אחרי שבעה חודשים שבהם הופסקה עליית יהודים מפרס (איראן) לישראל, לאורך עונת החורף 1952/1953 הגיעו לנמל חיפה, ב־14 במאי 1953, מאות עולים שהועברו לטורקיה מפרס, ומשם הפליגו לארץ. בכך ניתן האות לחידוש העלייה מפרס בקנה מידה גדול, כשיותר מ־80 אלף יהודים שביקשו לעלות לישראל, רובם תושבי טהרן, "ישבו על המזוודות" והמתינו לתורם.
העלייה מפרס לישראל נחשבה לקשה, ליקרה ולארוכה: טיסה דרך מדינה שלישית עלתה לסוכנות היהודית כ־110 דולר לאדם, סכום עתק בימים ההם, ולכך התלוותה בעיית המטען, שכן הטסים הוגבלו לקחת איתם 20 ק"ג לנפש בלבד, בעוד לרובם היה מטען במשקל עודף של פי ארבעה עד חמישה.
אי לכך נאלצה הסוכנות להעביר את המטען העודף בדרך היבשה, במסע ארוך ומפותל, והעולים, אשר הגיעו ארצה בטיסה בתוך 48 שעות מרגע צאתם את פרס, המתינו בחרדה גדולה למטעניהם במשך שבועות.
בפברואר 1953 הוחלט בסוכנות להעביר את כל היהודים מפרס לישראל בדרך היבשה והים, שכן התברר שעלות העלייה בדרך זו תעמוד על 50 אחוזים מעלות העלייה בטיסה. המסע היבשתי מפרס לנמל בטורקיה נמשך כעשרה ימים, והוא נעשה בליווי מדריכים. השיירות נסעו באוטובוסים וברכבת, וחלק מהדרך נעשתה ברגל.
במהלך השנים עזבו רוב אנשי הקהילה היהודית את איראן. כ־60 אחוזים מהם עלו לישראל, ואילו השאר עברו ליעדים בארה"ב ובאירופה. כיום חיים באיראן רק אלפים בודדים של יהודים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו