150 איש, בהם עיתונאים וצוותי טלוויזיה, המתינו בהתרגשות רבה באולם הטקסים של בית החולים האוניברסיטאי בעיר המבורג לבואה של הדוקטורנטית החדשה. בדיוק בשעה 12 בצהריים הגיעה ההתרגשות לשיאה. האורחים קמו על רגליהם, המצלמות כוונו אל דלת הכניסה, שני מוסיקאים צעירים החלו לנגן את
"Dream a Little Dream of Me", ואז נפתחה הדלת, ולחדר צעדה הדוקטורנטית החדשה לרפואה, אינגבורג (אינגה) רפופורט.
דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטה, פרופ' אובה קוך־גרומוס, ליווה את האישה הקטנה למקומה בשורה הראשונה, זרועו משולבת בזרועה השמאלית. בין צלילי הקונטרבס והקלרינט אפשר היה לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה ולראות את אלת הצדק מחייכת בסיפוק: לא רק שרפופורט, בת ה־102, היא הדוקטורנטית הקשישה בעולם; היא קיבלה את התואר 77 שנים אחרי שאותה אוניברסיטה בדיוק מנעה ממנה לגשת לבחינת הדוקטורט ברפואה, משום שאמה היתה יהודייה. במשך השנים שעברו מאז היא סירבה לקבל תואר דוקטור של כבוד, והגנה בהצלחה רבה על התזה שלה, למרות שהיא כמעט עיוורת.
הסיפור המרגש הזה החל לפני שלוש שנים. בית החולים שָׁריטֶה בברלין ציין את יום הולדתה המאה של רפופורט, שהקימה בו את מחלקת הפגים הראשונה באירופה וניהלה אותה במשך שנים רבות.
מציגה את התעודה. "לא רציתי לאכזב את הדיקן" // צילום: UKE
"בתוכנייה של האירוע פורסמו גם קורות החיים של גברת רפופורט, וכך נודע לי שהפקולטה לרפואה של בית החולים האוניברסיטאי בהמבורג סירבה לאפשר לה בזמנו להגן על עבודת הגמר שלה", אומר הדיקן קוך־גרומוס, שעושה רבות כדי לכפר על העבר הנאצי של האוניברסיטה. במסגרת חגיגות יובל ה־125 לאוניברסיטה בשנה שעברה הוא הציב 16 אבני זיכרון לזכר המרצים היהודים שסולקו בשל יהדותם.
"חשתי מחויבות לתקן במקצת את העוול שנגרם לאינגה, ואמרתי לה שאבדוק אם ניתן להעניק לה את תעודת הדוקטורט. אבל לשם כך הייתי זקוק לעבודת הגמר שלה, או לפחות לחלק ממנה. היא אמרה לי שראתה את העבודה בדירתה לפני שנים, אבל שהיא אדם מבולגן. המשפחה הבטיחה לי לחפש את העבודה, אבל לא שמעתי מהם יותר".
לפני שלושה חודשים מצאו בני המשפחה מסמך היסטורי, שסלל את הדרך אל התואר. את המסמך כתב המנחה של רפופורט לדוקטורט, מנהל המחלקה לרפואת ילדים באוניברסיטת המבורג, פרופ' רודולף דקביץ', ב־30 באוגוסט 1938: "אני מאשר שהעלמה אינגבורג זילם (שם נעוריה) הגישה את המחקר שלה, ושהייתי מקבל אותו כעבודת גמר לדוקטורט אלמלא החוק שמונע מהעלמה זילם לגשת לקבל תואר דוקטור בשל המוצא שלה".
דקביץ' היה חבר במפלגה הנאצית, אבל סולק ממנה משום שהתנגד לאנטישמיות, ואף נידון לשבע שנות מאסר. ימים ספורים לאחר קבלת הפתק עזבה רפופורט את גרמניה לארה"ב בעצת אמה, ששיכנעה אותה להגר.
לי התואר לא חשוב כלל
עשרה ימים לאחר שרפופורט הגנה בהצלחה על התזה שלה וכמה שבועות לפני קבלת התואר, אני פוגש אותה בביתה שבצפון־מזרח ברלין. בית דו־קומתי צנוע, מוקף גינה פורחת, ברחוב שקט. היא פותחת לי את הדלת בעצמה - אישה קטנת קומה וחייכנית, עם שיער לבן שופע וקול צלול וחזק. היא ניתקה את צלצול הטלפון כדי שנוכל לשוחח בשקט.
הסלון הקטן, עם הריהוט המיושן והמוני הספרים מסביב, נראה כמו פיסה קטנה של מזרח גרמניה. "אם אתה רוצה מיץ, אתה יכול לקחת לך מהמטבח", היא אומרת, "הקרטון כבד לי מדי ואני בקושי רואה".
מאז נפטר בעלה, ב־2004, היא מתגוררת כאן לבדה. עד לפני כמה חודשים עדיין ישנה בקומה העליונה, ועלתה וירדה במדרגות לבד. פעמיים בשבוע באה העוזרת, שעורכת עבורה קניות ומבשלת. היא עצמה מחממת את האוכל במיקרוגל, וידיד פנסיונר מטפל בגינה עם בריכת הדגים הקטנה.
"קשה לי לטפס במדרגות, לכן העברתי את חדר השינה לקומת הקרקע", היא מתנצלת. את מתג החירום שהיא עונדת לצווארה הפעילה כשהנתיך בארון החשמל נשרף וקו הטלפון הושבת. במשך היום היא מאזינה לספרי שמע, וגם נפגשת עם ארבעת ילדיה ועם חברים ומכרים.
"אנחנו מדברים בטלפון בכל יום", אומר בנה תום רפופורט (68), פרופסור לביוכימיה בהרווארד. "אמא יודעת היטב מה מתרחש במעבדה שלי, מכירה את השמות של הקולגות שלי ושואלת מתי יתפרסם המאמר הבא שלי". אחיו מיכאל (66), פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה של בון, מוסיף: "יש לה זיכרון מדהים. ב־2005 צפיתי עם בתי בסרט 'אוליבר טוויסט' של רומן פולנסקי. כשסיפרתי לה על כך בטלפון, היא מייד שאלה אותי לגבי כל הדמויות בסיפור, שאותו קראה לפני כשישים שנה. אני, שרק יצאתי מההקרנה, בקושי זכרתי אותן".
"לי אישית התואר לא חשוב כלל, כי כבר ארבעים שנה שאני לא עובדת כרופאה", מספרת רפופורט. "אבל הדיקן השקיע מאמצים רבים כדי לתקן את העוול ההיסטורי שנגרם לי.
"מאחר שבשנים האחרונות אני כמעט עיוורת, נעזרתי בחברים ובאשתו של בני כדי להתכונן לבחינה. הם מדענים והם חקרו עבורי באינטרנט מה השתנה בכל השנים מאז עסקתי בתחום. כמו תלמידה טובה, שאלתי אותם עוד ועוד שאלות. זה היה לי קשה מאוד, כי תמיד היה לי זיכרון ויזואלי ולא אקוסטי".
עבודת הדוקטורט שלה, שהגישה ב־1938, עסקה בחומר הרעיל שמפריש החיידק של מחלת הדיפתריה. היא עידכנה אותה בהתאם למחקר הרפואי, שהתקדם ב־77 השנים שחלפו מאז הוגשה.
"העבודה בוחנת אם השיתוק נגרם מפגיעה בשרירים או בעצבים. בזמנו לא היה אפשר להשיב על השאלה הזאת, אבל כיום אני יודעת שהחיידק יכול לחסל גם את תאי שריר הלב וגם את תאי העצבים, כי הוא מפסיק את סינתזת החלבונים. רק תאי המוח מוגנים מפניו".
הבחינה התקיימה בעל פה, בסלון ביתה של רפופורט, וכדי להדגיש את רצינותה נבחרו הבוחנים מקרב הסגל הבכיר ביותר של הפקולטה: בראש צוות הבחינה עמד הדיקן קוך־גרומוס, ולצידו ישבו דובר הנהלת בית החולים ויושבת ראש ועדת הדוקטורט.
"הבת שלי, סוזן ריכטר, הגישה להם רק קפה וביסקוויטים, כדי שלא יתעורר חשד לשוחד", אומרת אינגה. "וכשהחלה הבחינה, היא עזבה את הבית".
התרגשת?
"התרגשתי מאוד, גם בשביל עצמי וגם בשביל הדיקן. לא רציתי לאכזב אותו".
"כשהגענו, היא אמרה לנו שמרוב התרגשות היא לא ישנה כל הלילה", מספר קוך־גרומוס. "לאחר שיחת חימום קצרה היא הרצתה בפנינו במשך כרבע שעה על השאלות וההיפותזות של הדוקטורט שלה ודיברה על המתודיקה המורכבת של הניסוי שערכה. היא התנצלה על כך ששכחה שלושה מושגים, ורציתי להרגיע אותה שנבחנים אחרים שוכחים הרבה יותר.
"אחר כך היא ניתחה בביקורתיות רבה את הניסויים שערכה ב־1938. זה היה פשוט מבריק, כי היא קטלה אותם. לבסוף הסבירה איך היתה עושה את הניסויים המדעיים הללו כיום. שני הקולגות שלי היו פשוט המומים מהרמה הגבוהה שלה".
באיחור אופנתי של 77 שנים, מקבלת את תעודת הדוקטור מידי הדיקן קוך־גרומוס // צילום: יגאל אבידן
שלושת הבוחנים החליטו מייד שרפופורט עמדה בבחינה. "היינו צריכים רק להחליף מבטים בינינו כדי לקבוע את הציון 'טוב מאוד', או בלטינית 'magna cum laude'", מספר הדיקן. "אמרנו לה שהיא היתה יוצאת מן הכלל, והיא שמחה מאוד. היא חשה הקלה רבה והודיעה שהיא רוצה לחגוג את התואר בטקס פומבי".
"הייתי משוכנעת שלא אכשל", אומרת אינגה, "כי אני עדיין מסוגלת להביא תוצאות. אבל לא ידעתי איזה ציון אקבל. אחרי שהבוחנים נוכחו לראות שאני לא טיפשה, הם התחילו לשאול אותי על המצב באוניברסיטה בתקופה הנאצית, וסיפרתי להם".
אין כניסה למנזה בקמפוס
אינגה זילם נולדה בשנת 1912 בקמרון, שהיתה אז מושבה גרמנית באפריקה. אביה היה איש עסקים גרמני ואמה מוסיקאית ממשפחה יהודית מתבוללת, שהטבילה את כל ילדיה לנצרות. ב־1917 חזרה המשפחה להמבורג, אולם ב־1925 התגרשו ההורים, ואינגה ואחיה גדלו עם אמם בעוני רב.
כשהחלו רדיפות היהודים בגרמניה התגיירה האם לאות סולידריות עם היהודים, למרות שהדבר גרם לה נזק רב. "התלמידים האריים שלה החלו לעזוב אותה בהדרגה. אמנם במקומם באו תלמידים יהודים, אבל מנהל הקונסרבטוריון שבו לימדה פיטר אותה", כתבה רפופורט בביוגרפיה שלה, "שלושת חיי הראשונים", המתארת את חייה בגרמניה שלפני המלחמה, את חייה בארה"ב ואת חייה במזרח גרמניה. "תמכתי באמא, אבל באותה תקופה הרגשתי גרמנייה ונוצרייה, ולא חשתי שותפות גורל עם היהודים".
עוד כילדה היא חלמה להיות רופאת ילדים. ב־1932 החלה ללמוד רפואה בהמבורג. כעבור שנה, כשהנאצים עלו לשלטון, הפכה ליהודייה בעל כורחה.
"פתאום הכל השתנה", היא מספרת. "קיבלתי תעודת סטודנט צהובה, ובכל פעם שנבחנתי, התנוסס קו צהוב בראש שאלון הבחינה שקיבלתי - כדי לציין שאני ממוצא יהודי. אסרו עלי, למשל, להיכנס למנזה.
"יום אחד הפרופסור שלי לאנטומיה, היינריך פול, שהיה חצי יהודי ומורה מרתק ומעורר אימה, עלה על דוכן הנואמים. הסטודנטים קמו ממקומם, צעקו, שרקו, רקעו ברגליהם, עשו רעש מחריד והצדיעו במועל יד. אני הייתי היחידה באולם שנותרה לשבת. הוא לא היה יכול להתחיל את ההרצאה ולא חזר עוד ללמד (ב־1939 ברח פול לשבדיה והתאבד; י"א).
"כל הסטודנטים שמרו ממני מרחק, פרט לחברה לא־יהודייה אחת, שעמדה לצידי תמיד. פרופ' דקביץ' איפשר לי לגשת לבחינה ברפואת ילדים ונתן לי את הציון המירבי, כאות של חיבה או כמחאה נגד היטלר. לפני כל בחינה רעדתי מפחד שהבוחן יהיה נאצי ויכשיל אותי, אבל זה לא קרה".
למה רצית בכל זאת להישאר בגרמניה?
"כי היו לי שורשים בגרמניה, וכי הייתי אדם לא פוליטי, ולא ידעתי איך להתמודד עם מפולת השלגים הזו שנפלה עלי. אמי לחצה עלי להגר לארה"ב, שם התגורר בן הדוד שלה. הוא הפקיד עבורי ערבות בנקאית, וכך קיבלתי ב־1938 ויזת הגירה".
את זוכרת את רגע הפרידה מאמך?
"בוודאי. עמדנו יחד ברציף הרכבת בעיר הגבול אאכן. שומרי הגבול עמדו שם ולא עשו דבר, אבל ברגע שהם ראו שהרכבת לבלגיה מתקרבת, הם החליטו לערוך עלי חיפוש וכך הפסדתי את הרכבת ונאלצתי להמתין לרכבת הבאה. כאלה היו הנאצים. שנה לאחר מכן הצטרפה אלי אמי".
אינגה הגיעה לארה"ב חסרת פרוטה, אבל הצליחה להתקבל לבית ספר לרפואה, התקיימה שנתיים ממלגה ומעבודה כאומנת, וסיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה. במכתב ההמלצה שנתן לה פרופ' דקביץ' הוא כתב: "אין לה פרוטה בכיס, ומה שעוד יותר גרוע - זה לא אכפת לה בכלל".
המכתב הזה הגיע בשנת 1944 לידיו של הביוכימאי היהודי המפורסם מיטייה רפופורט, שעבד בבית החולים בסינסינטי, אוהיו. הוא אהב את מה שקרא, וגם את התמונה הנלווית, וקיבל את אינגה לעבודה. עד מהרה הם התאהבו, וכעבור שנתיים נישאו.
רפופורט, יליד וינה, קיבל אזרחות אמריקנית ועיטור מנשיא ארה"ב הארי טרומן בזכות המצאה שלו, שהצילה את חייהם של אלפי חיילים אמריקנים. הוא היה בן למשפחה יהודית מסורתית: אחותו, בטי רובינשטיין, עלתה לארץ ישראל ב־1934 ועבדה כל חייה כרופאת עור בתל אביב; הוריו, דניאל ומלכה, עלו ב־1938.
הוא עצמו מרד בדת, ולאחר המלחמה הפכו הוא ורעייתו לפעילים קומוניסטים. הם נהגו לחלק את עלון המפלגה הקומוניסטית, לסייע לאפרו־אמריקנים בהגנה על זכויותיהם ולבלות איתם במסיבות.
הזוג האדום
עם פרוץ המלחמה הקרה החלה העיתונות השמרנית להסית נגד "הזוג האדום". מנהל בית החולים בסינסינטי, שהיה שייך לקונצרן תרופות גדול, דרש מהם להצהיר שאינם קומוניסטים, אבל הם סירבו בתוקף. במקום זאת אספו אלף חתימות לעצומה נגד נשק גרעיני.
בקיץ 1950 הם נסעו יחד לציריך, שם השתתף מיטייה בכנס רפואי בינלאומי. את שלושת ילדיהם הקטנים - תום, מיכאל וסוזן - השאירו עם האומנת השחורה. במהלך הכנס הגיעה הידיעה שמיטייה יוזמן להעיד בפני "ועדת החקירה לפעילות אנטי־אמריקנית" של הסנטור ג'וזף מקארתי. בתום הכנס נסעו בני הזוג לישראל, להתייעץ עם הוריו של מיטייה. "דרכם נוצר הקשר שלי עם היהדות, שאותו אני רואה כשותפות גורל ולא כאמונה", אומרת רפופורט.
"ישראל של אז היתה מדינה צחיחה ומדברית. ביקרנו בקיבוץ, שמאוד הרשים אותי, אבל ראיתי שההתלהבות מהקיבוצים לא תחזיק מעמד זמן רב. מאוחר יותר הם הזכירו לי את מזרח גרמניה הדועכת - מחזה מאוד עצוב. בעלי קיבל אז הצעת עבודה ממכון ויצמן, אבל הכל שם היה כל כך ציוני, ובעלי היה קומוניסט, אז הוא סירב".
בספרה היא כותבת שהעריצה את ישראל על כך שהקימה בית לאומי ליהודים מכל העולם, אבל כעסה מאוד על "הלאומנות הבלתי נסבלת" של הישראלים ועל אי הצדק שהם גורמים לפלשתינים.
ארדון רובינשטיין, בן אחותו של מיטייה רפופורט ונשיא האגודה הישראלית לסוכרת, זוכר שבית החולים שיבא הציע למיטייה עבודה, "אבל הם לא אהבו את חדר המגורים שהציעו להם. מיטייה, שהיה יו"ר האגודה הביוכימית האירופית, נהג לבוא לארץ בקביעות כדי לבקר את אביו החולה. בגלל שהיה קומוניסט קיצוני, אמא שלי החליטה שהם לא ידברו על פוליטיקה.
"המשפחות שלנו היו נפגשות באופן קבוע באוסטריה וברומניה, ואנחנו שומרים על קשר עד היום. דודה שלי אינגה היא אישה חכמה באופן בלתי רגיל. היא נהגה לומר שסבא שלי היה עבורה כמו אבא, ואמא שלי הרבה יותר מאחות".
בסתיו 1950 נסע מיטייה לשווייץ, ואינגה חזרה לארה"ב בגפה, כשהיא בחודש השביעי להריונה. בליבם של בני הזוג גמלה ההחלטה לברוח למדינה סוציאליסטית.
"היה אז צו מיוחד שאסר על קומוניסטים לצאת מארה"ב", אומרת אינגה, "וידעתי שאם אשלח את הדרכון שלי לוושינגטון כדי לרשום בו את הילדים, זה יעורר חשד. לכן שיקרתי ואמרתי שאבא של בעלי מאוד חולה ואני צריכה לטוס אליו לישראל.
"כנראה המחשבים אז לא היו מחוברים ביניהם, כי הוצאתי לבני בן ה־3 דרכון ורשמתי בו את כל שלושת הילדים. טסנו לניו יורק בשם בדוי. את הכרטיס לטיסה לציריך קנתה עבורנו דודה שלי. בציריך המתנתי עשרה ימים עד שמצאתי את מיטייה, ומשם המשכנו לווינה. התאזרחנו באוסטריה, כי ארה"ב עמדה לשלול למיטייה את אזרחותו. אוניברסיטת וינה רצתה לתת לו משרה טובה, אבל ה־CIA איים לבטל לה את הסובסידיות אם תקבל אותו לעבודה, ולכן היא חזרה בה".
קשר מורכב עם היהדות
בווינה נולדה הבת ליזה, עם מחלה מולדת שגרמה לה לכמעט עיוורון בשתי העיניים (כיום היא אחות בפנסיה, בת 64). אינגה נאלצה לעבור ניתוח, והכסף הלך ואזל.
אפילו בריה"מ, מעוז הקומוניזם, סירבה לקבל את המשפחה, מחשש שהם מרגלים. "זה היה ממש מזל, כי באותה תקופה הם רדפו את היהודים", היא אומרת. "אחרי שנה וחצי בדרכים עם ארבעה ילדים קטנים, נאלצנו לקבל את ההזמנה ממזרח גרמניה, שם הציעו למיטייה להקים ולנהל מכון מחקר".
בפברואר 1952 עברה המשפחה למזרח ברלין ההרוסה. בתחילה שוכנה המשפחה במלון אדלון, היום מלון פאר ידוע, "אבל אז זה היה מלון מטונף, עם חלונות שבורים, בלי חימום ועם מעלית שלא פעלה". מאוחר יותר עברו לבית פרטי ב"שכונת האינטליגנטים", שבה שיכנו את המהגרים מהמערב, בסמוך לבתיהם של ראשי השלטון.
"המעבר שלנו למזרח גרמניה היה קשה מאוד עבור אמי", אומרת הבת סוזן ריכטר (65). "כי היה בה הרבה כעס כלפי גרמניה. אבל היא הסכימה, כי אמרה לעצמה שזאת גרמניה אחרת - אנטי־פשיסטית, דמוקרטית וסוציאליסטית. אמא חינכה אותנו שאנחנו לא גרמנים, ואיננו אשמים לגבי העבר. הוריי היו קומוניסטים, אבל הם היו מעדיפים לבנות את הקומוניזם בכל מדינה אחרת פרט לגרמניה".
הבן מיכאל מוסיף: "הגרמנים היו זרים עבורנו. על כל אחד שראינו תמיד היינו שואלים את עצמנו מה עשו הוריו במלחמה".
אינגה ובעלה המנוח, מיטייה רפופורט, עם ילדיהם. חיי נדודים ותהפוכות // צילום: פרטי/Britzka Film
אינגה זוכרת רק שתי תקריות אנטישמיות שבהן נתקלה בארבעים השנים האחרונות. "פעם חרט מישהו בשולחן שבאולם ההרצאות הערה אנטישמית נגד בעלי. בעלי אסף את כל הסטודנטים, סיפר להם על חייו ועל שנאת היהודים, ודרש מהם לסלק את הכתובת, בלי לחשוף את האשם. כמאה סטודנטים כתבו מכתב שבו הודו לו על עמדתו.
"הפעם השנייה היתה כששמעתי הערה אנטישמית מאחורי גבי. לא שתקתי, וביררתי את העניין עם אותו אדם. הוא התנצל במקום, כי זה היה בניגוד לחוק".
"הקשר של מיטייה רפופורט עם היהדות היה מורכב", מעיד בנו מיכאל. "הוא הסתיר היטב כל סממן מעברו היהודי. אבל במסמכי השטאזי מצאתי דיווחים על הוריי מראשית שנות החמישים, שנפתחו תמיד במילים 'מיטייה רפופורט, אזרח יהודי לא דתי'. כנראה שהם לא בטחו בו, בגלל מוצאו היהודי, וגם כי היגר למזרח גרמניה מהמערב".
במשפחת רפופורט לא חגגו חגים או טקסים יהודיים, אבל מיטייה רפופורט היה מודע היטב לשורשיו היהודיים. "אמא שלי קיבלה חינוך נוצרי, אבל אבא, שהיה לו זיכרון פנומנלי, זכר את העברית שלמד בילדותו, והיה אפילו מאוכזב מאוד מזה שילדיו לא למדו דבר על שורשיהם", אומר מיכאל.
נפילת חומת ברלין, שבהקמתה תמכו בני הזוג רפופורט, זיעזעה אותם וגרמה להם להתעניין שוב ביהדותם. "הם היו כבר זקנים והתחילו לדון בשאלה היכן ייקברו", מספרת הבת סוזן. "אמא שלי אמרה שהיא לא רוצה להיקבר לצד פשיסטים. הפתרון היחיד היה להצטרף לקהילה היהודית כדי להיקבר בבית הקברות היהודי, והם אכן עשו זאת".
"מזל שהם לא היו צריכים לעבור בחינת כניסה, כי הם היו נכשלים", מחייך מיכאל.
בני הזוג רכשו חלקת קבר בבית הקברות היהודי בשכונת וייסנזה בברלין, אבל בסוף חייו ביקש מיטייה בכל זאת להיקבר בבית הקברות העירוני, בחלקה לאנטי־פשיסטים.
• • •
באוגוסט מצפה אינגה להולדת הנין ה־12 שלה. כשאנחנו נפגשים, שבועות אחדים לפני קבלת התואר בבית החולים האוניברסיטאי בהמבורג, אינגה אומרת שאין בכוונתה לשאת בטקס דברים, "כי זה לא כלול בתוכנית שהודפסה מראש". על מדרגות הבית אני מנסה לשכנע אותה שהיא מדברת מצוין.
בטקס עולה לבמה הבת סוזן, ומספרת באריכות על חייה המרתקים של אמה. אחריה נואמת שרת המדע הצעירה של המבורג, ואומרת ש"אף פעם לא מאוחר לכפר על פשעי העבר".
ואז עולה רפופורט לקבל את התואר. היא ניגשת אל דוכן הנואמים ואומרת בקול חזק וברור: "אני רוצה להודות לכם, גם בשמם של הקורבנות שסבלו אף יותר ממני, אבל לא זכו להגיע ליום הזה". לקול תשואות אדירות של הקהל, מעניק הדיקן לאישה הקטנה בת ה־102 את תעודת הדוקטורט הנכספת.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו