רוצה להיות "זומביבי": הבחנה בין טוב לרע - למי זה טוב?

גם אני רוצה שיעקוץ אותי הזבוב שמוחק את מרכז האמת במוח של האנשים ומשעבד אותם לרצון של מישהו אחר. גם אני רוצה לוותר על חוש השיפוט שלי, על חוש הצדק שלי, על ההבחנה בין טוב לרע, ולקבל ממרכז שליטה את כל מה שאני צריך לחשוב, להגיד, להרגיש. אני עייף מאוד מלחשוב לבד, שמישהו כבר ייקח ממני את האחריות ויחליט בשבילי.

גם אני רוצה לשבת באולפן שבו מוחאים כפיים ליגאל עמיר ולחשוב "איזה קהל נפלא". גם אני רוצה להיות פטריוט ובשם הפטריוטיות לשנוא, להחרים, ללעוג, להקטין, לפלג, להתחנף, לנפנף זרועות כמו שבשבת על אמפטמין. גם אני רוצה להיות קרוב לשלטון, לחסות בצילו, ליהנות ממנעמיו ומהגנתו.

גם אני רוצה להיות מופלה לטובה בכלי תקשורת, גם אני רוצה לקבל מסרים בווטסאפ ולהגיד אותם כאילו חשבתי עליהם ממש הרגע. רוצה להיות צינור לשקרים, רוצה להיות הראשון שמפיץ אותם לפני שכל האחרים מקבלים אותם ונאלצים לחזור עליהם מיד שנייה, שלישית, מאה. רוצה לדקלם ספינים ולקבל מחיאות כפיים מסחררות.

גם אני רוצה להרגיש קורבן כמצב נפשי קבוע. כמה נעים להתפלש בביצת הקורבנות. זה אף פעם לא "אני אחראי", תמיד מישהו אחר, בממשלה אחרת. גם אני רוצה לדבר בהתנשאות על אנשים בכירים ממני, חכמים ממני, טובים ממני בהרבה, לקרוא להם אויבים, לבטל אותם, להחרים.

גם אני רוצה למנות את חבריי לכל המשרות השוות, ולעשות את המוות לפקידים מוכשרים שיושבים על תפקידים טובים כדי שיעזבו ויעשו מקום לקרובי משפחתי. מת לסדר להם עבודה בלי חובה להצטיין, העיקר שידאגו לי אחרי הפרישה.

גם אני רוצה לקבל מחיאות כפיים ותמיכה ברשתות מהקהל ההולך וגדל, שצורך את השקרים שלי וקורא להם האמת. נאמנות עיוורת מתאימה לי. גם אני רוצה לקבל את הנוסחה של איך רותמים תמימות ואהבת ישראל של ציבור רחב לצרכיי. רוצה לקמבן להם את התודעה כדי שייתנו לי את הכוח להדיר אותם עוד יותר מכל מוקדי ההשפעה.

גם אני רוצה שירוקנו לי את כל הבפנים וימלאו בתכנים חדשים. גם אני רוצה להיות זומביבי. אבל משהו בי מתנגד. מקווה להכניע אותו ממש בקרוב, ולהצטרף לסיפור ההצלחה הכי גדול בעם היהודי מאז ימי שבתאי צבי.

להיגמל

מחקר חדש התפרסם השבוע ולא חידש לי כלום. חדשות, כך חידש החדש, גורמות לדיכאון. תודו שהופתעתם. תודו שאתם מכורים. תודו לי מייד בסוף הקטע הזה.

כמו בכל התמכרות, קודם כל יש להודות בפומבי שאנחנו לא בני חורין, ושבלי החומר הזה אנחנו נכנסים לקריז. צריך לנקות את כל התירוצים - זה חשוב, זה מעניין, כולם צורכים את זה, אם לא אצרוך לא אהיה תושב העולם, דברים מהותיים מתרחשים, אני רוצה להיות חלק. כל זה לא נכון. כל אלה הם שכנועים עצמיים כדי להמשיך לראות ולשמוע חדשות מרגע פקיחת העיניים ועד עצימתן. רע מאוד, תביטו בעצמכם. אתם במצב הרוח הכי גרוע זה שנים.

נכון, יש למציאות חלק בזה, והמציאות מטרידה, אבל זה לא אומר שחייבים לשמוע עליה כל הזמן. אפשר להתעדכן פעם ביום, חמש דקות, ולהמשיך הלאה. אפשר ללכת להפגנות כאלה ואחרות, אבל חייבים להפסיק לבלוע את הרעל.

קחו דוגמה מסחבקכם. נגמלתי לגמרי. הייתי אחד שחי במהדורות, רואה את כולן במקביל, ובין מהדורה לאחותה מעלעל בעיתונים, גולל אתרים, מזין עצמי כל הזמן בפסולת הגרעינית הזאת, ובין לבין מגיש תוכנית אקטואליה יומית של שלוש שעות וחצי. זה השפיע על מצב רוחי מאוד, ובמיוחד מאז תחילת הבלאגן הפוליטי אי־אז בשנים.

החלטתי לצמצם. קודם כל, הורדתי תוכניות אקטואליה ברדיו, ובראשן תוכניות של דעתנים למיניהם שרבים להנאת הציבור. הרגשתי שהכעס שלהם מחלחל לי ללב ולא עושה אותי איש יותר טוב. חתכתי.

אחר כך הורדתי את תוכניות הראיונות. זיהיתי שאני לא מרוויח מהן כלום. שקרים והעמדות פנים והתנצחויות אינסופיות. לא תודה. אחר כך באו המהדורות הראשיות. לא צריך. מקבל את החדשות שאני חייב כדי להיות מעודכן בתמצות באינטרנט, מבין לבד מה קורה. תפחיתו, תאמינו לי. תרגישו יותר טוב. פחות חדשות, פחות תרופות לחץ דם. תגידו לא להצעה לכעוס ברצף מהבוקר עד הלילה. תתנתקו. תתחברו לעצמכם מחדש.

גלי צה"ל

בימים אלה מדברים על עתידה של גלי צה"ל. גם התחנה "שלי" נפלה מזמן לרצף תוכניות אקטואליה בלתי נגמר, כאילו אקטואליה היא הדבר האקטואלי היחיד לחיים שלנו.

אז בלי לפגוע באיש, אני מציע לשוב למה שהיה כשאני התגייסתי לתחנה. תוכניות של מגישים מצחיקים, שנונים, דיבורים בלתי אקטואליים, מוזיקה, חידונים, כיף. תנו לי בחזרה את היורשים של אלי ישראלי, של דורי בן זאב, של ארז, שלי. תנו לי יצירה ולא צרה.

במכבסה

במכבסה פתחו סניף דואר. גם בפיצוצייה. במכולת יש מזמן, והירקן בדיוק שוקל להכניס חבילות ליד המדף של הסלרי. כרגע אין אף חנות, עסק, קיוסק, דוכן או בוטקה אצלנו בשיכון שאין בהם מרכז חלוקת חבילות כלשהו. וכולם עמוסים, וכולם מרוצים. החבילות מביאות לקוחות, ואם כבר באים לקחת חבילה - קונים משהו על הדרך. "יותר טוב מכל פרסומת", אמר לי אחד מבעלי העסק המבסוטים בשעה שאספתי חבילה ובזבזתי 50 שקלים שלא תכננתי כי משהו קרץ לי מהמדף.

וחשבתי לי: למה שלא אפתח מרכז חלוקה גם בביתי? וכך לא אצטרך בכל פעם שמשהו מגיע מסין ללכת לחנות אחרת בשכונה, הכל יגיע אלי ישירות, ועל הדרך ייכנסו גם שכנים, אסביר להם פנים, נקשקש קצת, נראה מה הם מזמינים, אזמין גם אני, שלא אשאר מאחור במרוץ החבילות.

ועוד הרהרתי, אם את הדואר ככה הפריטו וכל אזרח יכול להיות סניף, מה עם קופת חולים? למה שלא יהיה רופא שמקבל במינימרקט של רונן, רנטגן אצל עופר מהירקות, סי.טי אצל אברם הסנדלר? בטוח יהיה יותר קל לקבל תור מהסיוט הזה של לנסות למצוא מישהו שיקבל אותך בימים אלה. תור לבדיקת שמיעה קבעו לי לעוד ארבעה חודשים. אם זה היה בחנות "מוזלים" שבמרכז, בטוח שכבר היום אחר הצהריים הייתי מאזין לצפצופים ומרים ידיים בהתאם, ליד המדף של החד־פעמיים.
וכך יופרטו עוד ועוד שירותים חיוניים - לשכות רשות האוכלוסין, למשל. מי ימנע מהקצב להנפיק דרכון? ולשכות מס, מה איתן? אהוד מחנות האופניים לא יכול לקבוע לי שומה בעודו מחליף לי פנימית בגלגל? בקלות.

אם בקורונה למדנו לעבוד מהבית, עכשיו נלמד להפוך את הבית לסניף של המדינה. יהיו כאלה שיעשו צ'ק אין לטיסות בסלון, יהיו שיעדיפו לפתוח טיפת חלב בחדר של הילד שעזב את הבית בגיל 42, ויש שיעבירו בעלות על רכב בחניה. כמה הולם. אנחנו לפני העידן המבוזר, שייתן לכל אחד תעסוקה במקום זאת ששתתה לו הבינה המלאכותית. חושב לפתוח גם תחנת משטרה במרתף ביתי. אשתי תחקור, הבנות יסיירו בלילות, אני אהיה המפכ"ל אחרי שאף אחד לא יהיה מוכן לקבל את הג'וב.

זהו, מספיק דמיונות לשישי אחד. תמיד שמח לקרוא תגובות, אבל מצליח להתרכז רק בקצרות. שבת שלום.