בגוף הן מבינות: נשים עושות שרירים

בסוף, זה סיפור על ניצחונות; ניצחון הרוח, ניצחון הגוף, אולי גם ניצחון נשי. ודווקא הגוף הנשקף מהמראה - זה שבשעות האפלות בגד בהן - דווקא הוא מסמן את הניצחון הזה. כי בסוף הן הצליחו לאחד אותו עם הנפש, ולנצח.

בגיל 40 סיפורה של מעיין אליאסי יכול היה לפרנס טלנובלה אחת לפחות: היא עברה הטרדה מינית בגיל צעיר, ששינתה את כל מסלול חייה. בניו יורק, שבה התגוררה תקופה מסוימת, נפלה קורבן לבחור שנתן לה סם אונס, אבל חבריה הצליחו למנוע ממנה בדקה ה־90 את הנורא מכל.

לפני חמש שנים היתה מעורבת במערכת יחסים אלימה, ובן זוגה היכה אותה עד שאזרה אומץ ונפרדה ממנו. "הבנתי שהשיקום שלי צריך להיות דרך הגוף", היא אומרת. "באחת הפעמים שרבנו, זה הגיע לאלימות פיזית: הוא בעט בי וגרר אותי על הרצפה. אבל לא קפאתי על מקומי, החזרתי לו. סטרתי לו בחוזקה על האוזניים והוא הסתחרר, ואז נתתי לו מכה חזקה עם הטלפון, ונפתח לו הראש. זה קרה בתוך הבית שלי. נאבקתי ואיש לא בא לעזור. זה הותיר צלקות, אבל החלטתי שזה אומר שצריך ללכת עם פיתוח הגוף למקום חדש, רחוק יותר, ולנסות להיות הכי טובה בעולם".

ואכן, בחמש השנים האחרונות היא קטפה כמעט כל תואר אפשרי בתחרויות פיתוח הגוף המקומיות: ממיס ביקיני, דרך הרמת משקולות בארץ וכלה בתחרויות בינלאומיות. היא הפכה לגורו של הטרנד החם ביותר אצל נשים בעולמות חדרי הכושר: פיתוח גוף. אם פעם העולם הזה היה שמור לגברים, בעשור השלישי של המילניום הנוכחי יותר נשים בכל הגילים מוצאות עצמן מתחרות בתחרויות פיתוח גוף בארץ ובעולם. וכשאנחנו פוגשים חלק מהן אצל מעיין בסטודיו שלה, בואכה שוק הכרמל בתל אביב, אנחנו שומעים סיפורים המעידים על עוצמה. הן מסבירות איך ולמה הן הגיעו לתחום הזה, שבמדינה שמרנית כמו שלנו נחשב עדיין ליוצא דופן.

"אני לא רוצה שזו תהיה כתבה עם בכי ודמעות ודרמות. כן, סיפור החיים שלי לא היה קל. כן, עברתי תהליכים קשים, אבל בסוף זה לא העיקר. העיקר הוא שבשנה האחרונה זכיתי במקום החמישי באליפות העולם של WNBF בקטגוריה 'פרו פיגר מאסטרס', ובמקום החמישי באליפות העולם הפתוחה של הארגון בקטגוריה 'פיט באדי אמטור'. המטרה שלי היא להגיע למקום הראשון. כן, אני בת 42 והאתגרים לגוף הם שונים וקשים יותר, אבל כל החיים הצבתי לעצמי מטרות, גם ברגעים הכי קשים שלי, וידעתי רגעים קשים".

אליאסי, כאמור, היא דמות מובילה בתחום, מוכרת היטב בחדרי הכושר בתל אביב. אבל הביקורות המוטחות בה לעיתים מזכירות לה כמה עבודה עוד יש לפניה: "כשאני מעלה במשקל, אנשים נוגעים בגוף שלי; כשאני יורדת במשקל, כולם אומרים שאני נראית כמו גבר. זה קורה רק בישראל. שואלים אותי: 'אז מה, את לא יכולה להיכנס להיריון?' מצד הנשים זה עוד יותר גרוע. היו רגעים שנשברתי נפשית מזה. בסוף אני חושבת שנשארתי רווקה כי לגברים לא קל להיות עם מפתחת גוף. גבר בדייט ראשון מסוגל לגעת לי בשרירים ולהגיד לי 'זה יפה, אבל תעצרי פה, שלא תהפכי לגבר'. סליחה? רק עכשיו הכרנו! בעיניי זו תופעה מאוד ייחודית רק לנו, בשאר המקומות זה לא יכול לקרות".
טרנד שהופך אט־אט למקצועני

ואולי כבר אפשר לסמן את שנת 2023 ככזאת שתעמיד את פיתוח הגוף במרכז הטרנדים הספורטיביים של נשות ישראל, המחפשות כיוונים חדשים בתוך אימוני הכושר. מה שהחל כתחביב של משוגעות לדבר, הופך אט־אט למקצועי יותר, כאשר חוד החנית של הנשים כבר נמצא בתחרויות בין־לאומיות, והן מנסות לתפוס את מקומן בין מדינות הנחשבות לאימפריות ותיקות בתחום.

בסטודיו של מעיין מתאספות המתאמנות שלה, שכמוה חולמות להפוך למקצועניות. עבור אף אחת מהן זה לא העיסוק המרכזי, אבל זה בהחלט כוח המניע את חייהן, ואין סיכוי שמישהו או משהו יעמדו בדרכן. ראשונה מגיעה אסתר סלם, אישה חייכנית מחדרה, שחגגה זה מכבר יום הולדת 55. היא מתחרה בקטגוריית הסניורים, אבל הדרייב שלה הוא כשל הצעירות המתאמנות יחד איתה.

היא נמצאת רגע לפני התחרות הגדולה הראשונה שלה, שתיערך בעוד כמה חודשים, וכבר נמצאת בראש של תחרות. "החלטתי שאני רוצה להיות מיס ביקיני, למרות שלא הבנתי מה זה דורש בדיוק, גם מבחינה מנטלית וגם מבחינה פיזית, ועכשיו לאט־לאט אני מבינה. מבחינתי, ברגע שאני אעלה על הבמה זה כבר יהיה הניצחון הגדול שלי".

גם סיפור חייה אינו שגרתי: "בשנת 2001 ברחתי עם משפחתי מוונצואלה מהסיבות הידועות לכולם. הוגו צ'אבס היה בשלטון, והחלטנו לעלות לישראל", היא מספרת במבטא דרום־אמריקני כבד. "מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד אהבתי ספורט ותמיד אהבתי להתחרות, כבר כילדה בוונצואלה. כשנכנסתי לעניין של פיתוח גוף, מובן שקיבלתי תגובות מכל העולם, רובן חיוביות. בעלי תמיד זרם עם כל השיגעונות שלי, וכל פעם הוא זה שמדרבן אותי 'קדימה, בואי נצא להליכה' ודואג שנתאמן כל הזמן. בגיל שלי להעלות מסת שריר או לרדת קילוגרמים זה מאבק אחר מזה של הדורות הצעירים, אבל אני מזכירה לעצמי שעברתי ניתוחים קיסריים ואתגרים אחרים. אז זאת המטרה שלי עכשיו, ואני לא הולכת לוותר על זה. אני עושה את זה כמובן קודם כל עבור עצמי. וזה שאנשים חושבים שזה שיגעון כי זה לא מקובל לאנשים בגילי? שיחשבו. אני מצאתי תשוקה בחיים שלי, ואני רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר. יש לי עוד הרבה מטרות להשיג בתחום הזה".

"מביטה במראה וזה עושה לי טוב"

"כבר כנערה התאשפזתי בפעם הראשונה בגלל האנורקסיה שלי. אני הסיפור הקלאסי של אנורקסיה, כל הסיפור כולו: סכנת חיים בשל תת־משקל ואשפוזים אחרי שחתכתי את הוורידים. ועכשיו, דרך פיתוח הגוף, אני מרגישה כשאני מביטה במראה שזה עושה לי טוב, שככה הגוף שלי אמור להיראות". אביב בטיטו, בת 23 מעמק חפר, נראית כמו נערת פוסטר של הישראליות אבל העיניים העצובות שלה מסגירות סיפור אחר:

"הייתי ילדה שמנמנה. יש ילדים רעים בעולם הזה, והם ירדו עלי. בגיל 13 היו לי הפרעות אכילה בפעם הראשונה, ואושפזתי בשניידר עם זונדה והכל. הייתי מאושפזת חצי שנה". כשיצאה משם הבטיחה לעצמה שתהיה לוחמת. הצבא היה מקום שעל הנייר עזר לה להתגבר על האנורקסיה, והיא קיוותה שהשירות המשמעותי ביחידה קרבית, מסלול קצונה והצטיינות, יעשה את העבודה. אבל "אז ירדתי 20 קילו ולא הצלחתי להישאר במסלול שבו קיוויתי ללכת". כשנראה היה שהדברים מסתדרים, היא נפלה שוב, והפעם בצורה חמורה יותר, כשהגיעה כמעט למשקל של 40 ק"ג. אסתר סלם, שמקשיבה יחד עם הנשים האחרות לסיפור, משתדלת להחזיק את הדמעות: "בתור אמא, לשמוע את הסיפור הזה שלך זה מאוד קשה לי. אנחנו כאילו מתאמנות ביחד, אבל פה נכנסת האמא שבי ואני רק יכולה להגיד לך ולהורים שלך כל הכבוד".

"ואז גיליתי את פיתוח הגוף. מבחינתי, זה הרגיש הכי נכון מהרגע הראשון. עובדה שאני פה וזה עובד. עכשיו אני חצי שנה בתחום. נכון שזה משאיר אותי בתוך העיסוק של הגוף, אבל אני מרגישה שאני אוהבת אותי וזה מספק אותי. זה מרגיש הרבה יותר שלם. לקראת התחרות התמלאתי במחשבות חיוביות וידעתי שזה ייצור לי את המציאות. אני מרגישה שמצאתי את מה שחיפשתי במקום הזה. ההצלחה שלי בתחרות בארץ הובילה לזה שאני טסה להתחרות בחו"ל, להתחרות מול אמריקניות בסיאטל. בראש שלי אני הולכת לנצח גם שם. לא מעניין אותי מי תבוא מולי, כי הביטחון שלי הוא כזה ששום דבר לא יעצור אותי".

מעיין מהנהנת בראשה ומוסיפה: "כשאת מרימה 80 ק"ג על הגב, זה ממלא בכוח. את מבינה שאת לא צריכה להיות קורבן או לחיות בפחד. הפסקתי ללכת עם גז מדמיע, הגוף שלי הוא מה שנותן לי את הכוח".

דנה ויסני, בת 19, הנמצאת רגע לפני גיוס, היא החברה הכי טובה של אביב. הן הכירו, איך לא, בתחרות. הסביבה לא יודעת כל כך איך לאכול את הנשים החזקות הללו, שבוחרות במה שנתפס בעיני הציבוריות הישראלית כמשונה או כלא מתאים - אז החברות נשארת בתוך הסצנה עצמה: "תמיד הייתי במסגרת תחרותית. אני בענייני גלישה, קרוספיט ועוד, אבל כשהתחלתי לסבול מבעיות גב וחיפשתי משהו להתחרות בו עם הגב הכואב - מצאתי את זה כאן. אבל מצאתי עוד משהו - את אביב, שהיא החברה הכי טובה שלי, היא אחותי. הכרתי אותה על במה, ומאז אני מרגישה שהיא אני בגוף אחר. אצלי בבית הספר לא היתה אף אחת בשכבה שעושה את זה. בישראל זה עדיין לא משהו שגרתי, לצערי", היא אומרת.

אביב חברתה הטובה מחייכת אליה: "כן, אנחנו עושות פה משהו שהוא ראשוני לגמרי. אבל אין לי ספק שיהיו עוד נשים שיצטרפו אלינו, וגם מה שהחברה חושבת ישתנה, לא שזה כזה חשוב מה החברה חושבת על פיתוח גוף אצל נשים". הבנות האחרות צוחקות ומעודדות אותה, עד שלרגע נדמה שעוד רגע הן פורצות את הדלת והולכות לכבוש איזו גבעה בשטח, ונראה אם מישהו ינסה לעצור אותן.

למרות הבדלי הגילים המשמעותיים בינה לבין שאר המתחרות, דנה מודה: "החברות היחידות שלי הן מהתחום הזה, אלה שהכרתי רק אחרי שנכנסתי ברצינות לעניינים. האלמנט התחרותי מאוד חשוב לי כאן. אנחנו יודעים שבישראל מה שאנחנו עושות הוא ממש לא מקובל, ואנחנו גם לא יודעות לאן זה הולך בכלל במדינה, עם כל מה שמפחידים אותנו שיקרה. אביב ואני היינו במרוקו עכשיו. רצינו לערוך אימון וגילינו שבחדר הכושר שם יש הפרדה מלאה בין גברים לנשים, ואצל הנשים יש רק מכשירים לרגליים. זה היה ממש מוזר. אז עשינו אימון רגליים".

"מתאמנת בשתיים לפנות בוקר"

כל הנשים שאנחנו פוגשים כאן מתחרות בקטגוריה הטבעית. במילים אחרות, הן לא מזריקות לעצמן סטרואידים כדי להקנות לגופן מראה מנופח יותר. הגוף שלהן הוא תוצאה של מאמץ מרוכז, וכל קילו שריר כרוך בעבודה קשה וארוכה: "זו עבודה שמרוקנת אותך לגמרי מכל הבחינות, נפשית ובריאותית. בתקופה הזאת אין לך ליבידו בכלל, והכל כדי לנצח בתחרות", מסבירה מעיין. "שואלים אותי: 'תגידי, את לא פוחדת שלא תוכלי להיכנס להיריון? את כנראה לא רוצה'. ברור שאני רוצה! ואני עושה מה שצריך כדי לשמור על זה. אני לא מזריקה דברים שיכולים להזיק לי בהמשך".

"לספורט היה תמיד חלק משמעותי בחיי," אומרת סופיה ברקו. "אתה יודע, חינוך סובייטי. ואז הכרתי את בעלי, התחתנו, וקרה לי מה שקורה לרוב הנשים - ילדתי שני ילדים, הגוף שלי השתנה. הרבה אכילה לא סדירה, וכבר לא זיהיתי את עצמי". רק בגיל 35 סופיה מצאה את הדבר שהחזיר אותה לעסוק בספורט: "אני נכנסתי לזה בכל הכוח. בעלי, לדוגמה, לא עושה כלום ומצליח לשמור על הגוף שלו רזה ועם שרירים. אני השתניתי - והוא מבין את זה ומפרגן. אבל זה קודם כל בשבילי. ואם צריך ללכת להתאמן בשתיים לפנות בוקר כי היום היה עמוס, אז אני הולכת להתאמן בשתיים לפנות בוקר כי אסור להחסיר אימון. זה מרגיש כמו משהו שאיבדתי ועכשיו החזרתי אותו לעצמי. אפילו צירפתי את אמא שלי לאימונים שלי. האם יש תחושה שרק פה הנשים מבינות אותי ובשאר המקומות אנחנו חריגות? יכול להיות, אבל זה לא באמת משנה".

מעיין אומרת שדווקא אצלה בכל הקשור לדייטים זה כן השתנה: "לגבר יש דימוי אחר על אישה שמפתחת גוף, על איך היא תרצה את היחסים, מה היא רוצה במיטה, והוא מבוסס קודם כל על הצורה החיצונית שלנו ופחות על ההיכרות איתנו. כשגבר שולח לי הודעות מגעילות או ניגש אלי בצורה אלימה, אני ישר הופכת את הקול שלי לקול גברי וזה מפחיד אותו והוא בורח". הנשים בחדר צוחקות חלקן כמובן, מתוך הזדהות עם הסיפור.

נצנצים ואיפור ביום התחרות

יום התחרות, כפי שניתן להבין, הוא היום שבו דואגים לטפח את הגוף אפילו יותר מבדרך כלל, לקראת המופע: "קמים בארבע בבוקר להתזה ראשונה. לי יש גוף לבן, ושרירים וורידים מנופחים נראים עליו כמו קוטג'", מחייכת סופי. "כשאת שזופה רואים טוב יותר את השרירים, הוורידים והקימורים. ואז מתחילים להתכונן לקראת המפגש הראשון עם השופטים, ואז שוב יש התזה ואז נצנצים, פייטים, איפור והתחרות. פתאום בני המשפחה רואים אותך לראשונה כפי שלא ראו אותך בחיים, ולוקח להם זמן לזהות אותך. כי זה ממש לא כמו שאני נראית ביום־יום שלי, שבו בכלל יש לי חנות חיות בחולון".

אחרונה מגיעה לסטודיו לינוי דדון, בת 22, גם היא מחדרה. "בחצי השנה האחרונה אני בתחום הזה, והחלום שלי הוא להתחרות - זה היעד שלי לזמן הקרוב, ואני לא יודעת מה יהיה אחרי. מאז ומתמיד אהבתי את המראה החזק הזה עבור אישה. זה היה המראה האידיאלי עבורי. גם אני סבלתי מבעיות השמנה מגיל צעיר מאוד, וזה הוביל לחרמות בבית הספר, סבלתי מהם כל הזמן. בנים החרימו אותי, ספגתי העלבות מילדים בגיל צעיר, וחברות ירדו עלי. גם במהלך גיל בית הספר, עברתי בהרבה מקומות ובהרבה בתי ספר. בכל מקום הייתי צריכה להתאים את עצמי ולהוכיח את עצמי מחדש בכל פעם. ואז תמיד היו מגיעות אותן הערות לגבי הילדה החדשה שהגיעה לכיתה. אמרתי לעצמי שאני צריכה לרדת 17 קילו בשנה, וכמובן הבטחתי לעצמי שאעשה את זה רק בצורה בריאה. זו היתה החלטה שקיבלתי, ואף אחד לא הצליח לשנות את דעתי. אמא שלי לקחה אותי בהתחלה לדיאטנית, אבל לא רציתי שמישהו יכוון אותי ואמרתי שאעשה את זה לבד. אחרי שאמא שלי גילתה את זה, היא החליטה לקחת אותי לבית חולים. לשמחתי, הייתי עוד בשלב שאפשר היה להציל אותי. היום אני במצב אחר ממה שהייתי בשנתיים הבולימיות ההן".

הן התעקשו במשך כל הראיון שלא אהפוך אותו לסיפור טרגי, אלא דווקא לכזה שנכון לעכשיו קשור בהגשמת חלומות. החברה, כאמור, עדיין לא מתיישרת עם התחושות האישיות. "החבר שלי אומר לי: סבבה שרירים וזה, אבל עד כאן, זה מספיק", אומרת לינוי בחיוך, "אבל מי שואלת אותו בכלל? הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה". אסתר אומרת שלצעירות בכלל לא צריכה להיות בעיה עם זה, "כי יותר ויותר נשים הולכות לפיתוח גוף ובקרוב זה לא באמת יהיה יוצא דופן, לפחות לא כמו שזה יוצא דופן בגיל שלי".

מעיין, שכבר מוציאה את הנשים לאימון ספונטני שמתחיל כבר בחימום באגרסיבי למדי, כמו להיתלות על מתח בידיים וברגליים, מסכמת: "כיום בחברה הישראלית עדיין לא חל השינוי הזה. אסור לך להיות אישה שאת גם וגם - גם מפתחת גוף וגם צריכה לעלות על הבמה עם עקבים. לא ברור לי למה. יש מצב שזה מה שמשאיר אותי רווקה, כי לגברים ישראלים, גם בשנת 2023, עדיין קשה להתמודד עם נשים שמפתחות גוף".