לשחקנים זה לא היה קורה: על סערת מסיקה

בשבוע שעבר קיבלתי הודעה מקולגה חביב: ״האם אפשר לצרף אותך לקבוצת ״מוזיקאים למען דמוקרטיה״?״ אמנם אני נגד קבוצות ווטסאפ, אבל אני כן בעד דמוקרטיה, אז אמרתי "כן". לבחור שפתח את הקבוצה, נגן בס מצוין ובחור נחמד בסך הכל, היו אך ורק כוונות טובות. הוא בוודאי לא ציפה שבתוך פחות מ־12 שעות הקבוצה תהיה מקור כל הסבל שלו בעולם.

כשאני הצטרפתי כבר היו בה כ־800 חברים. ל־900 מתוכם היה מה להגיד: היו מי שביקשו לציין שהם בעד דמוקרטיה, אבל נגד עצומות. או בעד עצומות, אבל נגד לחתום עליהן. אם הוא היה מתקשר אלי לפני כן, הייתי יכולה להזהיר אותו שלאנשים יש המון דעות על דברים והם כל הזמן מתעקשים לחלוק אותן. חביבי, תדע שאני רואה אותך ושאני כאן, אם תרצה לדבר.

24 שעות לאחר מכן התפרסמה ידיעה על כך שמירי מסיקה שאלה בקבוצה למה אין יותר זמרי מזרחית, ונענתה שעדיין אין את מספרי הטלפון שלהם. מהיכרותי עם הנפשות הפועלות - שאלה תמימה ותשובה תמימה. מה לעשות שהבחור מנגן בלהקת רוק ואין לו את מספר הטלפון האישי של עדן חסון? אבל מהידיעה, מהכותרת ומהמסגור השתמע שקבוצת ״מוזיקאים למען דמוקרטיה״ הוקמה על ידי האילומינטי, ארגוני שמאל קיצוני ואנשי לטאה, במטרה שלא לתת במה ופתחון פה לזמרים מזרחיים, בגלל או למרות שהם הכי מצליחים בארץ. אני מודה שהחלק האחרון לא לגמרי מובן לי, אבל מי צריך רציונל כשיש לך כותרת עם המילים ״מירי מסיקה״, ״מזרחים״ ו״התאגיד״?

עד כאן - עולם כמנהגו נוהג. אנשים אומרים דברים בפורומים סגורים, עיתונאים מקבלים הדלפות וצילומי מסך ומפרסמים אותם. לא לשם כך התכנסנו. ונכון, אני אמורה להיות כבר מחוסנת, אבל מה ששבר לי את הלב היה האינטליגנט שהחליט להדליף לעיתונאי וליצור בעיה חדשה, יש מאין - בעיה שלא רק מחבלת במאמצים כנים של מישהו לעשות משהו בעולם, אלא גם מסכסכת ופותחת פצעים ישנים שחלקם כבר הגליד. לשחקנים זה לא היה קורה.

קראתם פעם ראיון עם שחקן שבו הוא מטנף על קולגה? אני לא. למוזיקאים זה קורה וזה ימשיך לקרות. בניגוד לשחקנים, אין לנו היסטוריה של מאבקים משותפים או מסורת אמיתית של התייצבות לצד החלשים שבינינו. לאף אחד לא אכפת מה קורה כשאמן מאבד את היכולת לעבוד, כשאמרגן מסוים מנצל אמנים באופן שיטתי או כשהקורונה משביתה את הענף לשלוש שנים.

אני יודעת. אומרים לכם ועד, ואתם חושבים שביתה בבתי הספר, רכבות מבוטלות או מכולות תקועות בנמל אשדוד. אבל עד לשנות ה־80 ולקפיטליזם שיובא מארה"ב, הקמת איגוד עובדים בכל ארגון, מוסד או חברה היתה (ועודנה) הדרך המתבקשת לאזן את המשוואה: מעסיק חזק מול עובדים חלשים. חברה בריאה היא חברה שבה גם החלש יכול לדרוש ולקבל זכויות שמגיעות לו. נכון להיום, אין למוזיקאים איגוד פעיל, המייצג מספיק מהמוזיקאים באופן אקטיבי. לו היה אחד כזה, אני לא הייתי צריכה לבלות כמה שנים טובות בבתי משפט ובכנסת כדי לקבל צדק. היה מי שדורש אותו בשבילי.

עד היום היו כמה ניסיונות להקים איגוד, ניסיונות שלא צלחו משלל סיבות, ובראשן - זה קשה לשכנע את החזקים להתאמץ למען החלשים. הבטחות משלל סוגים הופרחו לאוויר, כמו תמיכה ממשלתית, תקציבים וקרנות, אבל איגוד עובדים יכול וצריך לא רק לחתור להשיג ביחד מה שאי אפשר להשיג לבד, בעצם קיומו הוא מעניק לחברים בו שיעור שלא יסולא בפז: ערבות הדדית.

ביום שהמוזיקאים בישראל יבינו את מה שהבינו השחקנים בישראל, עובדי HOT או מקדונלד'ס, נוכל לא רק להתעקש ולקבל שכר הולם על עבודה, לפעול נגד אפליה ולקדם את האינטרסים שלנו בתקנות ובחקיקה - נוכל גם לסמוך זה על זה. זה יהיה השינוי האמיתי.