לטוס לבד למקום עם אנשים בנורבגית - כי איך לעזאזל אשרוד את הקיץ?!

איך אני הולכת לעבור את הקיץ? בגדול, אני לא יודעת. אני אעשה את מה שכולכם עושים כל הזמן ואקווה לטוב. הייתם חושבים שישראלים אמורים להיות אנשים קצת פחות אופטימיים בהינתן, ובכן, הכל, אבל הנה אנחנו, ממשיכים להגיד זה לזה שיהיה בסדר בסוף. בשביל לא לקלקל, אנחנו לא מתעכבים כרגע על ההגדרות של מה זה "בסדר" ומתי זה "בסוף".

נכון לעכשיו, "בסוף" מבחינתי הוא אוגוסט. פגשתי השבוע חברים בלי ילדים, והם סיפרו לי שהם נוסעים לחופשה באוגוסט. באתי לרחם עליהם, אבל אז נזכרתי שאין להם ילדים והחופשה זה בשביל שיהיה להם כיף, קונספט משונה ששכחתי מקיומו. פעם הייתי עושה דברים בשביל הכיף. אפילו אם זה היה קצת כיף, עדיין הייתי עושה את זה. פעם הלכתי לבריכה על דעת עצמי! מה עשיתי שם? מה עושים בבריכה אם לא צריך לריב עם הילדים שלך על קרם הגנה ולצעוק על ילדים של אחרים לא לרמוס את התינוק שלך? מה עשינו לפני שהיו לנו ילדים? מה עושים עם כל הזמן הפנוי, הכסף והאנרגיה? מה לעזאזל עושים בבריכה?

• • •

רק התחיל הקיץ, והעצבים שלי כבר די רופפים. הייתי שמחה לטוס למקום שבו אין אנשים בכלל, ואם יש, הם לא פונים אלי, ואם הם פונים אלי, זה כדי להגיד לי בנורבגית: "את האישה הכי יפה שראיתי, וזה יהיה לי לכבוד לשרת אותך, גבירתי, מעתה ועד עולם". אבל הילדים שלי ממש מתעקשים לבוא גם, ומכיוון שביקרתי כמה פעמים בנורבגיה, אני יכולה לומר לכם בוודאות שאין שם אף מלון "הכל כלול", אלא אם ב"הכל" הכוונה לפנס ראש וגרזן.

בחופשות הקיץ שלהם, נורבגים מעדיפים לחטוב עצים ולשאוב מים בבקתה שלהם בהרים, בזמן שהילדים שלהם משחקים בנחת בצעצוע בודד בצבע בז'. לא סתם הם כאלה יפים ושריריים ומנומסים, ובכל פעם שביקרתי שם הרגשתי כמו טרול ברברי. אבל רגע, אני מקדימה את המאוחר. כשירות לציבור ערכתי סקירה קצרה של האפשרויות העומדות בפניכם בבואכם, כמוני, להזמין באיחור חופשה משפחתית לקיץ.

• • •

"הכל כלול": על פניו הבחירה המושלמת, אם אתם אוהבים דאנס מחריש אוזניים וערסים בריטים חרוכים בבריכה, 87 אופציות לקינוח שכולן באותו הטעם רק בתצורה שונה, וצעקות "נופררררר!!!!".

למעשה, לא משנה לאיזה מלון "הכל כלול" תסעו בעולם, תמיד תהיה שם נופר ותמיד יהיה שם מישהו שמחפש אותה. אסכולה רחבה גורסת שמלונות "הכל כלול" הם הדרך הכי פחות גרועה לנפוש עם ילדים קטנים, כי במקום לקשקש בטושים על השטיח בחדר במלון, כמו ילדים שאני לא מכירה של מישהי שאני לא מכירה, אפשר להשאיר אותם במועדון הילדים עם אישה זרה לחלוטין בשם זילארה, שאינה דוברת עברית והם בטוח יסתדרו מצוין, בזמן שאתם שותים קפה בטעם חול ליד הבריכה ולוחשים במתק זה לזו "נופרררר!!!".

• • •

Airbnb: בניגוד לאיך שאני מדברת, כותבת ומתנהגת, הדרישות שלי מחופשה הן דווקא די נמוכות והן כוללות סעיף אחד: לא לנקות. אולי אלה כל השנים של טיולים בצופים, שבהם את אוכלת מחטי אורן וישנה עם ביסקוויטים, אבל אני באמת לא בנאדם מפונק. לא אכפת לי המטראז', זו יכולה להיות קופסת נעליים. לא אכפת לי הסבונים הקטנים, שבמלונות יוקרה הם סבוני בוטיק אורגניים, אבל במלונות זולים הם סוג של נוזל לניקוי כלים.

הדרישות שלי ממקום הלינה הן שהוא יהיה נקי ושמישהו אחר יעשה את זה. מה לעשות, אני אוהבת שנקי. למעשה, רוב היום אני מנקה את המטבח. כי מה שלא סיפרו לנו על גידול ילדים זה שהם כל הזמן אוכלים, ואם אני אעשה אאוטסורסינג של הבישולים לבן הזוג, הם יאכלו לארוחת צהריים פיצה, לארוחת ערב פיצה קרה, ולארוחת בוקר את הקשה של הפיצה, וחוזר חלילה. לאחרונה הילדה המציאה כינויים לכל המשפחה, ואני קיבלתי את התואר המעליב "גברת מטאטא". מכיוון שיש לי שותפים די מטונפים לנסיעה, אני חושבת שנוותר. למען השם, אני לא מתכוונת לנקות אף מטבח בחופשה הזאת.

• • •

חופשה בישראל: חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח חחחחחח חחחחחח, שנייה רגע חחחחחחחח. אין לי כסף לגור בישראל, אז לנפוש בה?

• • •

חושה בסיני: אני ממש הייתי זורמת, ומבחינתי לשכב כל היום על כריות, לקרוא ספרים ושאף אחד לא יוכל להתקשר אלי זו ההגדרה של חופשת החלומות. שמעתי אפילו על חוף אקולוגי־טבעוני־אורגני שבו מותר לחמישה אנשים בכל פעם לדרוך על החול ובוודאי שאסור להכניס רמקולים ניידים, אבל בן הזוג שלי ישתגע כשיגלה שאין שם מזגן.

ובכלל, ספציפית הילדים שלי פחות בקטע של לחכות שעה ורבע לארוחת הצהריים שלהם. לא יודעת איך הילדים שלכם, ואמנם אין לי הוכחה, אבל אני חושבת שאם הפעוט יצטרך לחכות יותר מ־7 דקות למזון במסעדה בחוף, הסכם השלום עם מצרים בסכנה.

• • •

להישאר בבית: האופציה הכי גרועה, וכנראה מה שנעשה בסוף. איך את יודעת שהתחיל החופש הגדול? כשאת שואלת את אמא שלך אם מתאים שתבואו והיא אומרת כן, אבל לפני זה נאנחת. ואנחנו ניקח אותם לקולנוע כי יש שם מזגן וניקח אותם לספרייה כי זה בחינם וניקח אותם למוזיאון כדי להרגיש אמא משקיעה, למרות שכל מה שיעניין אותם שם זה הקפיטריה, ובסוף גם ניקח אותם לבריכה כי אין באמת ברירה.

אמנם אנחנו נמצאים קרוב מאוד לים, אבל כאמור, גם קרוב מאוד לסוף העצבים שלי. "כמה חול יש בחוף?" שאל המשורר. ובכן, לא הרבה, כי רובו בתחתונים שלי.