פייסבוק נלחמים בבריונות ברשת

עמוד הפייסבוק "Let's Start Drama" ("בואו נעשה דרמה", ובתרגום חופשי: "יאללה בלאגן") ראוי להיכנס להיכל התהילה של מעשי הטיפשות והאכזריות של צעירים באינטרנט. איש אינו יודע מי עומד מאחוריו, אבל כל הנוגעים בדבר משוכנעים שמדובר בנערה מתוחכמת במיוחד, אלמונית עם מוטיבציה גבוהה וכישרון מפוקפק אחד: להצית מהומות.

"דרמה קווין", קראו לה - ולא בחיבה - תלמידי חטיבת הביניים על שם וודרו ווילסון במידלטאון, קונטיקט, שסבלו ממעלליה. היא ריחפה מעליהם בעולם הווירטואלי כמכשפה מרושעת, שבנפנוף שרביט גדעה חברויות, ליבתה סכסוכים וקידמה התכתשויות אלימות. חודשים ארוכים פעלה באין מפריע, בלי שאיש יוכל לשים קץ לנזקיה.

פייסבוק, בניגוד לרשתות חברתיות אחרות, דורשת ממשתמשיה להירשם בשמם האמיתי. "מלכת הדרמה" עקפה את הדרישה בכך שיצרה את העמוד שלה באמצעות דואר אלקטרוני פיקטיבי. מעטה האנונימיות איפשר לה לפזר רכילות ארסית בלי להזדהות. היא התחילה את דרכה בפרסום שמועות סתמיות, מומצאות, וכשאלה משכו את המתעניינים - דרשה מהם עוד ועוד הודעות רכילות. מי הנערה שאיבדה את בתוליה? איזה תלמיד ביקש מבת שכבתו לשלוח אליו תמונות עירום? מי ליכלכה מאחורי גבה של מי? כשפירסמה את המידע הפרובוקטיבי, עוד ועוד תלמידים התפתו ונרשמו לעקוב אחריה. אם תרצו - גירסת מציאות זדונית של הסידרה הפופולרית "אחת שיודעת". 

בתוך זמן קצר עקבו אחר "דרמה קווין" לא פחות מ־500 משתמשים נלהבים, רובם מחטיבת הביניים ווילסון ועוד קומץ מבית ספר קתולי סמוך. הם דאגו להזרים אליה שמועות והגיבו בהמוניהם לפוסטים שלה. אחד הצעירים התוודה בעמוד: "היא פשוט מתחילה עם הדברים המטורפים שלה, וכל המגיבים הולכים אחריה".

ה"מלכה" גילתה כישרון מיוחד להצית ריב ומדון. היא פירסמה, למשל, תמונות של שתי נערות, זו לצד זו, מתחת לכותרת: "מי יפה יותר?!" החברים מיהרו להגיב, חלקם בהערות מרושעות. אחת התחרויות שיזמה גרפה יותר ממאה תגובות בתוך שלושה ימים. כשהיה ברור מי עומדת להפסיד בתחרות, לעגה לה המנצחת: "אם היית נראית טוב ממני היו מצביעים בשבילך, אבל זה לא קרה. לא פלא שאת מבואסת". חילופי הדברים כמעט הובילו לקטטה מחוץ לבית הספר. במקרה אחר החליפו שני נערים מהלומות אמיתיות, אחרי שתמונותיהם הופיעו בעמוד עם הכיתוב המתגרה: "מי ינצח במכות?" 

השמועות על "יאללה בלאגן" הגיעו בתוך זמן קצר למליסה רובינסון, עובדת סוציאלית בלשכת שירותי הנוער של מידלטאון, שעבדה בחטיבת הביניים עם מנהל הלשכה, ג'סטין קרבונֶלה. התלמידים נהגו לשטוח בפני השניים את בעיותיהם, בלי לחשוש מהתערבות ומעונשים מצד ההנהלה. עם התגברות התלונות על מעללי "דרמה קווין" בדקו רובינסון וקרבונלה באינטרנט ומצאו לחרדתם עוד עמודי הצבעה אנונימיים, עם שמות דוגמת "השרלילות של מידלטאון" ו"שיחות מלוכלכות במידלטאון". התברר של"יאללה בלאגן" נולדו, למרבה הצער, עשרות חקיינים.

