תקווה לחיים

"שמי עפרה חרמש, והבן שלי אסף התאבד לפני 19 שנה, כשהוא היה בן 19, חייל. שנות מותו כשנות חייו. כשזה קרה, הרגשתי שנדרסתי על ידי מכבש והמכבש עומד עלי, ואני לא יכולה לזוז, אני לא יכולה לנשום, אני לא יכולה לתפקד, אני לא יכולה לעשות כלום. הפעולות הכי בנאליות הן בלתי אפשריות. נדרשו לי הרבה כוחות והרבה הרבה עזרה כדי להרגיש שתא מתחיל להתחבר מחדש לתא ושאני יכולה לעשות משהו.

"לשמחתי יש לי באמת משפחה תומכת וחברים תומכים, וזה מאוד חשוב באסון כזה, כי מאוד לא אהבתי את עצמי אחרי האסון הזה. לא האשמתי את אף אחד, גם לא את הבן שלי, רק את עצמי. ומאוד קשה לחיות עם התחושה הזאת. אני זוכרת שישבתי בשבעה, כל כך הרגשתי אשמה, והסתכלתי על כל החברים שלי ואמרתי, אצלם זה לא היה קורה. אני גידלתי קרניים והפכתי ליצור בלתי נסבל בעיני עצמי.

"לוקח זמן לצאת מזה, זה תהליך. אני לא יכולה להגיד שהוא הסתיים, לדעתי הוא לא יסתיים אף פעם, ואנחנו גם לא רוצים שהוא יסתיים. כי כשהוא יסתיים, המשמעות של זה היא שאולי אנחנו שוכחים. ואנחנו לא שוכחים אף פעם".

אני יושבת מול עפרה חרמש (67) בסלון ביתה, בנוף ים שבהרצליה. יופי וכאב ארוגים בפניה, כמו גם בביתה, שלמרות התמונות הגדולות והמרשימות המעטרות את קירותיו, משהו בו זועק בשקט שהזמן עצר בו מלכת. היא עורכת דין במקצועה, ויחד עם בעלה, פרופ' חגי חרמש (66), פסיכיאטר בבית החולים גהה, נמנית עם מקימי עמותת "בשביל החיים", ששמה לה למטרה לסייע לבני משפחות של מתאבדים.

סביב שולחן הסלון העמוס בכל טוב מתקבצים חברים בקבוצת העזרה הראשונה של העמותה, כולם חוו התאבדות של בן משפחה מקירבה ראשונה. אבל הם לא מקרינים שכול או ייאוש, אלא דווקא תקווה - תקווה להציל אנשים אחרים.

מיקי אורלובסקי, איש הייטק, שכל את בתו כשהיתה בת 18 והתאבדה. היום הוא מרכז קבוצת העזרה הראשונה של העמותה, המונה עשרה אנשים, "וכל אחד מאיתנו חווה את זה על בשרו. בדרך כלל אנחנו מקבלים טלפון מבן משפחה, קרוב או מכר שמספר לנו על מקרה ההתאבדות, ואנחנו משתדלים להגיע למשפחות ולתמוך בהן. היו מקרים שהגענו אפילו בשבעה. אם בן התאבד, נשלח מישהו מהקבוצה שבנו התאבד, כי זה שונה מאשר התאבדות של בן זוג, למשל. 

"האהבה והחום שהם מקבלים מקבוצת העזרה הראשונה, בטח בשלבים הראשונים, הם יותר חשובים מכל הטיפול אחר כך. כי יש להם רגשי אשמה. וזה שבר. אתה מלווה אותם בשבר הגדול הזה ונותן להם איזושהי תקווה. אני זוכר איזשהו מפגש שבו מישהי אמרה לי, 'מה, גם אני אחייך בעוד איזושהי תקופה?' כלומר, הם מסתכלים עלי ומקבלים מודל מסוים, ואני חושב שהמודל הזה חשוב להם".

מימין לשמאל: למעלה - אפרת בן דור וייס, פרופ' חגי חרמש, מיקי אורלובסקי, ניר בן צבי ויוסי וייס;
למטה: אווה פנצר, ד"ר אבשלום אדרת ועפרה חרמש // צילום: אפרת אשל

פידבק עצום

"כשאני הולכת להיפגש עם המשפחות, הן לא נותנות לי ללכת", מספרת עפרה. "אני יכולה לשבת עם בני המשפחה שלוש שעות, הם מנסים לשאוב ממני מידע איך מתמודדים, איך עושים את הצעד הבא, איך קמים מחר, איך קמים בעוד שבוע, מה עושים בחגים, מה עושים עם הילדים האחרים - אינספור שאלות. ובמפגש הזה עם ההורים, גם כשאני במצב זיפת, ויש מצבים כאלה, אני בכל זאת לא שם, בבור השחור הזה שהם נמצאים בו מייד אחרי האסון, ואני יכולה לתת להם אפילו תשובות פרקטיות לשאלות על חיי היומיום, איך מתמודדים ומה עושים ומה אומרים. למשל, מה אומרים כששואלים אותה כמה ילדים יש לה, כי זאת השאלה הראשונה שמישהו שאל אותה בבנק או כשהיא רשמה את הילד לבית הספר, והם נשארו שם המומים, לא יודעים מה לענות. 

"הפידבק שאנחנו מקבלים מהביקורים האלה הוא עצום. אני חושבת שמה שאנחנו נותנים להם זה תקווה. תקווה שלא כל החיים שלהם ייראו כמו עכשיו, ברגע הזה שאנחנו הגענו אליהם, כי זה בלתי נסבל".

עמותת "בשביל החיים" הוקמה על ידי בני הזוג חרמש, יחד עם איתן גולדברג, ששכל את בתו וכיום משמש חבר הנהלה. "המטרות שלנו הן תמיכה במשפחות ופנייה לגורמים הרשמיים כדי ליישם בארץ תוכנית לאומית למניעת התאבדויות", אומר היו"ר, ד"ר אבשלום אדרת (65), מרצה בתחום היזמות והמנהיגות מראשון לציון, שבנו החייל, ערן, התאבד ב־1997. הוא היה בחור מופנם שסבל ממשבר נפשי והביע ברשת את רצונו להתאבד. הוא אף קיבל ברשת הוראות מפורטות כיצד לעשות זאת, בירייה מרובה האם־16 שהיה ברשותו.

"בגלל חוסר טיפול ממלכתי בנושא, לקחנו על עצמנו דברים שבתחומים אחרים המדינה לקחה על עצמה. למשל, במקרה של חללי צה"ל, משרד הביטחון מטפל במשפחות. למשפחות של נפגעי תאונות דרכים יש את עמותת 'יד הנקטפים', שעושה את זה מטעם משרד הרווחה. אבל במקרה של משפחות מתאבדים אין מי שיטפל. אנחנו נכנסנו לתוך הנישה הזאת".

מלבד "העזרה הראשונה" מפעילה העמותה קבוצות תמיכה, שמאורגנות בדרך כלל לפי סוג האובדן - הורים, אחים וכו'. בקבוצות יושב מנחה מקצועי, בדרך כלל עובד סוציאלי קליני, ולרוב גם מנחה שעבר חוויה דומה לזאת של המשתתפים. הפגישות נערכות אחת לשבועיים, במשך שנה. חשוב לציין שהעמותה אינה מטפלת באנשים במשבר אובדני, אלא מתמקדת במניעה ובמחקר.

"מאחר שאנחנו לא גוף ממלכתי, יכולים להגיע אלינו רק מי ששומעים עלינו. בישראל יש כ־500 מתאבדים בשנה, לכל מתאבד יש בערך שישה שארים קרובים אליו - כלומר יש מדי שנה עוד 3,000 בני משפחות שצריך לעזור להם. קבוצת עזרה ראשונה היא לפעמים שיחת טלפון, לפעמים ביקורים, ולפעמים הקשרים יותר מתהדקים, עד שהמשפחה רוצה להצטרף לקבוצת התמיכה. כל האנשים שיושבים כאן סיימו קבוצות תמיכה ואחר כך התנדבו בעמותה לעזור לאחרים, או במניעת התאבדויות".

שלומית, אחותו של ניר בן צבי (49), שמה קץ לחייה כשהיתה בת 22. "זה היה ב־1997, אחרי תקופה די ארוכה שהיא סבלה מדיכאון. נשארנו אני, אחותי והורינו. בשנים הראשונות כל אחד התמודד לבד, עם עצמו, כמו שקורה בהרבה מאוד מקרים. התחלתי להשתתף בפורום באינטרנט, ורק אחרי שניהלתי את הפורום ונתקלתי בכל כך הרבה מקרים, הרגשתי שההתמודדות שלי היא מאוד כבדה וקשה. רק אז הלכתי לקבוצה בעמותה. זה היה שבע שנים אחרי שאחותי התאבדה. 

"קבוצת התמיכה היתה הקלה מאוד גדולה. יושבים בחדר עם עוד כמה אחים, ופתאום אני מדבר וכולם בחוויה. אמנם לא זהה, אבל אנחנו מדברים אחד את השפה של השני. ויש לי אחות בבית, אבל איתה השיח היה אחר לגמרי". כל הנוכחים מהנהנים בהסכמה. למרות הפתיחות וההתמסרות הטוטאלית שלהם לעניין, מתברר שלכולם יש בבית בני משפחה שמסרבים אפילו להזכיר את הנושא.

"שמי יוסי וייס ואני אבא של דרור, שהתאבד לפני תשע שנים וחצי. הוא היה בן 21 וחצי, השתחרר מהצבא, התחיל לעבוד, ולכאורה הכל היה בסדר, ואז יום אחד, בלי שידענו על משהו מיוחד, הוא התאבד. מאז, החיים הם שונים. יש כאלה שאומרים שהחיים נעצרו, נגמרו. הם לא. אבל הם כבר לא חזרו להיות מה שהם היו פעם".

"השאיר מכתב?"

הוא בן 60, מנתח מערכות מידע מחדרה וחבר הנהלת העמותה, איש רהוט ומצחיק שאפילו כותב ערב סטנד־אפ על הנושא, שייקרא "השאיר מכתב?". "יהיה בו מימד חינוכי־הדרכתי, ויהיה גם הומור שחור. איך הוא יכול להיות לא שחור?"

הוא עוד זוכר את ההלם שחש כשאשתו אמרה לו בטלפון, יוסי, תחזור הביתה, אני לא יכולה להגיד לך למה, והוא שאל, למה? מה קרה? והיא אמרה, תחזור, אי אפשר בטלפון, "ובדרך הגלגלים רצים, ואתה מתחיל להתקשר לפה ולשם, ומתברר לך שקרה משהו לא סטנדרטי, ואתה מתחיל לחשוב, אוקיי, אולי מישהו נפצע, מי זה? הבן הזה? הבן ההוא? ואז אתה מגיע לרחוב ואתה רואה את האמבולנס של מד"א ולידו אמבולנס של זק"א. ואתה פתאום, ככה, כולך, הדם יורד לך מהגוף. 

"אחר כך אתה מסתובב ימים כמו סהרורי, אתה חושב שזה סוף העולם, אתה לא יודע מה יקרה ואין לך את מי להאשים. במקרה של מוות בשירות הביטחון, הם לא הרוגים, הם נופלים - יש יום זיכרון, ושמים דגל ופרח על יד הקבר, ויש כבוד. אחריהם באים החללים האחרים, תאונות דרכים ומחלות - אתה מאשים את הכביש, את הנהג. גם במחלה ממושכת, יש את המחלה שסובלים ממנה. אבל כשמדובר בהתאבדות יש אנשים שקשה להם להוציא את המילה הזאת מהפה, והסביבה, לפעמים מתוך בורות, היא תמיד אכזרית".

"הסביבה חושבת עליך שנרדמת בשמירה", מחדדת אשתו, אפרת.

יוסי: "יש כל מיני שאלות כאלה, 'מה קרה? הוא נפל בסמים? היתה לו אהבה נכזבת? ואיך לא שמרתם? איך לא ידעתם?' והמשפחה עוד נמצאת לפעמים בשלב של ההלם שלפני האבל. ביום הקבורה, או אפילו לפני הקבורה". 

ואנשים באים ואומרים דברים כאלה?

יוסי: "כן - 'מה, הוא התאבד? למה? הוא בטח לא התאבד סתם'.

"אז למדנו להתגבר, למדנו לחיות עם זה, אבל אנחנו לא נשכח את הרגעים ההם. הם חוזרים אלינו גם כשאנחנו ערים וגם כשאנחנו ישנים, כל דבר מזכיר. ואנחנו יודעים כמה חשוב להגיע למשפחה שנמצאת בשלב הזה ולדעת להגיד את המילה הנכונה במקום הנכון. ראיתי אפילו דודה חסרת טקט ומטומטמת שהפנתה את השאלות האלה בזמן השבעה לאמא שבנה התאבד, ואז לחשתי לאחד מבני המשפחה, 'קחו את הדודה משם'. כלומר, יש את הדברים הקטנים האלה, שאתה רואה אותם כי אתה כבר מכיר אותם, והמשפחה ההמומה לא מודעת להם.

"החשיבות של מה שאנחנו עושים גדולה, כי אחוז לא קטן משארי ההתאבדות לא מצליחים לחזור לתפקד. הם נשברים ומאבדים את העבודה שלהם, את כוח הרצון שלהם. הם הופכים לנכים".

אבשלום: "יש הרבה גירושים. לא מדברים על זה". 

"יש מחקרים שגילו שלשכול שנגרם בגלל התאבדות יש השפעה קשה יותר על השארים מאשר שכול אחר", אומר הפסיכיאטר פרופ' חגי חרמש, שאינו חלק מקבוצת העזרה הראשונה. "זה שכול יותר מורכב, יותר מסובך, יותר עמוק, יותר טראומתי, יותר מבייש ויותר סטיגמטי.

"הרבה מאוד אנשים לא מעזים לספר לאף אחד שהם חוו התאבדות של בן משפחה. אצל דתיים זה כמובן סוד שיהיה הרסני לגבי שאר הצאצאים.

"נתקלנו באנשים שבמשך עשרות שנים לא סיפרו את זה לילדים שלהם. היתה, למשל, מישהי שאחיה היה חולה מאוד, ניסה להתאבד שלוש פעמים ובפעם הרביעית הצליח. רבים חשבו שזה אפילו היה הגיוני, אבל היא לא סיפרה את זה לשלושת ילדיה במשך עשרים שנה. בסוף, אחרי שהיא היתה בקשר עם העמותה, היא סיפרה להם, ואז בעצם התברר לה שהם ידעו את הסוד הזה. הם הבינו שהדוד מת באופן לא רגיל.

"לחלק הזה - של הבושה, של האחריות, של האשמה - יש השפעה נפשית קשה על מי שעובר את זה. במקרים הקיצוניים, אם האשמה שלך מאוד גדולה, גם אתה תתאבד. למעשה, הסיכון להתאבדות בקרב בני משפחות של מתאבדים הוא מאוד גבוה, פי 10 מאשר באוכלוסייה הכללית".

נפער בור גדול

יוסי: "זאת פצצת אטום שמתפוצצת באמצע הסלון. היא משמידה כמובן את מי שהתאבד, אבל גם את שאר בני הבית, והיא מקרינה החוצה לכל הרחוב ולכל העיר. פתאום נעלמים לך חברים. פתאום חברי ילדות מתאדים. 'לא ידעתי מה להגיד לך, אז לא באתי'. או 'לא סיפרתי לך על משהו שקרה לי, כי יש לך מספיק צרות משלך'.

"הם לא מבינים שהאירוע שקרה לי פער בור בגודל של מכתש רמון, ובבור הזה אני יכול להכיל 500 אירועים כמו שקרו לו, ועדיין זה יהיה קטן עלי. אל תרחם עלי, פשוט תהיה איתי. וזה מה שאנחנו עושים בקבוצה הזו".

"שמי אווה פנצר, בן זוגי התאבד לפני יותר מ־11 שנים. אנחנו גרים במושב שילת, יש לנו שלושה ילדים, בית, כלב, הכל בסדר. היה לו מעין משבר אמצע החיים כזה, נכנס לדיכאון די קצר, טופל, כנראה לא בדרך הכי מוצלחת, ויום אחד, בלי להתריע, לקח את האקדח וירה בעצמו. הוא לא עשה את זה בבית, ובכך עשה איתנו חסד. 

"אי אפשר בכלל לתאר את גודל החרדה והפחד, במיוחד לילדים, ברגע שזה קורה. אמנם הילדים שלי כבר היו בוגרים, התאומות שלי היו בצבא, והבן שלי היה בן 24. ועדיין. זה עולם שנחרב לגמרי. 

"למרות שהייתי אדם מאוד פרטי ומופנם, אני זוכרת שמהרגע הראשון, כבר בשבעה, היה לי צורך לדבר, להתריע, לספר. גם אחרי השבעה אני ממש זוכרת שרציתי לטלטל את כל העולם. לצעוק, תשמעו, יש תופעה כזאת, יש דבר כזה. בשנה הראשונה בער בי לדבר, להתריע, וגם למצוא עוד אנשים שזה קרה להם. 

"הגעתי די מהר לקבוצת התמיכה, והתחושה היתה באמת שאני נמצאת בחברת אנשים שאין להם קרניים, גם אם לי יש. אז אולי גם אני לא כל כך נוראית? כי מה שהכי מאפיין, בייחוד בשלבים הראשונים, הוא תחושות האשמה הקשות - איך לא ראיתי, איך לא ידעתי, איך לא הבנתי. האשמה כלפיו, האשמה כלפי ילדינו שנשארו. ובתוך הקבוצה בעצם מעבדים את כל התחושות האלה.

"הקבוצה מאוד סייעה לי. הרגשתי שזה ממש עובד מצוין, עם אנשים שאני בקשר איתם עד היום. כשהמפגשים של הקבוצה הסתיימו, הרגשתי שאני רוצה להתחיל לתרום. היתה לי חנות אופנה גדולה במודיעין, והרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת להמשיך עם זה. סגרתי את העסק והודעתי לעמותה שאני פנויה להובלה. מאז, כבר עשר שנים, אני מרכזת בהתנדבות את קבוצות התמיכה".

אווה (63), אישה יפה ומטופחת, מדברת בפתיחות על הכאב שאותו הפכה למשימת חייה, ואני תוהה בקול רם למה לה לחיות את הטראומה הזאת באופן יומיומי - האם לא כדאי להניח לעבר ולפצע שיגליד?

"מנקודת המבט שלי, זו לא שליחות. שליחות היא כשמישהו שולח אותך, ואני רואה בזה משהו שבוער בתוכי. משהו מאוד חשוב שצריך לעשות. למרות שיש לי לא מעט התנגדות בבית, אני חושבת שבעזרת הפעילות הזאת אני מסוגלת לשמור על הנושא חי, בוער, בועט, על השולחן כל הזמן.

"גם במשפחתי וגם בסביבה הקצת יותר רחוקה שלי התאבדות זה נושא שחוזר על עצמו, וחשוב לי מאוד שזה יטופל וידובר, וכשיש מצבים משבריים, שנדע כולנו שצריכים לטפל בהם ולא לתת להם להיפתר מעצמם. אני חושבת גם שהמוות הזה הוא כל כך בלתי נתפס וכל כך חסר משמעות, שצריך לעשות איתו משהו, אחרת זה הופך להיות כלום. וכן, זה גם משמר את הזיכרון". 

למה יש התנגדות בבית? 

"אנשים רוצים להמשיך את חייהם, לא בא להם להיתקע בעניין הזה".

אבשלום: "בהרבה משפחות לא רוצים שידברו על זה בכלל. גם אצלי במשפחה לא מדברים על זה בכלל. אני מדבר על זה בחופשיות, הולך ומרצה, והם לא מדברים. זה פרדוקס שאני חי איתו". 

למה בעצם כל כך חשוב לכם לדבר על זה?

עפרה: "אני עסקתי תקופה מסוימת בלספר את הסיפור האישי שלי בפני סגלי הוראה בבתי ספר. פעם מישהי אמרה לי, בסוף הרצאה, 'עכשיו אסף גם בלב שלי'. אז כאילו התחושה היא שיש בזה איזשהו מימד של הנצחה. אבל העזרה הראשונה וקבוצות התמיכה באות יותר ממקום של עזרה למשפחות, ולא מהמקום של הכאב. יש פה משהו מרפא, אפילו אם לא לי, אז למשפחה אחרת. אבל אין ספק שאנחנו לא אלטרואיסטים. ברור שיש לי איזושהי תמורה מזה. אני לא יודעת לשים את האצבע מה היא בדיוק, אבל ברור שיש".

מיקי: "זה בהחלט מעסיק אותי, השאלה למה אני עושה את זה בעצם. למה אני נשאב לזה. אני מרגיש שבאיזשהו מקום אני מונחה על ידי בתי. אולי אפילו עושה את זה בשבילה. זה משהו מאוד עמוק, שדוחף אותי להיות אדם טוב יותר, לעזור למישהו שנמצא באותו בור. אם אני יכול לעזור לו, למה שלא אעשה את זה?" 

עפרה: "בייחוד שהרבה פעמים הסובבים אותנו אומרים לנו, 'בשביל מה אתם צריכים את זה?'"

מה גורם לכם להיות מסוגלים לעמוד מול משפחות אחרות?

ניר: "אני לא חושב שזאת שאלה של מסוגלות. מסוגלות היא לגייס את הכוחות מבפנים. את מי שמתאבד לא הצלחנו להציל, אבל יש עוד ארבעה־חמישה אנשים שצריך להציל. צריך לתת להם את היד בהתחלה, כדי שילמדו ללכת מחדש ולחיות מחדש. גם אם הם לא יהיו סופר מאושרים בחיים, גם אם הם יהיו עצובים, אפשר לחיות.

"כל חשיפה למקרה כזה היא עומס בלתי רגיל בשבילנו. באמת. מעמסה חונקת. לפעמים אני אומר לעצמי, 'היום אני לא נכנס לפורום'".

מיקי: "בכל פעם שאתה בא למשפחה כזאת אתה באמת פותח את הפצע שוב. אבל אתה לא בא כדי לספר להם, אתה בא כדי להיות שם בשבילם, ובסופו של דבר זה נותן להם כוח להתקדם הלאה. בהתחלה אתה רואה את השבר, ולאט לאט אתה רואה איך הם מאחים אותו. אני מרגיש שזה עוזר להם. אם זה לא היה עוזר להם, לא היינו עושים את הדבר הזה וחוזרים עליו עוד ועוד. אני חושב שזה השכר שאנחנו מקבלים - שממקום הרוס, האנשים האלה מצליחים אחר כך לעמוד על הרגליים".

יוסי: "בכל פעם שאנחנו מספרים את הסיפור האישי שלנו, אנחנו גם מנחילים דברים. אני מספר על השלבים שאני ואפרת והילדים עברנו, איך כל דבר שהזכיר לנו את דרור הביא לנו דמעות, ואפרת שנה שלמה לא הכינה לזניה, כי לזניה היתה האוכל של דרור, וכל פעם שמישהו אמר לזניה, כל המשפחה היתה בוכה. עד שהיינו מסוגלים להגיע למצב שבתאריך הלועזי של ההתאבדות יש ארוחת ערב, שהיא ארוחת הערב של דרור, לזניה ועוד כמה דברים שהוא אהב.

"אני מספר איך אחרי שנים וטיפול והתמודדות של עצמנו, העובדה שאנחנו כל פעם נזכרים בו מחדש, באזכור שהוא לא טראומתי ולא גורם לנו עצב, זאת הדרך שלנו להחזיק את הישות שלו בסביבה שלנו. את דרור לא הצלחתי להציל - אני לא מרגיש אשם, אבל אני כן מרגיש חייב. חייב להציל את הדרורים הבאים.

"וכן, בשבילי זו שליחות. כי בכל ביקור כזה אצל משפחה פוטנציאלית אנחנו מצילים שם מישהו מעוד התאבדות. וזה דבר שדוחף אותך, ואתה הולך אחרי העבודה, ואתה נוסע על חשבונך. אמא אחת לילד שהתאבד אמרה לי בדמעות, 'תסביר לי למה אני צריכה לחיות. מה יש לי לחיות בכלל?'. הצלחתי לגרום לה להגיע לטיפול בלשכת הרווחה במקום מגוריה, ופגשתי אותה כעבור שנה ומשהו, והיא כבר דיברה לגמרי אחרת. וזה סיפוק.

"לכל אחד יש הכלים שלו כשהוא עושה את העבודה הזו. הכלי הראשון הוא שחייבים לדבר על זה. אין דבר שאסור להגיד או לחשוף במסגרת הנושא הזה, כי כשלא מדברים, זה עלול לקרות שוב".

בואו נדבר על זה

אשתו של יוסי, אפרת בן דור וייס (56), מנהלת צוות במוקד שירות לקוחות, משמשת מנחה בקבוצות התמיכה של העמותה וגם היא פעילה בקבוצת העזרה הראשונה. חמש שנים התמודדה עם סרטן הלשון, גם במהלך התאבדותו של דרור היתה בעיצומם של טיפולים קשים. לפני כמה שנים החלימה, והיא עדיין נמצאת במעקב.

"דרור התאבד חמישה ימים לפני ראש השנה", היא מספרת, "והשבעה שלנו היתה מאוד קצרה, כי הגיע ערב החג. אני זוכרת שפתאום כל האנשים נעלמו מהבית, ונשארנו אנחנו, עם ילד שהיה אז בן שנתיים וחצי, והבן הבכור, ואמא שלי. נשארנו לבד, הסתכלנו אחד על השני, ואני אמרתי, רגע, ערב חג היום.

"ומתוך הבטן קמתי, הזזנו את השולחן לאמצע הסלון, פתחתי את המקרר והוצאתי את מה שהיה שם - גבינה מלוחה, איזו קופסת תירס שפתחנו ולחם שחיממנו במיקרו. ואני אמרתי, ככה בתקיפות, 'עכשיו כולם אוכלים. עכשיו ערב חג'. כי את בורחת למשהו שהוא מוכר וידוע, ועושים אותו בלי לחשוב יותר מדי - הנה, יש סדר. 

"ויש את שלבי האבל שכולם מדברים עליהם, ואתה עובר אותם גם בלי שאתה יודע, כל אחד בדרכו, וכולנו עברנו אותם. אבל מזה שהגעתי לקבוצה, ומאוחר יותר להתנדבות, יצאתי מאוד נשכרת. כי מתוך הפעילות הזאת אני גם לומדת דברים על עצמי.

"בפגישה האחרונה אנחנו תמיד שואלים מה יצא לנו מתוך הקבוצה הזאת. וכולם, בלי יוצא מן הכלל, אומרים, 'אני חושב שנהייתי בן אדם טוב יותר'. לא שהיינו רעים קודם, אבל יש משהו שנטמע בנו: החוב שאנחנו חייבים, השליחות, ההנצחה - הכל ביחד. לדבר כדי שאנשים יידעו, ועם זה, עם הדיבור, אני אוכל לקרב עוד אנשים.

"ואולי באמת נצליח להציל אנשים בזכות הפעילות הענפה של העמותה, אז לפחות המוות של דרור ושל אסף ושל כולם לא היה לשווא. שגם מתוך השחור הזה נוכל להוציא משהו חיובי.

"העניין הוא באמת לשים את הנושא הזה על סדר היום הציבורי ולדבר עליו כמו שמדברים על תאונות דרכים ועל מחלת הסרטן ועל דברים אחרים. זה איזשהו נגע שאפשר למנוע. את רובם אפשר להציל, רק צריך לדבר על זה".

ilanan@israelhayom.co.il

התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו