בארץ לייצר בקלות, ביעילות ובזול אריגים מפלסטיק בעוביים שונים, שבהם ייעשה שימוש במוצרים קלים דמויי עור, עץ או בד, כמו מפת השולחן המהודרת מפלסטיק שבתצלום (בפינת אוכל בסלון דירה משנות ה־50). כמו כן, אפשרה הטכנולוגיה לייצר סוליות נעליים, ציפויי כורסאות, ריפוד למושבים בתחבורה הציבורית, ועוד. על המוצרים אפשר היה להדפיס דוגמאות ססגוניות בצבע, כמיטב דמיון המעצבים.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו