בלי עתיד, בלי תקווה, בלי בטרייה: קארמה - שובי הביתה

בימים האחרונים המזל שלי רע. אולי מרקורי בנסיגה? אני לא מאמינה באסטרולוגיה, ולמעשה איני אדם מאמין כלל, למעט אמונה עיקשת שבסוף משום מה יהיה בסדר, אבל היא יותר עניין הישרדותי מאשר כל דבר אחר. מה שכן, נכון לעכשיו, עם רצף האירועים המבאסים שעובר עלי, אפילו אני מתחילה לתהות.

הכל התחיל בערב שבועות. הייתי שמחה לצאת צפונה לארוחת החג כבר בבוקר, אבל לבן הזוג היתה חזרה ארוכה, כך שהשעה היתה 15:00 בצהריים כשיצאנו מתל אביב. בשש הגענו לתחנת הדלק על כביש 6, בלי עתיד, בלי תקווה ובלי בטרייה בטלפון. הבלינצ'ס המפוארים שהכנתי ערב קודם קמלו בבגאז'. הקטן בכה ברציפות ממחלף חורשים או מ־2021 - אני לא בטוחה מה בא קודם. החניתי את האוטו, פתחתי את הדלת ונפלתי החוצה, כי שכחתי איך משתמשים ברגליים.

התחנה היתה מפוצצת באנשים לבושים חג, שחיכו בתור לחניה כדי לחכות בתור לקופה באלונית. השירותים נראו כמו אחרי הפלישה לנורמנדי. החלפנו לקטן חיתול על מכסה המנוע כמו הווייט־טראש שאנחנו, והלכנו אחרי בני ישראל ל"סי קפה". חשבנו שאם נחכה קצת הפקק ישתחרר. היינו תמימים. מישהו נבון הקים שם אוהל (אוהל אמיתי!) והלך לישון. הקטן התפלש בחצץ.

אבא שלי התקשר לשאול איפה אנחנו. סיננתי אותו. אימא שלי התקשרה. סיננתי אותה. אדם סיפר בדיחות (מי קורא לעיר "שלומי"? זה כמו לקרוא לעיר "חזי"). סיננתי את אחי. סיננתי את אבא שלי. הגדולה גמרה את יוטיוב, אדם גמר לי את המים, אז שתיתי מהבקבוק שנמצא בבגאז' מ־2012. חשבתי איזה כיף היה אם היינו באים ברגל.

• • •

נכנסתי חזרה לאוטו (אני נשואה לתל־אביבי, הם לא מוציאים רישיון נהיגה מהטעם הפשוט שהם לא מעוניינים לנסוע לשום מקום). בתור ליציאה מתחנת הדלק, הילדים נרדמו, מרוחים בבמבה ואני סיימתי עם שלב ההכחשה ועברתי לשלב הזעם, כי וואלה - הייתי ממש שמחה לנסוע ברכבת, אבל ב־15:00 בצהריים בערב חג אין כאלה. הפוליטיקאים החרדים כנראה מעדיפים שאני לא אגיע לארוחת החג בכלל.

ובאמת, כשאנחנו ציינו את חג הקציר בפקק של קציר־חריש, האורחים כבר התחילו להתפזר. כשהגענו - אחרון הדודים כבר עזב, הרצפה היתה שטופה והכלים היו במדיח. גיסתי חיבקה אותי ושאלה "אבל למה לא בדקתם בווייז לפני שיצאתם?".

למחרת בבוקר, בעודי מכינה קפה, כלומר לפני ששתיתי אותו, ניגשה אלי קרובת משפחה אחרת, הניחה את היד על הבטן שלי ושאלה בשובבות אם אני בהיריון. מיותר לציין שאני לא בהיריון, רק קצת שמנה בבטן, כי הייתי פעם בהיריון וגם כי אני אוהבת לאכול טוסטים. לעומת זאת, אני לא אוהבת שנוגעים בי בלי רשות ושואלים אותי שאלות חודרניות, ולכן כמובן רצחתי אותה. כלומר, חייכתי ואמרתי שלא.

• • •

אחר כך לקחתי את הילדים לג'ימבורי(!). אני מזכירה לכם שהיה חג, ושאני עדיין מחכה לקבל את אות המערכה שלי בדואר. למי שלא בקיא בפרטים, כי אין לו ילדים או כי הוא ההורה המניאק שנותן לשני לעשות את זה, מדובר בחלל מלא בילדים של אחרים, ואם זה לא מספיק - יש שם מוזיקה(!) ומכונות משחק עם אורות צבעוניים ועוד מוזיקה(!) ודוכנים שמוכרים סוכר ומתאמפטמין.
מילאתי את חובי לחברה, ואחרי שעתיים הצלחתי לשחד אותם לנעול נעליים ולהתקדם לכיוון היציאה, באמצעות הבטחה לקנות להם משהו. לא חינוכי, אבל יעיל.

לילדה לקח 20 דקות לבחור צעצוע קטן, בתהליך שכלל התרגשות, כעס, בכי, שמחה, אדישות ואת בן הדוד שלה, שמדי פעם העיר ש"זה לוקח המון זמן". ילדים בני 6 הם יצורים חדי אבחנה. אחר כך לקח לו 25 דקות לבחור בובה של חתול והגענו לקופה. כבר ראיתי את הדלת, כבר ראיתי אור יום, את המכונית ואותי, בעיני רוחי, מכינה לי קפה קר, מתיישבת על הספה וצופה בסרטונים בטיקטוק עד שהמוח נוזל לי מהאוזניים.

אבל אז, בדיוק אז, ולא בכל שש הפעמים הקודמות שבהן גיהצתי את האשראי באותו הבוקר, נגמרה לי המסגרת.

בצירוף מקרים מצער - תראו מה זה - איבדתי את הארנק שלי יומיים לפני, כך ששילמתי עם הטלפון. לא יכולתי להוציא כסף, או לשלוף כרטיס אחר. הילדים היו המומים. בילינו את הנסיעה חזרה בניסיון לעבד את הטראומה, אבל אני לא בטוחה שהם אי־פעם יתאוששו מזה שהם לא קיבלו קופסה עם פירות מפלסטיק ובובה של חתול.

• • •

במהלך 48 השעות שאחרי כן בין היתר: דפקתי את האוטו על העמודים הנמוכים האלה של המדרכה ושברתי את הפנס, שכחתי את הכיסאות של הילדים בשטיפת רכב, תיירים אמריקנים התייצבו אצלנו בבית כי האייר בי.אן.בי שלי משום מה היה פתוח בלי ששמתי לב, רבתי עם סאונדמן בהופעה בנתניה (הייתי משחירה עליו פה בפומבי, אבל אני לא יודעת איך קוראים לו, ו"מלא ג'ל בשיער" זה לא מספיק ספציפי), ושברתי את הזרת ברגל כשנתקעתי בדלת של חדר השינה, ותקשיבו - זה לא סביר כמה שזה כואב. אני ילדתי אנשים, אני יודעת. אגב, אני די בטוחה שהזרת שבורה, אבל אני מעדיפה לא לדעת בוודאות וליתר ביטחון להמשיך לא ללכת לפילאטיס.

ישבתי ועשיתי חשבון של כל האנשים שהייתי מגעילה אליהם לאחרונה (פורום קהלת לא נחשב), כדי להבין אם מדובר בעניין של קארמה. בן הזוג חיבק אותי ואמר לי שאני מסכנה, שזה כל מה שבן אדם צריך, בעיקרון. חברה טובה הציעה לשרוף בשבילי כל מיני עשבי תיבול, וזה כן עשה אותי קצת רעבה.

מה אני אגיד לכם, חברים - אני לא אוהבת להתלונן, פשוט העיתון משלם לי לעשות את זה.