שומרת הראש

השעה 15:00. חדר הצנתורים של בית החולים איכילוב בתל אביב. על מיטה מוגבהת שרוע נער בן 15, מורדם ומונשם. מעליו חגה מצלמת שיקוף רנטגן גדולה, משמיעה בתנועתה אוושה רובוטית חרישית. צפצוף קטוע ומונוטוני, כזה שמוכר מתוך עשרות סדרות בתי חולים, מטפטף את קצב פעימות ליבו. בעוד דקות ספורות יעבור הנער, ששקוע עכשיו בחלומות על ימים יפים יותר, צנתור שיהפוך את עתידו על פניו ויחזיר אותו למסלול של בריאות. להליך הזה יהיו אחראים צינור חלול ורופאה תזזיתית אחת, שתנסה לתקן את מה שהטבע שיבש. קוראים לה ד"ר טלי יונש-קמחי, והיא מצנתרת המוח היחידה בישראל.

צוות "ישראל היום" קיבל אישור נדיר להיות נוכח בצנתור המוח ולקבל הצצה בלתי אמצעית לאחת הפעולות הרפואיות המתקדמות והמסובכות ביותר. בחלל אפו של הנער שיצונתר היום התפתח גידול, שגרם לו קשיי נשימה ודימומים בלתי פוסקים. משימתה של טלי בצנתור תהיה לברר אילו כלי דם מזינים את הגידול המסוכן - ואז לחסום אותם ככל האפשר ("אמבוליזציה") לקראת הניתוח להסרת הגידול שהנער אמור לעבור למחרת. אם הצנתור יעלה יפה, הצעיר יאבד הרבה פחות דם, ויקטן הסיכון לסיבוכים כתוצאה מדימום יתר בניתוח.

ליצנים יגידו שכל עבודתה של יונש-קמחי, מנהלת היחידה לנוירו-רדיולוגיה באגף לדימות באיכילוב, היא בעצם לבלבל את המוח. "הייתי אומרת שהפוך", היא צוחקת, "דווקא לסדר אותו". רק תשעה רופאים בישראל מתמחים בתחום הרגיש הזה, היא ועוד שמונה גברים.

היא בת 45, נשואה בשנית, אם לארבעה - הבוגר בן 17 וחצי, הצעיר בן 3 וחצי, תושבת יהוד. נראית צעירה מגילה, יורה את משפטיה בקצב שבו אותות נורים מתא עצב. מילים מקצועיות דוגמת "טרומבוזיס" ו"מלפורמציות" משתחלות לדבריה בקלילות שבה מוכרת גלידה מדברת על טעמים ותוספות.

המונח "צנתור" - טיפול דרך צינור חלול וגמיש שמוחדר לתוך גופו של החולה - מוכר לרובנו מתחום הלב. ד"ר טלי וחבריה מיישמים הליך דומה על אזור הראש והמוח, שם שוכן מטה הפיקוד על מכלול הפעילויות המוטוריות והמנטליות. בעבודתה היא מחדירה צינור דקיק ("לפעמים בקוטר של פחות משני מילימטרים") דרך מפשעתו של החולה, ומנווטת אותו בתוך עורקים או ורידים - עד המוח. "נהגת בכבישים של כלי הדם", היא מכנה את עצמה בהומור. המסע הפנימי יכול להימשך מדקות ספורות בגופו של ילד ועד שעה ויותר אצל אדם מבוגר שכלי הדם שלו חולים. כשהיא מגיעה ליעדה הסופי היא "מכרסמת" קרישי דם שחוסמים ויוצרים אוטם ("מה שנקרא 'שבץ'"); ממלאת מפרצות (התנפחויות בכלי דם חלשים) בחומרי דבק מיוחדים; עוצרת דימומים מסוכנים; מאחה קרעים; מתקנת קישורים לקויים בין כלי דם; וגם עושה אבחון מוקדם לחולים לפני ניתוח.

בצנתור שלפנינו היא אמורה לכוון את הצנתר לכלי הדם שמזינים את הגידול באפו של הנער, ואז לירות לתוכם חלקיקים זעירים, שיסתמו אותם כמו קצף וייצרו "פקקים", כך שהגידול יפסיק לקבל מהם אספקה. "זה מתוחכם מאוד", היא אומרת בעת ההכנות לצנתור. "ואתה יודע מה עושים במקרים של מפרצת? מכניסים סלילים מיוחדים, שנקראים קוילז, ובונים איתם נדבך על נדבך - עד שדופנות כלי הדם מתחזקות, וכך המפרצת לא מתפוצצת. חכם, לא? ויש גם אטבים מיוחדים, שאפשר להצמיד באמצעותם כלי דם. זה תחום שהטכנולוגיה בו מתקדמת בכל רגע".

אני שואל אם היא אכן מכירה את כל הכבישים בגוף, שאורכם הכללי עומד על יותר מ-100 אלף קילומטרים(!), והיא מצטנעת: "בוא נגיד שאת רובם".

את למעשה שולטת בצינור ארוך, שהפעילות שלו מתרכזת דווקא בקצה המרוחק ממך.

"נכון. לפעמים הקצה נמצא מטר שלם ממני. זה כמו לשלוט על צינור השקיה, כשאתה אוחז בו מהאמצע. זה עניין של תרגול ומיומנות שנרכשת עם הזמן".

יש לך תוכנת Waze לניווט? טלי תיזמנה רבע שעה במחלף בית הצוואר-

"ה-GPS שלי הוא האנטומיה של גוף האדם. כל כלי של דם - בכל גוף אנושי - מתחיל כאן ונגמר שם, ובאמצע יש צמתים ופיצולים כאלה וכאלה. צריך רק להכיר את המפה, ואז לא הולכים לאיבוד".

קרה שלקחת פעם פנייה לא נכונה-

(צוחקת) "אוי ואבוי. אתה רומז שאישה היא נהגת גרועה-"

למה לא לחסוך את כל המסע ופשוט להיכנס מאזור הצוואר? זה הרבה יותר קרוב למוח.

"פעם באמת היו מכניסים את הצנתר דרך הצוואר, אבל עם הזמן הבינו שזה כרוך בסיכונים מיותרים. אם יש שם תקלה, עלול להיווצר דימום שיאיים על כל אזור הראש, ואז אין מזה חזרה. לעומת זאת, אזור המותן הרבה פחות קריטי. העורק במפשעה הוא דלת כניסה קלה יחסית, ומסוכנת פחות".

מה היו עושים עם גידולים בראש לפני עידן הצנתורים-

"היו מנתחים ומתפללים שהדימום הגדול שייווצר לא יגרום יותר מדי נזק".

החולה הכי צעיר היה בן 7

15:15. הצוות הכונן של חדר הצנתורים - ד"ר איזראיטל המרדים, אילנה האחות ואייל, טכנאי הרנטגן - מוכן לתחילת ההליך. כל מכשיר מונח במקומו על שולחן מתכת מכוסה ירוק, ממש מול עיניה של טלי, שסוקרת אותם כמו תכשיטים לפני נשף. למרות האוטומטיות של הפעולות המקדימות, יש מתח באוויר: זה המתח שמתלווה לכל סיפור שעלול לקבל תפנית דרמטית לא רצויה.

גבוה מעל ראשי הנוכחים קבועים שני מסכים קטנים: הראשון הוא מוניטור שמפקח באופן רציף על מדדי הדופק, לחץ הדם ורמת החמצן בדמו של הנער. השני, למרבה הפליאה, הוא מסך מחשב רגיל, שמציג דף כניסה פשוט לאינטרנט. "זה כדי לעשות גוגל אם נתקעים במהלך הצנתור", צוחק אייל.

15:25. טלי בוחנת את כל הצינורות והמזרקים, אחד אחד, ומקישה עליהם בקפדנות. "זה המאבק הכי בעייתי", היא מסבירה, "להוציא שאריות של אוויר. אם בועות יישארו בצינור כשהוא מטייל בגוף - זה עלול להיות מסוכן". אחר כך היא טובלת הכל בנוזל מיוחד שמכיל חומרים נוגדי קרישה, למנוע מצב שבו הדם יתעבה סביב הצנתר במסעו.

החדר כולו מואר באורות פלורוסנט. מסך מפוצל ענק נדלק. זה המסך שבאמצעותו תעקוב טלי אחר מהלך הצנתור, שלב אחרי שלב, איבר אחרי איבר. אני מעיר בקול שכל ההייטק הזה מזכיר חדר מלחמה בעידן השלט רחוק, כשגנרלים מנהלים את הקרבות מבעד למסכי פלזמה. "אפשר להגיד שגם כאן מתנהלת מלחמה", היא אומרת, ואייל משלים: "ונגד אויב לא תמיד קל".

נוסף על שמירה קפדנית של כללי הסטריליות, נדרשים אנשי הצוות - וגם אנחנו - לעטות חלוק ארוך שמרופד מצידו הפנימי בעופרת, כדי לשמור על איברי הגוף החיוניים מפני חדירה מיותרת של קרינת הרנטגן שנפלטת ממכונת השיקוף. בכל פעם שהמכונה מופעלת נדלקת נורת אזהרה אדומה מעל דלת הכניסה. "זה מכשיר משוכלל ביותר, שהקרינה ממנו היא בעצימות מאוד נמוכה", טלי מסבירה לנוכח מבטיי המודאגים.

"אנשים חושבים שקרינה היא מין שד שרודף אחריך מאחורי דלתות, כמו בסרטים מצוירים", היא מחייכת, "אבל במציאות הקרינה נעה ישר, ואם אתה ממוגן - היא לא חודרת. הפרדוקס הוא שדווקא רדיולוגים לא פוחדים מקרינה. לא שאנחנו שאננים, אבל אנחנו פחות עושים מזה עניין. זה חלק מסיכוני המקצוע. ברור שכשהייתי בהריון הפסקתי עם הצנתורים עד אחרי הלידה".

החולה בכל מקרה חשוף למנות גדולות של קרינה.

"השאיפה היא שהוא ייחשף כמה שפחות זמן, ורק באיברים הנחוצים. אלה באמת מינונים קטנים ומדודים. בסופו של דבר, זאת שאלה של עלות מול תועלת, ברירה בין הרע לרע פחות. ההחלטה לא קלה, אבל מחויבת המציאות".

לא קודחת לבעל במוח

צנתור המוח הוא תחום חדש יחסית ברפואה - 30 שנה פלוס-מינוס - ובישראל, כ-20 שנה בלבד. "זו למעשה תת-התמחות בתחום הרדיולוגיה", טלי מבהירה. היא התמחתה במשך שנתיים בטורונטו, קנדה, "כי צריך מספר גדול של חולים להיחשף אליהם, ובארץ אין מספיק כדי לעבור את ההכשרה כראוי. בכל חודש מתבצעים בישראל רק כמה עשרות צנתורים, וזו לא מסה קריטית מספיק. אחרי הכל, מדובר במחלות נדירות".

לדבריה, כשנסעה ללמוד בחו"ל, ב-2004, פעלו בישראל רק שניים-שלושה מצנתרי מוח. היום גדל המספר לתשעה. "זה עדיין מעט, אבל כבר מספיק לענות על הצרכים. אם בעבר חולה מעפולה, למשל, היה עלול להיתקע בלי מצנתר קרוב שיטפל בו - היום יש מענה לכל האזורים בארץ".

למה יש כל כך מעט מצנתרים? ולמה רק אישה אחת-

"זה תחום נישה תובעני מאוד, גם מקצועית-טכנית וגם מבחינת חיי היום-יום. אלה מקצועות שבאופן מסורתי יש בהם יותר גברים, מה גם שלרופאות שהן אמהות קשה מאוד עם זה".

ובכל זאת, את בחרת דווקא בתחום התובעני הזה.

"אני חושבת שזה דבר שמשותף לכל מי שבוחר ברפואה. אתה לא באמת חושב על התוצאות מראש. זה משהו מהבטן שמוביל אותך, יותר מאשר מחשבה על שיקולי תועלת. תקרא לזה שליחות, אבל אני לא אוהבת מילים גדולות".

היא ביצעה עד היום עשרות צנתורי מוח וראש. הפציינט הצעיר ביותר שלה היה בן 7 ("זה נדיר, כי בגיל הזה אין הרבה בעיות שדורשות צנתור"), והמבוגר ביותר - בן 81. אבל הקושי הכי גדול שלה הוא דווקא הפגיעה בחיי היום-יום והמשפחה.

"לטיפול בפגיעה מוחית יש חלון זמן קריטי של עד שש (ולעיתים שמונה) שעות, וככל שמטפלים מוקדם יותר - הנזק האפשרי מצטמצם. לכן אני צריכה להיות בכוננות 24/7, כי בכל רגע יכולים לקרוא לי לבית החולים בגלל שמישהו הגיע עם שבץ. להיות מוקפצת ביום שישי באחת בלילה או באמצע ארוחת חג עם המשפחה, זה לא דבר נחמד. למעשה, אני חופשייה לגמרי רק כשאני בחו"ל".

טוב, זו בטח גאווה גדולה בשביל הילדים, מה שאת עושה.

"כן, אם כי זה לא מונע מהם לקטר, כמו כל הילדים שאמא שלהם לא פנויה אליהם כשהם רוצים. קיבלתי פעם קריאה דחופה כשטיילתי עם הילד בקניון בתל אביב. לא היה לי מספיק זמן להחזיר אותו הביתה, אז פשוט הבאתי אותו איתי לבית החולים. הוא ישב שעתיים והסתכל על הצנתור מבחוץ".

ובעלך-

"הוא מפרגן לי מאוד, מבין את דרישות העבודה. מעולם הוא לא התלונן שאני קודחת לו במוח".

"אפשר קצת חושך-"

15:30. הצנתור עצמו מתחיל. טלי חובשת את מסכת המנתחים הירוקה ואת הכפפות הסטריליות, ופוערת באיזמל חתך דק במעלה רגלו של החולה, ממש ליד המפשעה. מכאן יוחדר הצנתר. מעט דם נקווה סביב הפתח, תזכורת יחידה לעובדה שבסופו של דבר, למרות הדיגיטליה, אנחנו בכל זאת בניתוח. אני מתעניין אצל המרדים, ד"ר איזראיטל, איך אפשר להיות בטוחים שהחולה לא חש דבר. "אם הוא יתעורר נראה מייד שינויים על המסך", הוא משיב ברוגע, "חוץ מזה שהוא 'יתקוטט' עם מכונת ההנשמה".

הצנתר מוחדר פנימה. טלי עוקבת אחריו בריכוז באמצעות מכונת השיקוף, שמעבירה הכל בשידור חי, כמו בווידיאו. מבעד למסכים הוא מזכיר נחש אפל שחותר חרישית בזרם של נהר. התמונות הממוחשבות שמוצגות על המסכים משתנות ללא הרף, לפי צרכיה של טלי. לרגעים הן מזכירות סצנות מצמררות מסרטי אימה (גולגולת עם ארובות עיניים כהות ופעורות), ולרגעים צילום פנורמי תמים של נוף, עם נחלים וגבעות טרשים. המסך המפוצל מתעד את מהלך הצנתור משתי זוויות שונות - פנים ופרופיל - מה שמאפשר להחליט בזמן אמת על המשך הדרך.

בכל כמה דקות מזריקה טלי לתוך כלי הדם חומר ניגודי - נוזל שקרינת רנטגן לא עוברת דרכו, ולפיכך הוא נשאר כהה ובולט על המסך הבהיר. פעולה זו יוצרת בכל פעם צורות ומרקמים מרהיבים, שבכל הקשר אחר יכלו להיות מיצגים במוזיאון לאמנות מודרנית. כאן יש למראות האלה תפקיד מודיעיני חשוב: לברר את תקינות הזרימה בכלי הדם ולאתר מבעוד מועד פגמים שעלולים ליצור בעיות במגע עם הצנתר הנע.

מה הסיבוכים העיקריים שעלולים לקרות בצנתור-

"כלי דם חלש יכול להיקרע במגע עם הצינור, ואז יש חשש שייווצר אוטם. זה קצת אירוני שאתה רוצה לתקן משהו ועלול לגרום לתוצאה הפוכה. יש מקרים שבהם כלי דם שאתה עובר דרכו פשוט מתכווץ במכה אחת, מה שנקרא בשפה מקצועית 'ספאזם', ואז אי אפשר להמשיך להחדיר את הצינור. אתה יכול להפסיק וללכת הביתה".

15:47. צפצוף חד, שונה מאוד מהמונוטוני, מחריד את חדר הצנתור. טלי נדרכת. אני מהרהר אם מול עינינו מתרחשת סצנה מ"אי.אר". אילנה האחות ואייל הטכנאי ממהרים לברר. בתוך שניות פוסק הצפצוף ואילנה מרגיעה: התראת שווא. משהו במכשירים היה כנראה רגיש מדי.

טלי אוחזת בידיה מה שנראה כמו שלט רחוק סטנדרטי של מיזוג אוויר, אבל בהחלט לא מדובר כאן במזגן: זהו המכשיר ששולט בתנועת המצלמה ובמסך הדיגיטלי. זום אין, זום אאוט, סגירת פריים. עיניה מתכווצות בריכוז כשהיא בולשת אחרי התמונות.

"אפשר קצת חושך-" היא קוראת, ואייל מזדרז לכבות כמה פלורוסנטים. באפלה החלקית, טלי נראית כמו חובבת צילום שירדה לפתח תמונות סטילס במרתף חשוך. רק ריצוד המסך המפוצל, שמקרין על פניה אור חיוור, מזכיר באיזו מאה אנחנו.

החולה שהתעורר עם בעיה

עשרות חולים יצאו עד היום תחת ידיה של טלי בריאים ומחייכים, אבל את הגבר ההוא, שהגיע עם דימום פשוט יחסית סביב רקמת המוח, היא לא שוכחת. "הוא סבל ממפרצת שהתפקעה. במקרה כזה מבצעים פעולה שאמורה לחסום את המקום ולעצור את הדימום, אבל אז נוצר פתאום סיבוך. הצנתור השתבש".

מה קרה-

"מין תקלה שאנחנו מכירים ברפואה ומזהירים את החולה מראש שהיא עלולה לקרות. נוצר אוטם ברקמת המוח - הרקמה נפגעה כי אספקת הדם נפסקה. זה סיבוך ידוע שעלול להתרחש לפעמים. אתה מכניס צינור לתוך כלי דם, ואין לך שום ביטוח שהוא יחזיק מעמד ושהתגובה תהיה כמו שאתה מצפה".

מה קרה לחולה-

"הוא התעורר אחרי הצנתור עם בעיות של חולשה פיזית, ובהמשך גם בעיות באישיות. הייתי אומללה מאוד. קיבלתי את זה קשה. בהתחלה ממש רציתי לזרוק הכל ופשוט ללכת. זאת אחריות עצומה, מרווחי הטעות כאן קטנים מאוד. כל תקלה עלולה להיות הרת גורל.

"אחרי סערת הרגשות הראשונה אתה מבין שלא מדובר באשמה ישירה שלך. אלה סיבוכים נדירים, ידועים ומוכרים, חלק מסיכוני המקצוע. לא טעות שעשית. ואז אתה חושב שבכל זאת יש לך מה לתרום, ושאתה בכל זאת טוב בזה. אתה גם מבין שהרבה חולים תלויים בך. אז אתה משנס מותניים וחוזר לעבוד".

עקבת אחרי החולה בהמשך הדרך-

"כן, לזמן מסוים. הוא הגיע אלי לביקורת תקופתית. אחר כך הבנתי, לשמחתי, שהוא השתקם וחזר לתפקוד, למרות המגבלות. לא שמעתי ממנו כבר זמן רב - ובתחום שלי זה סימן טוב".

16:00. אחרי מסע של 25 דקות, הצינור מגיע סוף סוף לנקודת המטרה, מרחק קצר מהגידול שבחלל האף. כאן נעצרים להתארגנות ולאגירת כוחות. עכשיו מגיע החלק המאתגר ביותר בצנתור כולו: איתור כלי הדם שמזינים את הגידול ומציאת הדרך היעילה ביותר לחסום אותם. טלי מזריקה שוב חומר ניגודי, ובתוך שניות נחשפת התמונה המלאה: הגידול נראה על המסך בבירור, ובצידו הימני מקלעת כהה וסבוכה של כלי דם. אלה מקורות האספקה הזדוניים, שאלמלא הצנתור הזה - הדם שבתוכם היה מתפרץ החוצה בעת הניתוח מחר.

אחרי שקבעה אילו כלי דם כדאי לתקוף קודם ומהי הדרך הטובה ביותר לגשת אליהם, נכנס הצנתור לשלביו הדרמטיים. טלי מקרבת את הצינור סמוך ככל האפשר אל היעד, ואז זה קורה: היא מזריקה אל כלי הדם נוזל מיוחד, שמכיל חלקיקים ש"סותמים" את המעבר אט אט. עיניה עוקבות אחרי תוואי זרימת הנוזל על המסך. האינדיקציה כאן פשוטה: כל עוד הנוזל זורם, ברור שגם הדם בכלי הדם הסמוכים לגידול זורם. אם אין זרימת נוזל - סימן שהדם נעצר למעשה. כך זה נמשך דקות ארוכות, מזוויות שונות, אט אט וביסודיות. הזרקה, בחינת המסך, ושוב הזרקה מכיוון אחר. מקץ כ-20 דקות מגיע רגע המבחן הגדול שיעיד אם הפרוצדורה כולה עמדה בהצלחה במבחן.

"זה רגע שיש בו לחץ, אבל אני מתורגלת", היא אומרת, "תמיד יש חשש שמשהו יקרה. אבל אם פעלת? נכון והגעת בביטחה עד השלב הזה - אתה יכול להיות רגוע, פחות או יותר".

16:20. טלי מזריקה את החומר הניגודי. אייל טכנאי הרנטגן ואילנה האחות מביטים במסכים מבחוץ, נראים כמו מנויי פיס שממתינים לתוצאות ההגרלה. והנה עולות התמונות המבוקשות על המסך. כתם בהיר, מין חלל של "כלום", נראה בדיוק במקום שבו בלטה לפני כמה דקות המקלעת הכהה של כלי הדם. הפירוש: חומר ניגודי כבר לא מגיע למקום הזה. התרגום: לא זורם שם דם. הצנתור הצליח לחסום את כלי הדם.

אייל משחרר "יש!" ספונטני, ואילנה מצטרפת באנחת רווחה. למרות ניסיונם הרב, הם אומרים, סוף טוב תמיד מעניק תחושת הקלה. גם על פניה של טלי מתפשט חיוך שנבלע חיש קל מתחת למסכת המנתחים הירוקה. "הצלחנו די יפה", היא אומרת, ומייד מוסיפה: "נשאר עוד כלי דם אחד קטן שאותו לא חסמתי, אבל אני מעדיפה שזה יישאר ככה. זה מקום שמסובך יותר להגיע אליו עם הצינור, ואני עלולה לגרום יותר נזק מתועלת. במקרה כזה עדיף שהכירורגים יתמודדו עם הדימום הקל שיהיה, מאשר שאפגע עכשיו במשהו".

16:35. הצינור יוצא אט אט מגופו של הנער, שישן לו עדיין בשלווה, לא מודע כלל לדרמה שהתרחשה סביבו. בחדר מתפשטת אווירה של הקלה. ד"ר איזראיטל מתכונן להעיר את החולה, אבל לפני כן צריך ללחוץ במשך כעשר דקות על הנקב הפעור במפשעה, עד שייסגר ולא ידמם עוד. "זה בחור צעיר, אז תלחצו בבקשה עם הידיים, לא להשתמש בקליפסים ששמים למבוגרים", פוקדת טלי ומביטה בנער כאילו סיימה זה עתה ליילד אותו.

מה צפוי איתו כעת-

"הוא יועבר למחלקת התאוששות, ויתעורר סופית. יבקשו ממנו לדבר ולהזיז איברים כדי לוודא שהכל תקין. המגבלה היחידה שתוטל עליו היא לא להזיז את הרגל שמתחת לנקב במשך שש שעות, עד החלמה מלאה. מחר הוא ינותח להסרת הגידול".

אף רובוט לא יוכל להחליף

ואכן, למחרת היום נכרת הגידול באפו של הנער. בזכות טלי וצוותה, ההליך הזה היה הרבה פחות "מלוכלך". "הכירורגים התקשרו אלי בסיום הניתוח כדי לספר לי שהכל הלך חלק, ושהדימום היה מזערי ולא בעייתי. נראה לי שהנער ישתחרר הביתה כבר בימים הקרובים".

את רואה? מזל שלא פרשת מהמקצוע.

"זה באמת הצד השני של המטבע. אתה יכול לגרום לחולה לקום למחרת הצנתור ולחזור לחייו הבריאים, כמו שהיו לפני שהגיע לבית החולים. זאת הרגשה נפלאה".

טלי שומרת על קשר עם מטופליה, כשהם באים למרפאה להמשך מעקב במשך זמן מה אחרי הצנתור, "עד שהם נעלמים לחיים הרגילים". היא גם מקבלת אינספור מכתבי תודה והערכה ממטופלים ומבני משפחותיהם, שמחמיאים לה על השינוי הדרמטי שחוללה בחייהם. "הישראלים הם עם נחמד מאוד בדברים האלה. אוהבים מאוד לתת פידבקים, וזה נעים מאוד".

נראה שעולם הניתוחים הולך היום למקום נקי יותר, סטרילי, בעיקר הייטקי מאוד.

"זה נכון שיש בשנים האחרונות שאיפה למה שנקרא 'Minimal Avasive' - פולשנות מזערית ככל האפשר. אני מאמינה שעם הזמן נגיע לרמות גבוהות מאוד, שמטרתן להקל על החולה להתאושש מהפעולה הכירורגית עצמה. פעם היו צריכים לפתוח בטן או לנסר גולגולת, והשיקום ארך שבועות וחודשים. היום צריך להתגבר על דקירה קטנה במפשעה, והחולה יכול לחזור הביתה אחרי יום או יומיים. זה הבדל דרמטי".

נו, אולי בעתיד יחליף אותך רובוט בצנתורים.

"אני לא מאמינה שרובוט יכול להחליף בני אדם בתחום הזה. בסופו של יום צריך שיקול דעת ואחריות, לצד ענווה וצניעות. לדעת מה המגבלות שלך. אני לא חושבת שרובוט מסוגל להגיד 'פה אני מגזים' או 'כאן אני חוצה גבול מוסרי'. אנחנו, כבני אדם, יכולים לערב רגשות ולשקול יחסי נזק-תועלת שרובוט לא יידע להתמודד איתם. וחוץ מזה, בשביל מה להשקיע ברובוט? אנחנו הרבה יותר זולים".

yaakovl@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו