הייאוש מחלחל, לאט ובטוח, בכל פעם עוד קצת. אני לא אוהבת להיכשל, לא במשימות ולא במערכות יחסים, אבל מרגיש כאילו הגענו למבוי סתום במערכת היחסים שלנו, המדינה ואני.
חשבתי על פעמים אחרות שבהן מערכות יחסים עם אנשים שאהבתי הגיעו למבוי סתום, גם עם חברות וגם עם בני זוג. בכל קשר יש את השלב שבו מפחדים להתייאש, שאומרים שבחיים לא נוותר. מובן שזו אמירה לא רציונלית, כי אנשים מוותרים על קשרים, כשהסבל הופך להיות קשה מנשוא.
פעם היה לי קשר רומנטי שבו הרגשתי מאוד פגועה, אבל האמנתי בכל ליבי שאם רק אתחשב עוד קצת, אוותר עוד קצת, אבליג - יהיה בסדר. כלומר, חובת התיקון עלי ועלי בלבד. מערכת היחסים הזו נגמרה, כי לא משנה כמה ויתרתי והתחשבתי, תמיד היה משהו שגרם לדינמיקה של מתח. זו היתה אהבה גדולה והיו המון תחומי עניין משותפים ומשיכה, אבל כמו שאומרים המטפלים הזוגיים, אהבה ומשיכה הן התחלה טובה למערכת יחסים, אבל זה ממש לא מספיק.
אולי האהבה שלי ושלנו למדינה, התרומה, ההתחשבות, היכולת להכיל חוסר נוחות למען החיבור, למשל לוותר על זכויות אישיות שלי ולתת לאנשי דת להחליט לגבי החופש האישי שלי, אולי לא משנה כמה נוותר - אנחנו פשוט לא מתאימים יותר?
כמה שקשה לסיים זוגיות, הרבה יותר קשה להיפרד ממדינה ולהגר. זה אף פעם לא פשוט. כשזוגיות נגמרת נוהגים לנחם את הרווק/ה ולומר שיש הרבה דגים בים. גם מדינות יש לא מעט, אבל ההיקשרות שלנו למדינה הזו היא הרבה מעבר לנוחות השפה והפרנסה, אפילו מעבר לחברים ולמשפחה.
במקרה של מדינת ישראל יש לי, ואני מאמינה שלרבים אחרים, מטען רגשי, מוסרי וערכי - כל אחד מכיר מישהו שנהרג במלחמה או בקרב על המקום הזה, וגם אתוס השואה מופנם בנו. הידיעה שהמדינה הזו היא מפלט משנאת היהודים בעולם.
לאן נלך?
כמו בקשרים רומנטיים שנמצאים במצב לא מזהיר, יש את התקופה שבה מחליטים לא להחליט אם מערכת היחסים הזו חסרת סיכוי, או שאולי היא תחזור להיות טובה, חברית ומלאת אמון.
אליהו הנביא שאל את עם ישראל "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?". הנזיפה נבעה מהעובדה שהעם בחר לעבוד גם את אלוהי ישראל וגם את האלילים - ובפרק בספר מלכים שממנו ציטטתי נטען שחוסר ההחלטה חמור יותר מהעבודה הזרה.
האם אני עושה בדיוק אותו הדבר? מסרבת להחליט מה אני מעדיפה, את הסבל והכאב שבלראות את המדינה האהובה שלי מתפרקת ומצמצמת את זכויותיי, או את הסבל והכאב שבהחלטה לעזוב אותה?
בני ישראל שאלו את עצמם האם הם מאמינים באלוהי ישראל או בבעל - ואני שואלת את עצמי האם אני יכולה לבחור לגור במדינת ישראל עם ממשלה המגבילה את זכויות הנשים והמיעוטים האחרים, תוך שהיא מכחישה את הפעולות שהיא מבצעת? האם אני מסוגלת לשאת את הסבל הזה? וזה בדיוק כמו שנדרשתי להחליט האם אמירות האהבה וההתנצלויות של אותו גבר שאהבתי הספיקו לי כדי להכיל את הסבל שגרמו לי ההתנהגויות האחרות שלו.
למה אני מהססת?
יש סיבה לכך שאני פוסחת על שתי הסעיפים. קודם כל, מפחיד לשנות. הפחד הזה לוחש לי סיפורי אזהרה ומעלה תרחישים גרועים יותר אפילו מפירוק הרשות לקידום מעמד האישה והרחבת זכויות הרבנות.
כשאני נתקלת בסיפורים מרגשים על האנשים הטובים שחיים פה, כמו למשל זה של רגב הרוש, אני מתמלאת תקווה ומזכירה לעצמי כמה טוב יכול להיות כאן, בדיוק כמו שקרה לי עם אותו בחור חכם ומקסים שאהב אותי מאוד בזמנים של צחוק משותף או בילוי מרגש, שהשכיחו לרגע את המצוקה שהיתה מנת חלקי בקשר הזה, מצוקה שהלכה וגדלה.
הפחד מסוגל לשכנע אותי שאין אלטרנטיבות טובות יותר, כי אי־ודאות והפחד מהלא נודע, הפחד מבדידות ומניתוק מהמוכר והידוע - משכנעים אותי לא להחליט.
פוליטיקאים יודעים שאנחנו מפחדים, והם מנצלים זאת. הממשלה שלנו מעודדת במודע פרקטיקה שמייצרת ספק, חשש ודיס־אינפורמציה. למשל השבוע, כשהמחאה נגד צמצום זכויות נשים הגיעה לשיא, הדבר הכי נוח ובנאלי הוא לתייג את הנשים המובילות את המאבק כהיסטריות שעושות המון רעש על כלום.
כמו נשים רבות אחרות, גם אני חטפתי את הריקושטים האלה. זו הסיבה שאני לא מאשימה את אלו שמעדיפות לא להביע דעה, שמפחדות למשוך תשומת לב שלילית. הפחד מנקמה או מאובדן פרנסה של רבים ורבות מחזיק את הסטטוס קוו בחיים - ולא מאפשר להכריע את מאזן האימה.
כמה שקשה להודות ולהחליט, אם נניח לרגע בצד את ההיקשרות הרגשית שלנו למדינה וננתח את הסיטואציה הנוכחית בצורה קרה, אני חושבת שלכולנו מגיע הרבה יותר מממשלה שמעניקה לנו הבזקים של הבטחות לא קוהרנטיות. ממשלה שיש פער מוחלט בין הדיבור הכביכול מרגיע על "ריכוך" וההבטחות "רק נשנה את הוועדה למינוי שופטים", לפעילויותיה בפועל.
כמו שמגיעה לי אהבה רומנטית שיש בה גם חברות והתחשבות ולא רק תשוקה וצחוק, כך מגיעה לכולנו ממשלה שלא מתפארת כל הזמן בכוח שלה ובכך שנבחרה, אלא יודעת לנהוג בכבוד ובשוויון כלפי כל אזרחיה ואזרחיותיה.
איך יוצאים מזה?
אין לי מושג איך יוצאים מהלופ הזה. מה שאני מנסה לעשות כרגע זו תנועה הפוכה לזו שהממשלה מייצרת: היא מנסה להפריד בין דתיים לחילונים ולשכנע שאנחנו אויבים, אז השבוע החלטתי להתקרב לנשים שאינן החברות הטבעיות שלי. פניתי לשיפי חריטן, עיתונאית חרדית, וביקשתי ממנה שנעלה ללייב באינסטגרם בכל יום שישי ונדבר על פרשת השבוע. לא כי היא חרדית ערכית ואני חילונית שמגיעה עם עגלה ריקה, אלא כי שתינו נשים שמאמינות שרב המחבר על המפריד בינינו.
ביום שישי עשינו זאת לראשונה וגילינו שאכן כך הוא. היא סיפרה לי על המשמעות של נדר, ואני שיתפתי אותה בתובנות שלי לגבי התחייבויות עצמיות ואיך הן מקדמות וגם תוקעות אותנו לפעמים. היה לנו ממש נעים ונמשיך עם זה גם השבוע, מה שמעניק לי נחמה ומזכיר שיש עדיין מכנה משותף בין הקבוצות השונות כאן.
אם בסוף אחליט שישראל ואני לא מתאימות יותר, אני חייבת לעצמי, לילדות שלי, למשפחה שלי, את הידיעה שעשיתי כל, אבל כל מה שאני יכולה, כדי להתקרב. בלי לוותר על זכויותיי באופן שפוגע בי מדי.
אני לא יודעת מתי אפסיק להתלבט. בינתיים אני ממשיכה לפסוח, במודעות מוחלטת, מתוך הבנה שגם לתקופות של בלבול יש חשיבות בתהליך. אני מקווה מאוד להישאר פה, מאוד. ואני מקווה שגם ממשלת ישראל מעריכה אותי ואת הנשים האחרות מספיק כדי להבין שזה שהם באו למשול, לא אומר שהם יכולים לרסק את אלו שעליהן הם מושלים רק כדי לספק את תאוותם של שותפיהם לשליטה ולכוח. כי בסוף מרוב רצון למשול - לא יישאר על מי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו