"בשבילי סבא היה סופרמן": הנכד שגדל אצל סבו מוציא ספר על קורות הסב בשואה

זה קרה בסוף חודש מארס 2020, בשלבים הראשונים של מגיפת הקורונה. כשהוא סגור עם משפחתו בדירתם בברוקלין הייטס שבארה"ב, אורן שניידר קיבל שיחת טלפון מאחותו מיכל החיה בישראל. היא בישרה לו בעצב שסבם האהוב, אלכסנדר רוזיאק, נפטר בגיל 93.

כשניתק את השיחה, אורן חזר מייד אל המחשב. היה לו ברור שאסור לו להרפות מהכתיבה שבה היה שרוי. הוא חש עתה חובה לספר את סיפור חייו יוצא הדופן של סבו. התוצאה היא הספר "השוליה מבוכנוואלד" שפורסם בארה"ב, ושרואה אור בימים אלה בעברית (תרגום: שרה יפת).

"בשבילי סבא שלי היה סופרמן", אמר לי אורן כשהגיע לארץ לרגל השקת הספר בעברית, "תמיד הערכתי אותו כמישהו שפעל בתקופה בלתי אפשרית וכנגד כל הסיכויים, גידל משפחה ושמר על שפיות ועל אנושיות".

היה קשה להוציא ממנו את הסיפור?

"סבא תמיד רצה לספר. לא היה אכפת לו גם שיבואו ויצלמו אותו. מצד שני הוא אמר: 'את מי זה יעניין?' כשאנשים ביקשו ממנו לספר, הוא היה מדבר וכולם ישבו מרותקים. אבל כששאלתי אותו אם יכתוב על זה ספר, הוא השיב לי: 'כל כך הרבה סיפורים נכתבו על תקופת השואה'. גם אני אף פעם לא חשבתי שזה ייגמר בספר".

אבל מערכת היחסים בין אורן לסבו לא היתה מערכת יחסים רגילה בין סבא לנכד, שבה נפגשים פעם בחודש לקפה ועוגה. והסיפור של המשפחה לא היה סיפור רגיל, גם אחרי שהגיעו לארץ.

אמו של אורן, מיה, שהיתה סטודנטית לרפואה ובתם של אלכסנדר ויהודית, שניהם ניצולי שואה, הכירה בשנות ה־70 את מנחם שניידר, בן למשפחה צברית שורשית. הוא הגשים חלום כשהפך לטייס סקייהוק ולמדריך בבית הספר לטיסה. ב־29 בפברואר 1976, בשעה 8:55 בבוקר, ליד מצדה, מטוס הפוגה שבו סגן שניידר הדריך חניך בקורס טיס התנגש במטוס סקייהוק. שניידר ושני טייסים נוספים נהרגו. שניידר בן ה־23 השאיר אחריו אלמנה בהיריון ואת אורן, תינוק בן 13 חודשים, שלא הכיר כלל את אביו.

"תחשוב על שני חבר'ה שהכירו בתיכון, הוא טייס, היא סטודנטית. יש לה ילד בן שנה ותינוקת בבטן ומעל הכל - שני הורים ניצולי שואה, חבולים ומצולקים", אומר אורן. "כילד אני זוכר את עצמי קורא קדיש מגיל 4 בבית העלמין הצבאי בנתניה. גדלתי אחרת. אמא שלי היתה בן אדם מבריק, היה ברור שתגיע לגדולות, אבל התאונה הזו קטעה את מסלול חייה".

האם, שביקשה להחזיר את משפחתה לנתיב הנכון, עבדה משמרות ארוכות בבית החולים. כדי לסייע לה, עברו הוריה לגור שתי קומות מתחתיה. הסבתא יהודית ניהלה חנות לצורכי משרד והסבא אלכסנדר היה איש עסקים שתמיד חיפש את המיזם הבא. הוא היה מהראשונים שבשנות ה־60 הגיעו ליפן ויצרו שם קשרים, והיה היבואן הראשי של ענקית האלקטרוניקה "שארפ".

"סבי היה אדם מרשים", אורן מספר. "גבה קומה עם חזות אירופית ומטופח כאילו גזרת אותו מז'ורנל. כל החיים הראה שהוא חזק, אבל מגיל צעיר הבנתי שהוא מסתיר בתוכו חלק פגיע. בישראל הוא התמודד עם בעיות וצרות, וכל הזמן הגיעו חדשות: היתה עוד מלחמה, חתנו נהרג והיו יתומים שצריך לגדל".

