"לאותה בקתה!" הוא היה צועק. "באותו תאריך, לאותה עיירה, לאותה בקתה!" - והוא היה מתגלגל בצחוק גדול, ואני הייתי צוחק יחד איתו. זו היתה שיחה קבועה שהתקיימה בינינו כמעט כלשונה בכל שנה עם בוא החופש. הוא היה הבוס שלי, איש חכם וחשוב, עוקצני וביקורתי להחריד.
הנושא היה אחד מחברינו, דייקן ונוקדן, שהיה יוצא עם משפחתו לחופשה בכל שנה בדיוק באותו תאריך. עד כאן זה עוד נסבל. מה שהיה קצת פחות נסבל מבחינת הבוס היה העובדה שהם היו נוסעים בכל שנה לחו"ל, לאותה עיירת נופש, ומשתכנים באותה בקתה בדיוק. איכשהו העניין הקטן הזה הצליח להטריף אותו. הוא היה איש תרבות רחב אופקים ודעת, שהיה בשני שלישים של העולם, דיבר שפות לרוב ובלע ידע וחוויות ללא לאות, כך שהבנתי היטב על מה הוא מלגלג ומה עומד ביסוד ההתנשאות הקטנה שלו, ועל כן שיתפתי פעולה בחדווה עם נאומי הפאתוס, ואף הייתי מוסיף פה ושם הערה עוקצנית משלי.
מכיוון שהוא שוכן כבר בבקתתו בעולם שכולו טוב וכבר עברו מספיק שנים, אני יכול להתוודות כאן שבסתר, מאחורי הלגלוג והעוויות הפנים והחיקויים - זה לא לגמרי הצחיק אותי. למעשה, קצת קינאתי בבחור הדקיק והמאורגן שישב בחדר לידנו והיה נוסע עם משפחתו בכל שנה, באותו תאריך, לאותה עיירה ולאותה בקתה.
• • •
בילדותי לא נסענו לחופש. לא היינו מהעשירים, אבל גם לא מהעניים, ומשפחתי יכולה היתה להרשות לעצמה כמה ימים של חופשה, אבל מבחינה תרבותית ומנטלית זה פשוט לא היה על השולחן. בכל קיץ היה מתחיל דיון קטן סביב העניין. האפשרויות היו נסיעה בת כמה ימים לקרובי משפחה בבני ברק, אופציה שהיתה נפסלת מייד בגלל החום, ואז עוד ויכוח קטן על בית מלון, שהיה נגמר בלא כלום, ועוד חופש גדול עבר.
מסביב דווקא היתה אווירת חופש. לאו דווקא לחו"ל או לבתי מלון, אבל לרבים מחברינו היתה שגרת חופשה. האופנה המקובלת היתה, לא תאמינו, מה שמכונה "החלפת דירה": שתי משפחות שדרות במקומות מרוחקים זה מזה, שמסבלטות הדדית את הדירה וכך זוכות לחופשה חינמית נקייה מאטרקציות, אבל כזו שנושאת בחובה את מה שאבי היה מכנה "להחליף אווירה".
בן דוד עיקש אחד היה לנו, שהיה חוזר בכל שנה על אותה בדיחה עבשה, שאם המטרה היא אכן להחליף אווירה, אזי למה לטרוח? אפשר להחליף דירה עם השכנים ממול. נוף אחר לחלוטין, כיווני אוויר אחרים, בית אחר - ובמרחק מטרים ספורים. בלי אריזות ובלי טלטלות. אנו, כאמור, גם לא היינו מחליפים דירה. כשהיתה השוועה עולה והשעמום מכרסם, היו אומרים: "טוב, טוב, יאללה. בואו נלך לבית הבראה".
• • •
ירושלמים ותיקים זוכרים אולי את הבניין הישן והמסתורי מעט שניצב בלב שכונת בית הכרם הירושלמית, מחופה עצי אורן עתיקים ומגודר היטב. עץ ישן אחד הסתיר את השלט הגדול שניצב בכניסה ושעליו נכתב "בית ההבראה נווה משה שעל יד ועד הישיבות בארץ ישראל".
המקום היה משהו שבין מלון לפנסיון לאכסניה, והיה פעיל בחמשת החודשים שבין חג השבועות לחג הסוכות. הוא היה שייך לוועד הישיבות ונוהל בידי סבי וסבתי ז"ל, שאף התגוררו בו, כך שהוא הפך להיות הבית של סבתא, שאליו באים לביקורים ובו שוהים בשבתות ובחגים. האורחים היו רבנים זקנים ואברכים חלושים במחזור הגברים - וגבירות מבוגרות ומורות חלושות במחזור הנשים. והיו גם מחזורים משפחתיים וזוגיים. זה היה מקום קטן ומאוד צנוע, אבל הוא הילך עלי קסם.
אזור שלם בדמיון שלי שייך למקום ההוא, לבניין הישן, לחצר הגדולה ומלאת ההפתעות. אינספור דברים שאני מדמיין וחווה וקורא עד היום מתמקמים בדמיוני שם, בבית ההבראה הישן שאנחנו היינו קוראים לו בכלל "בית אברהם", באיזה משחק מילים מטופש על שמו של דודי אברום ז"ל שהיה עובד בו.
• • •
בטח אתם שואלים את עצמכם על אודות מתקני המלון, אילו שירותים הציע הספא, ואם הבריכה היתה חיצונית או פנימית, ובוודאי תהיתם גם היכן מיקמו את חדרי הצפייה, הסנוקר וחדר הכושר בבניין כה קטן. ובכן, יפה ניחשתם. בכל קומה היה חדר שירותים ומקלחת אחד, משותף לכל שוכני הקומה, והתוכניות התרכזו בשני חללים בלבד: בית הכנסת, שהציע שלושה מתווי בילוי - "שחרית", "מנחה" ו"ערבית"; וחדר האוכל, שהציע ארבעה: ארוחת בוקר, צהריים, ערב, וכן עניין חגיגי ומלא הוד שנודע בשם "ארוחת ארבע", וכמובן לא היו אורח אחד או אורחת אחת שפספסו אותו, ולו פעם אחת. הארוחות היו צנועות, אבל טעימות באופן שגורם לי עד היום לגעגועים בלתי נתפסים.
באמת כבר טעמתי את מכמני תבל במסעדות, בטלוויזיה ובמטבחי שלי, אבל הפנטזיה האולטימטיבית היתה ונשארה הכבד עם הבצל של סבתא שלי, ששימח את קיבותיהם של רבני ורבניות בית ההבראה. הם היו מדושני עונג, ובין ארוחה לארוחה נעו באיטיות לבית הכנסת או לחצר הענקית, ושם היו יושבים עם גמרא או מסרגה, עיתון או ספר, וממתינים, ובכן, לארוחה הבאה.
• • •
כל מי שהיה ילד אז זוכר את הבדיחה הנפוצה שבית ההבראה של ועד הישיבות הוא כמו תשעה באב: מסתובבים בכפכפים ומחכים לאוכל (בתשעה באב אסור לנעול נעליים). והיתה שם שלוות עולמים. שלוות עולמים. אני מדמיין את השקט שם, שהופרע רק בידי צלילי טיגון עמוק מהמטבח או צלצול הטלפון בקבלה (שולחן עץ קטן) וסבתא שלי צועקת: "הרב זייצ'יק (או גברת שניידר), איהר האט א טעליפאן! (יש לכם טלפון)", או צלצול הפעמון(!) שהיה מכריז על הארוחות. אנשים שם היו הולכים לאט גם אם הם לא היו זקנים או חולים. זה היה חופש טוטאלי.
ואני מחפש אותו. מאז הילדות אני שרוי באובססיית חופשות שאינה נגמרת. אני מקדש את המוסד הזה, מפתח אותו ומעמיק את הפיצוי על הילדות נטולת החופשות עד למקסימום. העניין הוא שאני מפצה במקום הלא נכון. אני נהנה הנאה גדולה מכל בירה שאני נוחת בה ומכל רכבל שאני מטפס בו, שלא לפרט עוד אי־אלו בילויים ואטרקציות. הכל בסדר, תודה לאל, ואין טענות. רק שמה לזה ולחופש? אני שייך לקהילה גדולה שמבלבלת בין חופש לטיול.
בואו, לתכנן נסיעה על פי ימים ושעות, ללמוד על אטרקציות ולהסתובב, בעולם או בגולן - זה לא חופש. סעו לאן שאתם רוצים, תבלו ותיהנו, אבל יש את המוסד העתיק הזה, החופש, זה הישן, המתואר בספרים ובזיכרונות, שבמקומות שונים בעולם וגם בארצנו הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, וככל שאני מתבגר אני מכיר בחשיבותו ואני גם יודע - סליחה על הפולניות המתפרצת - שזה כבר לא הולך להיות. אני כבר לא אסע לאותה עיירה ולאותה בקתה, ואני כבר לא אשוטט בשקט־בשקט בין עצי אורן ואחכה לצלצול שיבשר על הארוחה הבאה.
נכון שאני אסע הרחק, בין נופים קסומים ובמכונית ממש טובה אל ארוחתי הבאה שהוזמנה מראש, שתהיה כנראה יותר טובה מהכבד עם הבצל - אבל זה לא יהיה חופש. חופש הוא כזה שמה טוב אם הוא קורה על פסגות האלפים או למרגלות הגלבוע - אבל למעשה הוא יכול להתרחש גם בדירה של השכנים ממול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו