יריות בנשמה: איך זה ש"עברנו הלאה" על הפיגוע בבית הכנסת בג'רבה

חוסר מודעות הוא מחלתם הכרונית של אנשים זחוחים מדי, ולכן זה לא אמור להפליא שיש לנו כאן כל כך הרבה ממנה. בחלק מהמקרים זה יכול להיות מצחיק. לא לדעת אנגלית, למשל, זה די לגיטימי. לא עוון ולא קלון. אבל לא לדעת שאתה לא יודע אנגלית, ולהקיף את עצמך באנשים שאיש מהם לא מתריע על תאונת שרשרת של דאחקות על חשבונך, זאת כבר בעיה שהשר סמוטריץ' חייב להתמודד איתה.

מקרים קשים יותר של חוסר מודעות יכולים להיות הרבה פחות מצחיקים, כמו ההתעקשות של אהוד אולמרט להתראיין באולפנים על תקן של מצפן מוסרי.

לפעמים זה פשוט עצוב. הנה, בל"ג בעומר התרחש פיגוע רצחני בפתח בית הכנסת בג'רבה, והדיווחים, איך לומר, היו כמעט אגביים. הבטתי סביב וקלטתי שרוב האנשים שדיווחו על האירוע שבו נרצחו בני הדודים בן ואביאל חדד ז"ל, היו חסרי מושג לגבי חשיבותו של המקום העתיק והקדוש. רבים התקשו לבטא נכון את שם בית הכנסת "אלגריבה", ובוודאי היו מסתדרים בקלות רבה הרבה יותר עם אתגרים כמו "מלון אינטרקונטיננטל במסצ'וסטס".

האי ג'רבה הוא אחד ממוקדי התיירות היחידים בתוניסיה, ולממשלה המקומית היו כל הסיבות שבעולם לאלחש את האירוע ולהקליש אותו ככל הניתן, אבל זה עדיין לא מסביר את העובדה שאנחנו עצמנו, יהודים וישראלים, לא הפכנו עולמות. או לפחות שולחן.

• • •

הוויכוח הפוליטי הנצחי מגלגל לא פעם את השאלה "מי היה פה קודם". באופן אישי, אני לא מוצא טעם רב בטענה הזאת, אבל אם כולם מנופפים בה שוב ושוב, הרי שלא מיותר להעיר שבית הכנסת "אלגריבה" אכן היה שם קודם. הרבה קודם. כן, לפני האסלאם. תפילות שבת וחגים יהודיים, ברכות כהנים וערגה לירושלים בעברית יפה עם עי"ן ועם חי"ת נשמעו שם הרבה לפני שהמואזין הראשון בסביבה תרגל את מוואל הבכורה שלו מראש המסגד.

מדובר ככל הנראה במקום היהודי הקדוש ביותר בצפון אפריקה. עולם שבו הנוכחות היהודית תמיד היתה חלק בלתי נפרד מהנוף. ולא פעם, כאמור, גם קדמה לנוף. אני לא חושב שיש אדם אחד ביקום ששם משפחתו "ג'רבי" והוא לא יהודי. גם בהונגריה, אגב, היהודים קדמו למגיארים - ההונגרים של היום - ומיותר לציין שעצם העובדה שהיהודים היו שם קודם, מעולם לא גרמה לקהילה היהודית לתבוע לעצמה ריבונות מדינית על המקום. למה שהם יעשו את זה?! הם רק ביקשו שיניחו להם לחיות את חייהם.

בשבועיים האחרונים, אגב, רץ ברשת סרטון טיקטוק שמתעד את רגעיו האחרונים של אביאל חדד. הוא עומד מול הקהל היהודי, גבו לתזמורת ובידו מיקרופון. הוא פייטן וזמר מוכשר, והוא פותח את שירתו בסלסול יפה וחזק של "אללה אכבר" מכל הלב והנשמה, שאותו הוא מחבר בטבעיות ל"שמע ישראל". לרגע אתה שוכח שלפניך אדם ברגעים האחרונים של חייו. לרגע אתה מתמלא אופטימיות.

מייד נזכרתי בדברים ששמעתי מהזקנים התוניסאים של המשפחה. כך בדיוק הם דיברו. זה היה בעיניהם החיבור הטבעי והמובן מאליו. לא היה להם ספק שהאמונה והרגש הדתי לא אמורים להיות מוקדי מתח או חביות אבק שריפה, אלא הזדמנויות לחיבורים ואחווה בין ילדיו של האל. אבל אז הסרטון מסתיים, ומשקולת יורדת על הלב.

כשסבא שלי, שלא היה אדם דתי במיוחד, היה מספר לי על "אלגריבה" - הייתי מתבלבל. לא הבנתי אם הוא מספר לי על מקום חשוב או על אישה אהובה ומסתורית. המצח התקמט. חזרתי ושאלתי מי זאת גריבה? האם היא משהו או מישהי? רק אחרי שנים רבות הבנתי שזאת בדיוק הדרך לדעת שמקום מסוים, תאריך או מושג הם קדושים ליהדות. ברגע שהם הופכים להיות גם דמות אהובה, אנושית וכמעט קונקרטית, אין מנוס מלהבין שהם נכנסו לרשימה.

שבת, למשל, שהיא מצד אחד היום השביעי בשבוע. כולה דף ביומן. ומצד שני היא מלכה, והיא כלה, ושרים לה שירי אהבה ואומרים לה "בואי". ולא, אני לא מדבר על שירים שמדברים על השבת. אחרי הכל יש לא מעט שירים שמדברים על יום שישי, או על "Monday Monday". אבל יש שירים שאשכרה פונים אל השבת.

דברים דומים אפשר לומר על ירושלים, ועל התורה, שהיא אף פעם לא רק ספר ולא רק טקסט. וזה בדיוק המעמד המיוחד של "אלגריבה", שברוב השנים, ומרוב אהבה, חרגה לגמרי ממעמדה כעוד מוסד ציבורי דתי, שיש לו כתובת ותפקיד, והפכה להיות מישהי. למרבה הצער, רובנו לא מודעים לכך, ואילו היינו מודעים, אני מניח שהפיגוע הרצחני היה מסעיר אותנו, ואת העולם, קצת יותר. אם מישהו מתקשה להבין מה כתבתי כאן, זה לגמרי בסדר. לא חשבתי לרגע שהזנחה של עשרות שנים תוכל לבוא על תיקונה בכמה מאות מילים. חוסר מודעות, כבר אמרתי. בעיה.

• • •

שנאת חרדים היא תופעה מחליאה. כמו כל שנאה קולקטיבית, גם שנאת חרדים מצליחה להתיר כל רסן ולגרום לדובר להרגיש לרגע שיש לו גב ציבורי. לב־ליבו של מנגנון ההשתלחות המכוער והמסוכן מרוכז במחשבה שאתה אומר את מה שבעצם כולם חושבים. כלומר, אתה לא טינופת נבזית, אלא גיבור תרבות ישר שפיו וליבו שווים, ועוד כל מיני בלה־בלה־בלה.

כך, פעם בכמה זמן מתרחשת כאן תקרית, כמו שהיתה לנו השבוע עם גלית גוטמן. ההכללה היתה פושעת; המילים שיצאו לה מהפה היו מחרידות; תגובת התמיכה המיידית של שקמה ברסלר היתה משהו שכדאי לרשום למזכרת, וההתנצלות, אוי ההתנצלות, ובכן, המלל הרפה הזה, חלש כמו שקית תה בשימוש השלישי, הלם את חומרת ההתבטאות כמו שוויתור נינוח על מעלית עד הקומה השנייה הוא תגובה מידתית למנה שווארמה בלאפה. והתוצאה? נטרול מוחלט של הטענות הרציניות והכואבות נגד הפוליטיקה החרדית.

כשאני יוצא נגד "שנאת חרדים" אני מבקש להסתייג לא רק משנאה שמופנית נגד הציבור החרדי, אלא גם משנאה שבוקעת לא פעם דווקא מהצד החרדי החוצה. העברית היא שפה מתעתעת, וגם זאת "שנאת חרדים". נאמר זאת כך: הייתי שמח לראות תגובות נחרצות כל כך, מזועזעות ובלתי מתפשרות, בכל פעם שאיש ציבור חרדי "מפנק" ציבורים שלמים בתארים חביבים כמו "עמלק".

אני לא ילד, אבל אפשר אולי לצפות למילת גינוי כלפי קבלות הפנים האיומות שמצפות לחיילים חרדים כשהם יוצאים הביתה לחופשה. זה מעליב לא רק אותם, אלא את כל מי שצה"ל יקר לליבו. נשמח לשמוע הסתייגות, ולו רפה בסגנון גוטמן, מכך שהעבריין המכונה "הרב ברלנד" שוב צפצף על כולם והצליח איכשהו להצית בל"ג בעומר על הר מירון. די לציניות. די לשנאה.

• • •

צפיתי השבוע בנטפליקס במופע הסטנד־אפ האמריקני של גד אלמלח. סטנדאפיסטים תמיד נחשבו לאאוטסיידרים חדי מבט, אבל אלמלח, באנגלית, מגדיר מחדש את האאוטסיידריות. הוא שחקן יהודי מרוקאי צרפתי שמגיע לניו יורק. בפריז הוא מפורסם שלא יכול לעבור ברחוב. בניו יורק הוא אלמוני גמור.

הוא נוגע בסקרנות ובגלוי בכל התוויות והזהויות שלו, חוץ מהיהודית, שנוכחת שם בשתיקה. גם כשהוא מספר על היום שבו כילד מרוקאי התחפש לקאובוי, הוא נמנע מלומר מילה על פורים. אני תוהה אם השתיקה המסקרנת הזאת היא תולדה של הצד האירופי, המרוקאי, הקומיקאי או האמריקני של אלמלח, ובכל אופן ממליץ לראות את פלונטר הזהויות שעושה צחוק מכל דף בדרכון הגדוש של היהודי הנודד הזה.

shishabat@israelhayom.co.il