כשהאם עבדה בבית החולים, אורן חזר מבית הספר היישר לדירת סבו וסבתו. סבא היה מספר לו על הילדות ועל תקופת ההתבגרות כשהשמיים באירופה השחירו, ולא מעננים. "מגיל 8 ישבתי איתו והקלטתי אותו, כי סיפוריו הקסימו אותי. הוא סיפר בעיקר על ילדותו, על מצבים מטורפים שעבר במחנה הריכוז. למשל, כשלא היתה להם מיטה, כדי לשמור על חום הגוף שלהם, הם שפשפו את העור זה של זה במשמרות. הוא שיתף הכל. לא היו לו פילטרים, רק שהוא עשה זאת במקום הכי מוגן. בבית ובקולו הרגוע".

עבודה מחוץ לבוכנוואלד

הסבא, אלכסנדר רוזיאק, נולד ב־1927 בסצ'ובצה, עיר קטנה במזרח צ'כוסלובקיה, למשפחת סוחרים אמידה שחיה בקרב אצולת המקום. כשהגרמנים הגיעו, חרב עליהם עולמם ורכושם נלקח. אלכסנדר ואביו שלמה-סטפן הופרדו מהאם אירנה ונאבקו על חייהם בקור וברעב, אבל בעזרת תושייה ויכולת הישרדות מצאו עצמם במפעל הנשק גוסטלוף, שפעל מחוץ למחנה הריכוז בוכנוואלד וייצר רובי מאוזר לצבא הגרמני.

אלכסנדר, אז נער בן 17, שימש שליח במפעל - זה שרץ בין העמדות, מעביר חומרים והודעות. אבל מהר מאוד מצא את עצמו כמקשר בין חברי המחתרת, שעבדו במפעל.

היה זה גרישה, אסיר במחנה, לשעבר קצין בצבא הרוסי, ששלח את אלכסנדר להעביר הוראות ליוסיפוב, שתפקידו היה לרתך את כוונת הרובה. אלכסנדר ביקש מהרתך להפחית בחצי את כמות הבדיל כשהוא מחבר את הכוונת לקנה, כדי שבמהלך הקרב כל מכה קטנה תוציא אותה משימוש. לכריסטוף, אסיר צרפתי, אלכסנדר העביר הודעה, שבה ביקש ממנו להגדיל את לחץ האוויר במשאבה המחדירה את הברגים המהדקים את הבריח לקת העץ, מ־300 ל־400 אטמוספרות. כך החריצים יתרחבו, הברגים יתרופפו ואחרי כמה מכות, המאוזר יאבד את יציבותו.

"מגיל 8 הייתי יושב עם סבא ומקליט אותו, כי סיפוריו הקסימו אותי. הוא סיפר בעיקר על הילדות, על מצבים מטורפים במחנה הריכוז. למשל, כשלא היתה להם מיטה, כדי לשמור על חום הגוף, הם שפשפו את העור זה של זה במשמרות"

"זה סיפור מדהים", אורן מסכים. "אני באמת זוכר שנתקלתי בעבר בסיפור על רובים צ'כיים פגומים שהגיעו לארץ. זה תועד בדברי ימי היישוב במלחמת השחרור. סבי היה פנומן בכל הקשור לעבודת ידיים והבנה טכנית. אמנם הוא לא חיבל ברובים בעצמו, אבל התעוזה שלו להעביר את ההודעות - זה אומץ מטורף בעיניי. אגב, אותו רובה מאוזר שיוצר במפעל הוא כעת רובה אספנים בארה"ב".

הצלחת להבין מהיכן הגיע האומץ?

"הוא היה חסר מורא, כי הוא היה בן 17 ובחור מיוחד. הרי אתה שולח ילדים בני 18 להילחם ולעשות דברים כי הם צעירים וחושבים שהם בלתי מנוצחים. אני לא בטוח שגבר בן 40, עם משפחה, לא היה לוקח צעד לאחור. זה משהו שנמצא כנראה בדנ"א של הקיום שלנו".

אלכסנדר שרד את השואה, עם הוריו. את סיום המלחמה עשה בחדר עבודה קטן, כשהגרמנים מינו אותו למתקן הראשי של מכונות הכתיבה במחנה. עשרות מכונות מתוצרת מרצדס שניזוקו בזמן המתקפות האוויריות עברו תחת ידיו. זו היתה עבודה בתנאים מועדפים, והוא קיבל אותה בזכות יכולותיו הטכניות, שבלטו מגיל צעיר.

"קרו דברים בהישרדות שלהם הקשורים למחשבה היהודית הקלאסית של איך 'לשמן את הסביבה' כדי שמישהו ידאג לך", אורן משוכנע. "בלי התכונה הזו הם לא היו יכולים לשרוד באותן שנים".

אתה מרגיש את זה גם אצלך?

"את מנגנון ההישרדות קיבלתי בירושה מסבא: לחשוב חיובי, לשנס מותניים ולדאוג לעצמך. זה היה המוטו שלו. סבא תמיד אמר לי: 'אם לא תדאג לאיך שאתה נראה ולאיך שאתה מתנהג; אם לא תגן על עצמך ותדרוש מה שמגיע - אף אחד לא יעשה זאת בשבילך'. הוא עטף את כל הלימודים והלקחים שלו בדרך שבה גידל אותי".

ואכן, סבא אלכסנדר מילא את תפקיד הגבר האחראי בחייו של אורן, שהתבגר. "חיצונית יש דמיון בינינו, ולשנינו רמת איפוק גבוהה", הוא אומר. "אני אדם של פרטים ומספרים. הוא היה איש של תמונה גדולה ועבודת ידיים. לשנינו היה קושי עם תרבות אגרסיבית ולא מכבדת. זו גם אחת הסיבות שמאוד נוח לי היום לחיות בארה"ב".

אתה מתכוון לאגרסיביות הישראלית?

"לא התחברתי אליה גם בגיל 6, בבית הספר בנתניה, כשאחד הילדים היכה אותי. גם בזה סבא ואני מאוד דומים. את הטראומה שלו הוא עבר בגילי 14-17, ואני את הטראומה שלי עברתי בגילי 2-5. אני מאוד דומה לו ביכולת ליצור ניתוק מלא. שנינו מדחיקים דברים, אבל אני לא לובש מסיכה, כמו שהוא לא לבש".

בספר אורן מספר על מסע שערך עם סבו בתחילת שנות ה־90 לעיירה בסלובקיה שבה נולד הסב. משם הם נסעו יחד למחנה הריכוז בוכנוואלד. "אני זוכר שנכנסנו בשער המחנה ולא היה שם איש", אורן מספר, "הוא נורא התאכזב שצריפי העץ נהרסו. סיירנו והוא סיפר לי: הנה, 'כאן הלכנו, וכאן היה המחנה'. הוא זכר הכל וסיפר הכל".

הוא שנא את הגרמנים?

"לא, הוא שנא את האנשים שהרעו למשפחתו ורצחו את דודיו, אבל היה לו טבעי לעשות הפרדה בינם לבין מי שנמצא מולו והוא לא ידע עליו דבר. הוא אמר: 'אולי אביו עזר לנו? ואם סבא שלו היה נאצי, איך זה מקרין עליו?' היתה לו יכולת מדהימה להעביר דף. הוא לא האמין בסגירת חשבונות ובנקמה. תמיד חשב חיובי ואיך לחיות את היום הזה כיום הראשון והאחרון".

הוא בעצם חינך אותך?

"לחלוטין. הוא ניסה להשפיע עלי כדמות הגברית בחיי. לימד איך מתגלחים, ומתלבשים. הוא היה האדם הכי קרוב אלי. בכל קיץ הוא וסבתא לקחו את כולנו לאירופה. שם הוא הרגיש בבית, רצוי בארץ דוברת גרמנית. בדרך כלל אוסטריה, אבל זה יכול היה להיות שווייץ או גרמניה. הוא הרגיש נוח תרבותית כששירתו אותו דוברי גרמנית. אולי היתה זו מעין נקמה זוטא. היכולת להופיע שם ולהגיד: 'אני פה'".

עד כמה הכרת אותו?

"הזיכרונות שלי הם מאדם שרב הנסתר בו על הגלוי. לא פיצחתי את כל צפונותיו. אני לא יודע איך הוא התמודד עם שדי העבר. בשנים שבהן הוא היה ממש פעיל, הייתי מאוד צעיר. כנער היו לי הרבה מאוד ספקולציות לגבי מה שהוא עשה".

חיים חדשים לתכשיטים ישנים

אורן (48) גדל בסביבה לא יציבה. בלי אב ועם אם שעברה חיים לא קלים. ובכל זאת היה תלמיד מצטיין ובצבא שירת ב־8200 והגיע לדרגת רב־סרן. כשהשתחרר עבד בהייטק, אבל פחות התחבר. ב־2004 התחתן עם שרון ויצא ללימודי תואר שני באוניברסיטת קולומביה שבארה"ב.

"אחרי סיום התואר הצטרפתי לחברת ייעוץ גדולה, מהצד הפיננסי", הוא מספר, "אבל הבנתי שאני צריך לחזור לשורשיי כיזם. חיפשתי תעשיות שרחוקות ממני ושאני יכול לשנותן. הכירו לי מישהו בעולם אבני החן והתכשיטים. התחברנו והקמנו חברת ייעוץ שעבדה עם ממשלות וגופים גדולים, ועשינו עסקים מעניינים. היום אני מוביל את CIRCA - חברה שמתעסקת בלתת חיים שניים לשעונים ולתכשיטים ישנים. הם נקנים מבעליהם ועולים למכירה פומבית. יש לנו כבר 60 עובדים ב־22 לוקיישנים ברחבי העולם - מהונג קונג ועד בוורלי הילס".

במפעל הרובים הגרמני, אלכסנדר ביקש מהרתך להפחית בחצי את כמות הבדיל המחבר את הכוונת לקנה, כדי שבמהלך הקרב כל מכה קטנה תוציא את הרובה משימוש. הוא סייע בשיבוש תהליך הייצור, כדי שהברגים יתרופפו והמאוזר יאבד את יציבותו

מה סבא אמר על המעבר שלך לארה"ב?

"דיברנו כמעט בכל יום. יש לי עדיין הודעות קוליות שלו בטלפון, ומדי פעם אני מנגן לעצמי אותן. אצלו העבודה היתה במקום הראשון. הוא היה מתקשר ואומר: 'אני מקווה שאני לא מפריע'. ואם השיחה היתה עוברת להודעה קולית, הוא אמר: 'מצוין, סימן שאתה עסוק. תחזור כשתוכל'. הוא אמר גם: 'אם תבחר ללכת אחרי הכישרונות והתשוקות שלך והם יהיו במקום אחר, זה בסדר. כל אדם אמור להיות במקום שבו הוא מוצא שלווה וסיפוק'. הוא דיבר ספציפית על ארה"ב, כי ידע שרוב הדודים הגדולים שלו, האחים של אבא שלו, הגיעו לארה"ב ובנו שושלות לתפארת, והקשר איתם ניתק לחלוטין".

מחקר לגילוי המשפחה

אורן החליט לחקור גם את תולדות המשפחה מצד סבו - זו שעוד לפני עליית הנאצים קראה את תמרורי האזהרה והיגרה לארה"ב. הוא ביצע מחקר גניאולוגי בסיועו של גלעד יפת, מייסד MyHeritage - חברת הייטק שפיתחה פלטפורמה לאיתור ההיסטוריה המשפחתית, שאותו הכיר משירותם הצבאי.

"רציתי להבין מה קרה לפני 120 שנה כשהמשפחה המלוכדת התפזרה", הוא אומר. "רובם הקימו משפחות וחיו מעבר לים. הם לא מכירים את ישראל ולא ביקרו בה. הם יהודים, אבל רפורמים. יצרתי איתם קשר והכרתי רבים מהם".

נשארתם בקשר?

"החצי השני של המשפחה נעשה חרדי. הם הגיעו לבני ברק ולירושלים. החלק השני התיישב באוהיו ובניו יורק. יש בהם פרופסור בהרווארד, פסיכולוג בייל ומדען מוח מסטנפורד, כולם למדנים ונראים כמו סבא שלי. הם לא יודעים דבר על בן המשפחה שלהם ששרד בשואה והוא אחיהם של אביהם האהוב. 60 פרופסורים ודוקטורים עלו יחד לשיחת זום, ואני סיפרתי להם על כל מה שגיליתי. בשנה וחצי האחרונות התחברתי לחלקים במשפחה שידעתי על קיומם, אבל לא ידעתי איך להגיע אליהם. הם יצרו קשר, אחרי שקראו את הספר".

"סבא ניסה להשפיע עלי כדמות הגברית בחיי. לימד איך מתגלחים ומתלבשים. הוא היה האדם הכי קרוב אלי. בכל קיץ לקחו אותנו לאירופה. הוא הרגיש נוח כששירתו אותו דוברי גרמנית. אולי היתה זו מעין נקמה זוטא. היכולת להופיע שם ולהגיד: 'אני פה'"

כשאורן חי עם משפחתו בארה"ב וביסס שם את עסקיו, הקשר עם סבו התמקד בטלפונים ובביקורים בארץ. "בשנותיו האחרונות, בכל פעם כשנפרדנו, הוא חיבק אותי ואמר לי: 'זו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים'. אמרתי לו: 'נגיע גם במארס, אז תחזיק מעמד'. בפעם האחרונה שנפגשנו, בדצמבר 2019, תיארתי לי שזו אכן הפעם האחרונה, כי הוא כבר היה חלש מאוד. בהרבה מובנים כששמעתי על מותו חשתי הקלה. אבל הוא איתי כל הזמן. אני זוכר אותו חזק, אופטימי ויוזם".

להקשיב להקלטות הישנות

כשהקורונה פרצה, העולם השתתק וכמוהו גם העסק של שניידר. "הייתי בבית ועברו לי בראש מחשבות קיומיות. אתה מנסה לחשוב מאין יבוא עזרך. ואז חשתי רצון להקשיב לקלטות של סבא שלי".

"את מנגנון ההישרדות קיבלתי בירושה מסבא: לחשוב חיובי, לשנס מותניים ולדאוג לעצמך. סבא תמיד לקח אותי הצידה ואמר לי: 'אם לא תדאג לאיך שאתה נראה ולאיך שאתה מתנהג; אם לא תגן על עצמך ותדרוש מה שמגיע - איש לא יעשה זאת בשבילך'"

אלה לא היו הקלטות שאורן הקליט כילד, אלא הקלטות שנערכו מ־1995 עד 2008. השניים נהגו מדי פעם לשבת ולתעד את השיחות. "תמיד הייתי מחובר לסיפורו של סבי ולא תכננתי לעשות בחומר המוקלט משהו", אורן מסביר. "רציתי לוודא שהסיפור נשמר. היו לנו הרבה שעות של נטו שיחות, אז הקשבתי לחומר והבנתי שאני רוצה לכתוב את הסיפור. רק אז הבנתי שאין לי מושג איך כותבים אוטוביוגרפיה, כי הספר כתוב כאילו סבי מספר אותו. ואז, מלהיות סחוט רגשית, קיבלתי אנרגיה".

שניידר גילה סדנת כתיבה בזום. "עשיתי קורס אינטנסיבי", הוא מספר. "הרגשתי שיש אור בקצה המנהרה. כשקיבלתי את ההודעה שסבא נפטר, צבט לי בלב שלא ייצא לו לקרוא את הספר, אבל המשכתי ואחרי חודשיים היתה לי טיוטה מוכנה. הייתי בטרנס, כי אני בן אדם פרקטי. הבנתי שהעולם עומד לצאת מהקורונה ואני אשאב שוב למקומות אחרים, לכן אני חייב לסיים את הפרויקט.

"היה לי חשוב שלא אני אוציא את הספר, אלא מוציא לאור שיקרא ויגיד שהוא רוצה. עשיתי מחקר והגעתי להולנד, להוצאה שנקראת 'אמסטרדם פבלישרס'. שלחתי להם את כתב היד, ואחרי תשע שעות הם חזרו אלי ואמרו לי: 'חייבים להוציא את הספר'".

יש לדעתך היום פחות התעניינות בשואה?

"אני לא חושב שיש פחות עניין או רצון לדעת. הדור שלנו מגיע למקום שבו נטל האחריות ועול הזיכרון נופלים עליו. לפני 20 שנה זה לא היה לי מובן מאליו, אבל היום אני יודע שאחד מתפקידיי כישראלי וכיהודי שחי בעיר היהודית הגדולה בעולם הוא להעביר הלאה את הסיפור שלנו, ולהשאיר את הגחלת דולקת".

חשבתם להפוך את הספר לסרט?

"כנראה נעבד אותו לסדרה. מהתייעצויות עם אנשים שמבינים בענף, יש בו יותר מדי פרטים ותוכן לסרט אחד. זה יקרה כי מדובר בסיפור חשוב מכדי שלא נספר אותו גם במדיה שנצרכת היום יותר מהמדיה הספרותית. זה הפרויקט הבא, אמנם בשלבים ראשונים, אבל מתקדם".

עתה, כאמור, הספר יצא לאור גם בעברית. תרגמה אותו כלת פרס ישראל לחקר המקרא, שרה בת שמואל, אמו של גלעד יפת, חברו של אורן.

shishabat@israelhayom.co.il