תותחנים ושריונרים, בטח הוותיקים, מכירים את המצב שבו ניתן לשמוע את המפקד בתוך הקסדה, אבל אי אפשר לדבר. זה מצב שמיועד לחייל הפשוט, אותו נהג שמנווט את הטנק ומעליו נורים פגזים, עפים טילים, והוא - אין לו אלא לזמזם את "ים השיבולים". חבר ותיק סיפר לי שבכל פעם שהוא נקלע לריב והטונים עולים, הוא עובר באופן אוטומטי ל"מצב אדיש", מאזין ולא מגיב, כמו אילם בטנק - רק לגמרי מבחירה.
גם אני מתרגל "מצב אדיש" כבר תקופה ארוכה, אבל לא רק בסיטואציה של ריב אלא בכל שעה. אני משתדל להתעלם מהמהמורות שבדרך, קורא את החדשות בהבעה אטומה, מתאמץ ששום דבר לא ירגש או יעצבן אותי. ממילא אני לא יכול לשנות פה משהו, אז מה יעזור לי להתעצבן? הלוגיקה הפשוטה אומרת שחבל על האנרגיות, עדיף להיות אדיש.
בשבוע שעבר מישהו אחוז זעם צעק לעברי "ראית את מי רוצים למנות שם כמנכ"לית משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה?". ממש וואו, חשבתי לעצמי. את המנכ"לית המהוללת היוצאת לא הכרתי, ואין לי שום עניין במה שתעשה או לא תעשה החדשה. הוא באמת העלה על דעתו שהידיעה השולית הזו תוציא אותי מאדישותי?
עזבו מנכ"לית, ראיתם מי השר החדש שיהיה אחראי על החדשנות והמדע, כולל הטכנולוגיה? אופיר אקוניס, זה שבדרך כלל נותנים לו את התיק שנשכח בארון, מאחור, ליד המטרייה. המשרד הזה לא עניין אותי גם כשלא הייתי אדיש, אז עכשיו, כשאני אדיש מוצהר?
היתה מי שרתחה "קראת מה ינון מגל צייץ בטוויטר? הוא היה 'מעמיס עם קלשון עשרות נשים על משאית'. חתיכת מיזוגין שוביניסט!". "המממ... במילים אלה ממש?", זייפתי תדהמה יבשה. יותר עניין אותי מהיכן משיגים בימינו קלשון, ומה באמת עושים איתו אלה שמחזיקים בו.
שיילחמו זה נגד זה, שיעמיסו, שיצייצו, שיצעקו ויצרחו - עלי זה לא משפיע. אני בתוך הבית נשאר, בדירה האינטימית שלי, שסגורה על מנעול ובריח בפני הומופובים, גזענים, מושחתים וסתם צרי אופקים. אני קונה אוכל בסופר, שותה קפה בכיכר, זה כל מה שמעניין אותי. לפעמים, במעידה רגעית, אני נזכר שגם בשלטון הקודם לא היה כזה כיף. לא היה בטוח יותר ברחובות ולא היה זול יותר במעדנייה. זה היה רע וזה גרוע, אז אני מעדיף להתכנס בתוך עצמי ושיתפוצץ העולם.
האדישות מקילה על החיים, באמת. הנה תרגיל קצר להוכחה: קחו נשימה עמוקה, היכנסו למוד "פאסיב־פרוגרסיב" ותענו על השאלות: "לא אכפת לכם שאנשים ישתו משקאות ממותקים ויחלו בסוכרת?" ממש לא; "לא תשתגעו כשתראו כלים חד־פעמיים צפים על הכנרת?" לא, כי הבנו שאין טעם. יותר יעיל להאכיל את היונים בשדרה.
כשבאים קבצנים ומבקשים כסף לשבת, אני כבר לא מרחם אלא מסביר באדישות שאני אדיש. הנה, האדישות גם חסכה לי כמה שקלים, מיתרונות האדישות הכלכלית, תת־ענף של האדישות הכללית.
הרי היו פה תחקירים מטלטלים, שחיתויות מעל השולחן, כותרות חורצות גורל בעיתונים וחשיפות מסמרות שיער. נו? גם למחרת השמש זרחה והציפורים צייצו. היום אני כבר מדקלם את תגובת המושחת עוד לפני שנחשף: "קיבלתי את הדו"ח, אלמד אותו, התקלות יתוקנו בהקדם. אין בכוונתי להתפטר, זו לא דרכי. אמשיך להוביל את המשרד הזה בביטחון עוד שנים קדימה".
כי הרי דבר לא ישתנה. דונלד טראמפ אמר בזמנו בצדק מוחלט: "גם אם אירה במישהו בשדרה החמישית, עדיין יבחרו בי". אז למה לי לקחת ללב? עדיף להיות פאסיבי.
בדבר אחד אני מוכן להודות: האדישות לא מגיעה מהנאה ולא מאירה את החיים - היא נובעת מעייפות החומר, משחיקה ומייאוש. פשוט הרמתי ידיים אחרי שהבנתי בדרך הקשה שחבל על העצבים והדמעות.
יכול להיות שזה הפתרון, ורק אם יהיה כאן רוב מנומנם ואפתי - בסוף כן יזוז פה משהו. תחשבו על כל אלה שמוציאים אתכם מדי יום ביומו משלוותכם - אם הם יבינו שמגע הקסם האינטרסנטי שלהם, שעורר כאוס וחוסר אמון, כבר לא עובד - אולי אז הם יחשבו מסלול מחדש ויבחנו דרך אחרת?
שווה לנסות. הם ימשיכו לגנוב ולהשחית, לצעוק ולצרוח, יבצעו רפורמות מהפכניות, יהללו שאהידים, יעלו להר הבית באמצע הרמדאן - ואנחנו נשב מולם ונסתכל כמו פרה שלועסת עשב באחו. ת'כלס, רק את זה עוד לא ניסינו. נהיה אדישים למען הדור הבא.