קרבונלה סבר, בצדק, שכל הדפים הזדוניים, ובראשם "יאללה בלאגן", מפרים את כללי השימוש של פייסבוק שדורשים "לא להתנכל, לא להפחיד ולא להטריד שום משתמש אחר". לפי חוקי פייסבוק, חל גם איסור להשתמש בזהות בדויה או לפרסם כל תוכן שכולל גילויי שנאה, פורנוגרפיה, עירום או אלימות מפורשת. הוא שלח, אפוא, תלונה לפייסבוק נגד "יאללה בלאגן" על הפרה של הכללים. המתין והמתין - אך לשווא.

"הרגשתי כאילו הכנסתי מכתב לבקבוק וזרקתי אותו לים", סיפר לנו. "לא היתה לי שום דרך לדעת אם יש מישהו מעברו השני של הקו, כלומר, אם מישהו קיבל בפועל את התלונה שהגשתי".

למרבה התסכול, העמוד לא הוסר מפייסבוק. קרבונלה לא התעצל ומילא דו"ח נוסף, אבל גם הוא שקע במצולות ללא כל תגובה.

שאלה של אחריות

יותר ממיליארד איש משתמשים בפייסבוק בכל רחבי תבל. על פי סקר מ־2011, 20 מיליון מתוכם הם אמריקנים מתחת לגיל 18. סקר אחר העריך ש־5.6 מיליון משתמשים הם בני פחות מ־13, גיל המינימום הפורמלי לפתיחת חשבון אישי באתר.

לכל אלה מצטרף דו"ח מ־2011, שעל פיו 15 אחוזים מכלל המשתמשים ברשתות החברתיות, שגילם נע בין 12 ל־17, טענו שהוטרדו באינטרנט בשנה שקדמה לעריכת הדו"ח. לפי הערכת כתב העת "Consumer Reports" מ־2012, לא פחות מ־800 אלף קטינים בפייסבוק סבלו מהתנכלות או מהטרדה בשנת 2011. בפייסבוק מטילים ספק בשיטות שבהן בוצעה ההערכה, אך מסרבים לפרט. 

בתחילת ימי האינטרנט נדמה היה שהסכנה העיקרית לילדים ברשת תבוא מצד מבוגרים שוחרי טרף. בחלוף השנים מתברר שסכנות כאלו הן אמנם מוחשיות והרסניות, אך הן דווקא נדירות באופן יחסי. בעיה שכיחה הרבה יותר היא גילויי שנאה מצד ילדים אחרים, שרובם נשמרים על אש נמוכה, וחלקם גורמים לנזקים קשים - תופעה שזכתה לכינוי "בריונות רשת" (Cyberbullying). 

השאלה הגדולה היא מה מידת אחריותן של הרשתות החברתיות באכיפת הכללים שהן עצמן קבעו למניעת התנכלויות והטרדות ברשת. מה באמת קורה כשמדווחים על הטרדה לפייסבוק? האם אפשר למנוע בריונות רשת עוד לפני שהיא מתפרצת? שאלות אלו מובילות למטה פייסבוק שבעמק הסיליקון בסן פרנסיסקו.

דייב ווילנר (27), מנהל מדיניות התוכן במטה, מציג בפניי את "Hate and Harassment Team" ("צוות שנאה והטרדות") - הצוות המיוחד שהקימה החברה לטיפול בגילויי שנאה והטרדה. חברי הצוות, שמסתובבים בנעלי ספורט ובכובעי בייסבול, יושבים מול המחשב וגוללים על המסך זרם אינסופי של דו"חות שעוסקים בהתנכלות, בהטרדה ובהתבטאויות שנאה של ילדים. לצידם, אגב, פועלים עוד שני צוותים: "צוות הבטיחות", שמחפש אחר תוכן אובדני, מאתר מקרים של ניצול ילדים ומנטר משתמשים שגילם מתחת לגיל המינימום; ו"צוות האותנטיות", שבוחן תלונות על חשבונות מזויפים.

"קשה מאוד לאתר בריונות", מתוודה ווילנר, "היא חומקת מהגדרות והיא קשה לאבחון כשמדובר בכתיבה ולא בדיבור; בהקלדה, טון הדיבור נעלם". הוא מציג דוגמה מהעת האחרונה - תלונה על סטטוס שבו נכתב: "הוא הכניס אותה להריון". היו אתם השופטים: על מי הוא נאמר? מה רצה מפרסם הסטטוס להביע? האם מדובר בהתנכלות? בקביעת עובדה תמימה? ווילנר מודה שאין לו שום דרך להכריע.

בניסיון להשליט קצת סדר בזרם האינסופי של סטטוסים ולייקים, מיישמים בפייסבוק כלל אחד: אם מישהו מתלונן על הטרדה או על בריונות - האתר סומך על מילתו. "אם העניין נוגע אליך ישירות, אנחנו לא ננסה להכריע אם התוכן שנכתב עליך מרושע באמת, אלא פשוט נסיר אותו", אומר ווילנר. עם זאת, לתלונות אחרות, למשל של הורים הטוענים שילדיהם סובלים מהתנכלות או של מבוגרים - כמו במקרה של קרבונלה - מתייחסים בפייסבוק כאל "תלונות צד שלישי", ובהן נדרשים הצוותים להפעיל את מיטב שיקול דעתם. 

ניק סאליבן, אחד מחברי "צוות שנאה והטרדות", מציג בפניי את הכלי שמפעילה פייסבוק למיון דו"חות ולטיפול בהם, תוכנה שזכתה כאן לכינוי "Wall of Shame" ("קיר הבושה"). התוכנה עוברת בזריזות על זרם התלונות ומקדישה זמן קצרצר בלבד להכריע מה להסיר, מה להשאיר, ואם לנקוט פעולה אחרת. "לאדם בדרך כלל נדרשות שנייה או שתיים כדי להחליט משהו. משך הזמן האופטימלי שאנחנו שואפים אליו הוא חצי שנייה", הוא אומר. מאוחר יותר יבהיר דובר של פייסבוק שהתהליך המדובר מיועד להגברת הדייקנות, לא המהירות. 

אם הכל מהיר כל כך, שאלתי את סאליבן, איך עדיין לא הורדתם את העמוד של "יאללה בלאגן"? כבר שישה חודשים חלפו מאז קרבונלה שיגר את תלונותיו - והעמוד עדיין חי ובועט. ואכן, חיפוש קצרצר העלה את העמוד הסורר לנגד עינינו - ובראשו כותרת אופיינית: "מי סקסית יותר?" סאליבן בדק את ההיסטוריה של הטיפול בעמוד ואת הדו"חות שהוגשו בנושא. אחר כך בירר אם נפלו פגמים בדרך שבה מולאו התלונות, ומצא שכולן הוגשו כהלכה. נבירה נוספת גילתה הודעה מדהימה שהוצמדה לעמוד במחשב של פייסבוק: "הוחלט שיש להתעלם מכל הדו"חות שיוגשו בעתיד בעניין זה".

ישבנו שלושתנו מול המסך - סאליבן, ווילנר ואני - ובהינו בו בלסת שמוטה.

ווילנר הפר את השתיקה ראשון. "מישהו טעה כאן. היה צריך להשבית את פעילות העמוד הזה".

אחר כך, כשהוא רוכן ביתר עניין לעבר המסך, הוסיף: "בעצם, שני אנשים עשו כאן אותה טעות, בשתי הזדמנויות שונות".

אחרי רגע נוסף של דממה הקליק סאליבן על "יאללה בלאגן" - ובתוך שנייה, מחק אותו לצמיתות. חרפת "דרמה קווין" הוסרה סוף סוף מעל פייסבוק. אבל כמה כמוה עוד יש?

העולם הווירטואלי בשוק

מיליוני תלונות מוגשות לפייסבוק מדי שבוע. רובן עוברות טיפול שנמשך, כאמור, שניות בודדות לכל דו"ח. אין פלא, אפוא, שתלונות כמו זו ששלח קרבונלה נפלו עמוק בין הכיסאות. דובר מטעם פייסבוק מסר שהאתר עובד כעת על מציאת פתרונות לטיפול במספר הדו"חות העצום, שוכר אלפי אנשים (החברה מסרבת לפרט באילו תפקידים) ומפתח כלים לטפל בהתנהגות "בלתי הולמת".

אחד הרעיונות שנבחנים הוא שיפור תהליך הדיווח מצד משתמשים על תוכן פוגעני. המטרה היא לסייע למתלוננים לקבל עזרה בעולם האמיתי, הלא וירטואלי, ולעודדם להגיע לאנשים שהם סומכים עליהם. "אנחנו יכולים להסיר תכנים ולהזהיר את הבריון, אבל הדבר החשוב ביותר הוא שמי שסבל מהבריונות יקבל את התמיכה שהוא זקוק לה", אומר ארתורו בֶז'אר, מהנדס תוכנה בפייסבוק.

בז'אר עובד עם אנשי אקדמיה מאוניברסיטאות ברקלי ויֶיל על כלי ייעודי, שיעניק לילדים דרכים להעריך את רגשותיהם ולבטא אותם. החוקרים בדקו קבוצות מיקוד של בני 14-13 ויצרו תגובות מתוסרטות, שמדרבנות ילדים לזהות את הרגש שהם חשים ואת עוצמתו. בשלב הבא מציעה התוכנה פתרונות על סמך תשובות הילדים, ובין השאר, מעודדת אותם ליצור קשר עם הגורם שפירסם את החומר הפוגעני כדי שיסיר בעצמו את התוכן המילולי או את התמונות.

לפייסבוק אין עדיין תוכנה שמסוגלת לקבוע אם תוכן כלשהו פורסם במטרה מוצהרת להטריד ולהפריע, וקל וחומר, אין תוכנה שיודעת למחוק תוכן כזה. זו משימה קשה. כשמדובר בבריונות, ההקשר הוא הדבר החשוב ביותר, והוא תמיד חמקמק וסובייקטיבי.

אדם אחד המבקש ליצור כלי כזה - שילכוד חומר בעייתי עוד לפני שהוא מתפרסם - הוא הנרי ליברמן, מדען מחקר ראשי במעבדת המדיה של אוניברסיטת MIT בבוסטון. ליברמן, איש מדעי המחשב ומומחה לבינה מלאכותית, נראה כגירסה מבוגרת של עובדי פייסבוק הצעירים: הוא נועל סניקרס וחובש כובע בייסבול על תלתליו האפורים הארוכים. לדבריו, הוא חש קירבה רגשית מיוחדת לנושא, שכן היה ילד שמן שסבל בעצמו מהצקות ומכינויי גנאי. "הילדים בחטיבת הביניים היו קוראים לי האנק הטנק", הוא מספר.

כאיש מחשבים, העסיקה את ליברמן השאלה אם בריונות רשת מסוגלת להשבית בסופו של דבר את פעילות בני הנוער ברשתות החברתיות, ממש כפי שדואר הזבל סיכן את הדואר האלקטרוני - פשוט בשל נפחו העצום. לדבריו, הוא מכיר את התהליך המתסכל של שליחת תלונות, שלעיתים לא נושא שום פרי. הוא גם לא מתרשם מהעצות הכלליות שניתנות לנפגעי בריונות ברשת: "כשאומרים לילד 'לך תספר למבוגר, אל תיתן לזה להשפיל אותך', זו עצה יותר מדי מופשטת ומנותקת. אני שואל את עצמי איך אפשר להתערב בצורה נקודתית ואישית יותר, אבל עדיין בקנה מידה המוני".

כדי להגיע לתשובה החלו ליברמן והסטודנטים שלו במעבדת המדיה בבוסטון לנתח אלפי תגובות מאתר יו־טיוב על סרטונים בנושאים שנויים במחלוקת, ועוד מיליון פוסטים מהרשת החברתית Formspring, שסומנו בשל אופיים הבריוני. התובנה הראשונה של החוקרים היתה שהבריונים אינם יצירתיים במיוחד. רוב העלבונות משתייכים לקבוצה אחת לפחות מהרשימה הבאה: עלבונות על הופעה חיצונית, על אינטליגנציה, על גזע, על מוצא אתני או על מקובלות ודחייה חברתית. "אומרים שיש אינספור ביטויים של בריונות, אבל לאמיתו של דבר 95 אחוזים מהפוסטים עסקו בששת הנושאים האלה", אומר ליברמן.

מצוידים במידע הזה, בנו החוקרים מ־MIT בסיס נתונים "על סמך השכל הישר", ששמו "BullySpace": מאגר של מילים ומשפטים שאפשר לחלק לזוגות בעזרת אלגוריתם חישובי מיוחד - ואז לסרוק במטרה לזהות מצבים אפשריים של בריונות. כך, למשל, אפשר להשתמש ב־BullySpace לזיהוי מילים דוגמת "שמן" או "שרלילה" (גם כשהן מופיעות בשגיאות כתיב), ואפשר גם להגדיר מתי השימוש במילים שכיחות ו"תמימות" חורג מהנורמה בצורה שאפשר לייחס לה כוונה פוגענית.

ליברמן: "קחי לדוגמה את המשפט 'אכלת שישה המבורגרים!'. המילה 'המבורגר' היא כמובן ניטרלית, אך היחס בין המבורגר לבין המספר 'שישה' הוא לא טבעי. עבור ילד שסובל מעודף משקל, ההודעה 'אכלת שישה המבורגרים!' יכולה להיות אכזרית; במצבים אחרים, אפשר להגיד את המשפט הזה אפילו בנימת הערצה. BullySpace יוכל לגלות את ההבדלים על סמך ההקשר (בין השאר, בעזרת ניתוח של מידע אישי שהמשתמשים ברשת החברתית משתפים), ולסמן את ההערה, כדי שאדם כלשהו יעבור עליה בהמשך".

BullySpace מסתמך גם על סטריאוטיפים. למשל, כדי לקודד עלבונות נגד הומוסקסואלים כלל ליברמן בבסיס הנתונים שלו את העובדה שהמשפט "תחבוש פאה ותמרח שפתון, תהיה מי שאתה באמת" ייחשב באופן סביר לעלבון אם הנמען הוא ממין זכר. BullySpace מבין ששפתון הוא דבר שנערות משתמשות בו יותר מאשר נערים. הוא גם מזהה יותר ממאתיים קביעות אחרות, שמבוססות על סטריאוטיפים בנושאי מיניות ומגדר.

ליברמן רותם את הסטריאוטיפים האלה כדי להפוך את BullySpace לתוכנה חכמה ומשוכללת יותר. כשהריץ באלגוריתם שלו קבוצות נתונים מיו־טיוב ומפורם־ספרינג, גילה ש־BullySpace עלתה על 80 אחוזים מהעלבונות שסימנו גם הבודקים האנושיים. התוכנה החמיצה רק עלבונות מרומזים במיוחד, ולדעת ליברמן, זו נפולת סבירה. לדבריו, כרגע אין ברשתות החברתיות הגדולות שום כלי שמסנן את הבריונות לפני שהיא מתרחשת, ולכן תוכנה שמסמנת ארבעה מתוך חמישה פוסטים מעליבים היא התקדמות טכנולוגית ניכרת.

סכנה ויראלית

ליברמן מעוניין לעלות בעיקר על המקרים השערורייתיים ביותר של בריונות - אלה שמפוזרים ברחבי הרשת בהפצה ויראלית. אחד הכלים שיצר לשם כך מזכיר תוכנה לבקרת טיסה, והוא כולל לוח מחוונים, שממחיש למנהלים היכן ברשת מתרחש מקרה משוכפל ומצטבר של בריונות, עם משתמשים רבים שמוסיפים הערות משלהם לזרם ההערות הנבזיות קיים - ממש בסגנון העמוד של "יאללה בלאגן".

"אתרים דוגמת פייסבוק ופורם־ספרינג לא מעוניינים להתעסק בכל מקרה קטנטן, אבל כן אכפת להם מהצטברויות גדולות", מסביר ליברמן. "למשל, בכל שנה, בשבוע שלפני מסיבות הסיום של בתי הספר, אפשר להבחין בעלייה דרמטית במספר מקרי הבריונות כלפי צעירים הומואים ולסביות. בעזרת כלי הפענוח שלנו אפשר לראות איך המקרים האלה מתפשטים כמו מגיפה, וממש לשרטט מפה שלהם. כך, הרשת החברתית יכולה למקד את משאביה המוגבלים לטיפול במקרה הספציפי". "לוח המחוונים" של ליברמן מסוגל לעקוב אפילו אחרי מגמת החמרה ביחס תוקפני כלפי ילד מסוים, ואף להתריע מפני סכנה של התפרצות מלחמת כנופיות. 

"אני מכיר כמה יועצים חינוכיים ומנהלים של בתי ספר שיהיו מוכנים לשלם כסף על מידע כזה", אומר ליברמן, "השאלה הגדולה היא מה עושים עם המידע. במקרה של דואר זבל, אתה יכול לכתוב תוכנה פשוטה שתמחק אותו אוטומטית. אבל לגבי הבריונות - כאן נכנס עניין חופש הביטוי. אנחנו לא רוצים לצנזר ילדים או לאסור עליהם להשתמש באתר כלשהו".

ליברמן סבור שהדרך היעילה ביותר לסנן היא להשתמש ב"סולמות רפלקסיה". והוא מסביר: "נניח שילד מתכוון לפרסם פוסט כזה: 'הכל בגלל שהוא מתרומם! חחחחח!!!', וכשהוא ילחץ על כפתור 'שלח' יקפוץ מול עיניו חלון ובו הודעה: 'ממתין 60 שניות לפני השליחה' ולידו חלון נוסף: 'אלה דברים קשים! אתה בטוח שאתה רוצה לשלוח את זה?' ומה אם המערכת פשוט תזכיר לו שההערה שלו עומדת להישלח לאלפי אנשים?"

זה נראה לך כמו כלי שהרשתות ישמחו לאמץ? 

"ערכתי כמה שיחות גישוש עם אתרים בנוגע לרעיון שלי, אבל אף אחד מהם לא החליט עדיין להשתמש בו". 

ליברמן גם עובד עכשיו, בשיתוף עם ערוץ הטלוויזיה MTV, על פרויקט שקשור לאפליקציית הרשת והסלולר של הערוץ, "?Over the Line" ("עבר את הגבול?"). אפליקציה זו מביאה סיפורים של משתמשים על התנהגות מפוקפקת שחוו, למשל שליחת תמונות עירום בטלפון הנייד, ולצידם תגובות לסיפורים אלה. אנשי המעבדה של ליברמן בנו אלגוריתם שממיין את הסיפורים ומסייע למשתמשים למצוא סיפורים דומים לשלהם. הרעיון הבסיסי הוא שהילדים הנפגעים יתנחמו בכך שהם לא לבד במערכה, ושגם ילדים אחרים נמצאים במאבקים דומים.

ליברמן מעוניין לבדוק כיצד האלגוריתם שלו יכול לחבר בין ילדים שסובלים מבריונות ברשת. במקום העצה השגרתית "ספר למבוגר", ליברמן חולם לראות הודעות מאתרים בסגנון "וואו! זה נשמע מרושע! לקבלת עזרה הקלק כאן" - וההקלקה תעביר את הנפגעים לדף מותאם לבעיה הספציפית שהם חווים. כך, למשל, ילדה שסובלת מעלבונות על כך שפירסמה (או שסירבה לפרסם) תמונה אישית עם רמיזות מיניות, תוכל לקרוא סיכום של מחקרים בנושא הטרדות מיניות. לחלופין, אתר מסוים יוכל להפנות ילד שסובל מהטרדות על זהותו המינית לגורמים שיכולים לעזור לו להתמודד עם הקשיים. האתר יוכל להשתמש בתוכנה של ליברמן כדי לספק אפשרות צ'אט עם מבוגר כלשהו. פייסבוק כבר מספק שירות דומה במקרה של דיווח על פוסט אובדני; האתר שולח הודעת דואר אלקטרוני למפרסם הפוסט ומציע לו להתקשר לקו סיוע טלפוני או לשוחח בצ'אט עם אחד ממומחיו.

ליברמן מדגיש שהוא מעוניין לקבוע את מידת האפקטיביות של הכלים שלו בעזרת קבלת משוב מהילדים עצמם. הוא מקווה שחברות וארגונים שפונים לקהל יעד צעיר, דוגמת MTV, ייתנו לכך את חסותם. "אני לא חושב שהחברות מנסות להסיר מעצמן מאחריות, הן פשוט לא עומדות בסדרי הגודל העצומים של התלונות. זאת בעיה מאתגרת. כאן טכנולוגיה יכולה להיכנס ולעזור. הבריונות היא בעיה של בני אדם, אבל הטכנולוגיה יכולה להשפיע, לחיוב או לשלילה. אנחנו מפגרים אחרי המציאות. צריך להתמקד בשאלה איך הופכים את עולם הרשתות החברתיות לטוב יותר, מנקודת מבט טכנולוגית".

על פי דו"חות פנימיים של פייסבוק, העבודה של ליברמן יכולה להועיל. האתר עבר מגירוש המוני של מפרי כללים לשילוב מושכל של אזהרות עם "הגבלה זמנית של חוויית המשתמש", כפי שהתנסח אחד העובדים - כלומר חסימה זמנית או קבועה. "צוות שנאה והטרדות", למשל, יכול להעניש משתמש על הקמת קבוצה שמעודדת בריונות, באמצעות חסימת האפשרות שלו לפתוח דפים קבוצתיים אחרים למשך חודש או יותר. ווילנר: "היתרון שלנו הוא שהפרופיל בפייסבוק חשוב מאוד למשתמש, וזה הופך אותו, במובנים רבים, לבן ערובה שלנו". לאמירה השחצנית הזאת יש בסיס במציאות: במהלך הכנת הכתבה שאלתי תלמידי תיכון מה היו מעדיפים: להיות מושעים מבית הספר או להיות מושעים מפייסבוק. רובם בחרו באפשרות הראשונה.

ציוצים זועמים

קבוצת ההאקרים האנרכיסטית "אנונימוס", שהוקמה לפני כעשר שנים, מוכרת לרבים בזכות (או בגנות, תלוי בהשקפה) פעילותה המתוקשרת נגד ביטויי צנזורה באינטרנט, לרוב מצד מדינות וארגונים. אבל לאנשי "אנונימוס" יש גם נטיות רובין־הודיות: בסתיו האחרון הם יצאו במסע להצלת ילדה בת 12, שסבלה מביטויי שנאה אכזריים בטוויטר. הסיוט הגדול שלה החל אחרי שהפסיקה לעקוב אחרי נער בן 17, שאותו לא הכירה אישית, אחרי שפירסם הערות שהיו בעיניה גסות רוח. הנער הנעלב ועוד שלושה מחבריו התחילו לרדוף אותה באתר באופן שיטתי. בין השאר הם איימו לאנוס אותה, ואחד מהם אף יעץ לה להתאבד. "אני הולך להוציא היום את העצבים ולדבר מאוד לא יפה לבת ה־12 הזאת", כתב אחד הנערים המטרידים, ואחר הוסיף: "צריך לפוצץ את חשבון הטוויטר שלה עד שתמחק אותו".

הילדה, שנקלעה למצוקה נפשית, ביקשה עזרה ממשתמשי האתר. רצה הגורל, והדבר אירע זמן לא רב אחרי התאבדותה של אמנדה טוד, הנערה הקנדית בת ה־15, שלפני מותה העלתה ליו־טיוב סרטון אישי ובו תיארה בדממה, באמצעות כרטיסיות שכתבה מראש, איך גבר זר שהכירה באינטרנט שיכנע אותה לשלוח אליו תמונה חושפנית שלה, ואז פירסם את התמונה וגרם לה סבל גדול בבית ספרה.

המקרה הטרגי של הנערה הקנדית זיעזע חבר בקבוצת "אנונימוס", ששם המשתמש שלו בטוויטר הוא Ash, והוא נרתם, עם משתמשת ששמה קתרין, ליוזמה לעידוד דיווח על תכנים פוגעניים באתר - ובהם בדיחות אונס ועידוד התאבדות. "טוויטר משעה חשבונות אם אלף אנשים מדווחים בהמוניהם על חשבון כלשהו כעל דואר זבל", מסבירה קתרין. דובר מטעם טוויטר אישר את הדברים, אבל ציין כי אם מתברר בסופו של דבר שהדיווחים שקריים - מוחזר החשבון לפעילות. לדבריו, אתר טוויטר פועל נגד "איומים ספציפיים וישירים", והוא יכול לחסום משתמשים ולמנוע מהם להקים חשבונות חדשים דרך אותה כתובת מחשב (IP). עם זאת, לאתר אין כללים מפורשים נגד הטרדה והפחדה, כפי שיש למתחרה פייסבוק.

קתרין קראה את דיווחיה של הילדה בת ה־12 וסיפרה על הפרשה ל־Ash. ההאקר איתר את שמותיהם האמיתיים של הנערים המטרידים וגילה שהם תלמידי תיכון מאבילין, טקסס. הוא החליט לחשוף את זהותם באינטרנט, ופירסם צילומי מסך של הציוצים המרושעים שפירסמו, לצד שמותיהם האמיתיים.

"נמאס לי מאנשים שחושבים שהם יכולים להתחמק מעונש אחרי שהם מורידים למישהו את הביטחון העצמי וזורעים בו שנאה עצמית", כתב בדברי ההסבר לפעולתו. "מה נותן לכם זכות להתקיף מישהו עד לנקודת שבירה כזו? אם אתם טיפוסים נאלחים וטיפשים מספיק לעשות זאת בפורום ציבורי, ברשת חברתית, אז דעו לכם שנמצא אתכם ונחשוף את ההתנהגות המתועבת שלכם לעיני כל".

Ash לא הסתפק בחשיפת זהותם של הנערים, אלא שלח את ציוציהם הפוגעניים גם למנהלי בתי הספר שלהם. אלה פתחו מצידם בחקירה משמעתית נגד הפוגעים. בתוך זמן קצר החלו להגיע אל הנערים מאות תגובות נזעמות על מעשיהם, ואף שבתחילה הם הכחישו שאיימו על הילדה - לבסוף שלחו אליה אינספור הודעות חרטה. "בכל פעם שנכנסנו ראינו עוד התנצלות מהם, וכך זה נמשך יומיים תמימים", מספר Ash.

שותפתו קתרין סבורה שהנערים לא הבינו בתחילה איזו השפעה יש לציוציהם המטרידים. "הם לא חשבו על הילדה כעל אדם אמיתי. הם היו ממש בהלם מההשלכות. אני בטוחה שהם לא באמת התכוונו לאנוס אותה. כשהם הבינו את חומרת העניין, הצענו להם לקדם יוזמות נגד בריונות בבתי הספר שלהם".

אחד מארבעת הנערים, שאיתו הצלחתי ליצור קשר, טען שחשב בתחילה שחשבונה של הילדה מזויף. "אחר כך הנחתי שהיא לא מתרגשת יותר מדי מההודעות שלנו, משום שלא חסמה אותן. כשגיליתי שהיא פגועה, הרגשתי נורא. אני ממש לא מעוניין להשפיל אף אחד. אני אוהב לצחוק, ומאוד הצטערתי כשהתברר לי שהיא נעלבה". הנער הוסיף ש"נכנס להלם" כשקלט את הגודל ואת העוצמה של קבוצת אנונימוס - ואת השפעת פעולותיה.

ל־Ash ולקתרין אין שום ניסיון מקצועי בעבודה עם בני נוער, אך בדרכם המחוספסת הם נכנסים ממש לאותה פירצה שליברמן ותלמידיו מנסים למלא. "מישהו צריך ללמד את הילדים לחשוב ולשים לב באינטרנט. הטענה שאנחנו פועלים כדי ללמד את המטרידים לקח היא אמירה קשה, אבל כל הפוגעים חייבים להבין שלמעשים שלהם יש תוצאות".

Ash וקתרין הקימו לאחרונה את #OpAntiBully, חשבון טוויטר שמספק רשימות של קישורים לפורומים בנושאי התעללות. לדברי Ash, בין חמישים לאלף איש - חלקם חברים ב"אנונימוס" וחלקם מגויסים מבחוץ - יכולים לשלב ידיים ולשתף פעולה במטרה לדווח על משתמש פוגעני - "להפציץ" אותו בציוצים זועמים או להציע תמיכה למי שנפל קורבן להתעללות מצידו. "עכשיו כל הטיפול מלוטש וממוקד הרבה יותר", מסכמת קתרין בסיפוק. אחרי הכל, צדק - גם כשהוא בא בסגנון של "אנונימוס" - עדיף על עצימת עיניים.

בעולם וירטואלי טוב יותר, לא רק ההאקרים של "אנונימוס" היו מתערבים לטובת נערים פגועים. אבל עבור נערים רשתות חברתיות הן עדיין תוואי מורכב מדי, מלא במלכודות שנערים אחרים מניחים להם. כהורים, עלינו לדרוש יותר מאתרים אלה, בכך שנתבע מהם אחריות על אכיפת הכללים שלהם. ככלות הכל, לכולנו יחד יש כאן כוח כצרכנים של האתרים האלה. אפשר לנקוט פעולות נוקשות יותר נגד בריונות ברשת. ואם פייסבוק וטוויטר אינם אוהבים את הפתרון שמצא ליברמן, בוודאי יש להם המשאבים להמציא פתרונות משל עצמם. 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו