בחודש הבא תצוין שנה לפלישת צבא רוסיה לאוקראינה. לבמאי לאון פרודובסקי, שנולד בעיר הרוסית סנט פטרבורג, אין ספק איך המלחמה שמשתוללת מאז צריכה להסתיים: בתבוסה מוחלטת של ולדימיר פוטין.
"צריך לפרק את רוסיה למדינות קטנות, ממש כמו ארה"ב והודו", הוא נחרץ. "זאת ארץ עצומה בגודלה, שמיליונים מתושביה, אלה שלא גרים באזורים המרכזיים, חיים למעשה בזבל. כפרים שלמים בלי חשמל, שהמדינה פשוט נטשה אותם.
"לטעמי, השליטה ברוסיה לא צריכה להיות במקום ריכוזי אחד, שדואג רק לעצמו. שינוי של זה יכול להציל אותה, אחרת היא תהפוך למדינה פשיסטית וטוטליטרית ממש כמו צפון קוריאה".
פרודובסקי (44), המתגורר בשנים האחרונות בצרפת, מעיד שהתעמולה של רוסיה לגבי המלחמה הכניסה אותו להלם מוחלט והעירה בו מטענים אישיים ישנים. כמי שגדל ברוסיה בילדותו ועלה ארצה כשהיה בן 13, הוא מבין לדבריו בדיעבד עד כמה מערכת החינוך הרוסית שיקרה לו ורימתה אותו שם.
"ניתחתי בהסתכלות לאחור את השנים שלי ברוסיה, וזה מערער אותי מאוד. יש הרבה דברים שגדלתי עליהם, והיום אני מבין שהם שקרים שהוכנסו לי לראש, בסוג של מניפולציה ותעמולה".
אילו דברים, למשל?
"נורא מפריע לי שאנשים בעלי יכולות מכרו בזול את החופש לחיות ברוסיה, את היכולת של האזרח לדבר את דעתו. יש לי ביקורת רצינית כלפי ההתנהלות שם. זה קשה לי".
הפיהרר בפנסיה?
גם אם לא התכוון לכך מראש, התחושות של פרודובסקי בעניין הפלישה הרוסית לאוקראינה מתקשרות במובנים רבים גם לנושא סרטו החדש והמסקרן, "השכן שלי אדולף", שעלה אתמול לאקרנים.
עלילת הסרט, שהוקרן בפסטיבלי הקולנוע היוקרתיים בחיפה ובלוקרנו, שווייץ, ושפרודובסקי כתב בשיתוף עם התסריטאי דמיטרי מלינסקי, מתרחשת ב־1960 בעיירה נידחת בדרום אמריקה. היא עוקבת אחר ניצול שואה מבוגר, בודד ונרגן בשם פולסקי, שאותו מגלם דיוויד היימן הסקוטי ("טאבו", "הנער בפיג'מת הפסים"), שאל הבית הסמוך לביתו עובר להתגורר שכן חדש ומסתורי, בגילומו של אודו קייר הגרמני ("לשבור את הגלים", "מלנכוליה"). פולסקי חושד שהשכן הוא לא אחר מאשר הצורר הנאצי אדולף היטלר, בכבודו ובעצמו.
הסרט עוקב אחרי מערכת היחסים המורכבת - ולעיתים מפתיעה - שמתפתחת אט־אט בין פולסקי והשכן העלום, ודן בשאלות כבדות משקל שנוגעות לזיכרון ולתעתועיו, לנקמה ולאחריות מוסרית (שבאה לידי ביטוי גם ביחס שהניצול מקבל מנציגים ישראלים ששומעים את גרסתו התמוהה), לצד אמפתיה אנושית, סליחה ונכונות לפיוס מול טרגדיות משותפות.
אי אפשר להתעלם מהאקטואליות של הסרט, כשמיליוני אוקראינים הופכים כעת לפליטים, כמו פולסקי. גם אתה חושב שאף שחלפו 70 שנה ממלחמת העולם השנייה, לא הרבה השתנה?
"זה עניין מורכב. בישראל יש עובדה שאין לנו מדיניות הגירה ברורה לצד חוק השבות. אני מאמין שלא עשינו מספיק בנושא הפליטים האוקראינים. גם אם דעת הקהל בארץ נוטה מאוד לטובת אוקראינה, אני מרגיש שיש לנו ניסיון לרקוד על שתי חתונות.
"יש תחושה שישראל נמצאת בין מזרח למערב, סוג של מדינה אירופית שממוקמת במזרח התיכון - ולכן אנחנו נוטים יותר לפחד מפוטין ולחשוב שיש לו כוח פוליטי אמיתי. אבל זה לא מעוגן במציאות, אלה רק פרנויות. יש לפוטין יכולת לגרום לאנשים לפחד ממנו ולהעריך אותו, וזה מאוד הצליח לו בקרב הישראלים. האמונה הזאת נותנת לו כוח.
"באירופה זה כבר לא עובד, אנשים הפסיקו לפחד מפוטין, ונראה שהוא עומד להיעלם מהנוף בקרוב. ממשלת ישראל החדשה תהיה כנראה יותר בצד שלו, כי נתניהו התרברב במשך שנים שהוא חבר של פוטין. זה קצת מדאיג אותי, אבל בסופו של דבר ביבי יודע לתמרן, אז אולי הוא יעשה כמה דברים חכמים בדרך".
פחד הוא מניע מרכזי בהתנהלות של בני אדם, וגם בעלילת הסרט שלך.
"לחלוטין. הסרט שלי מדבר על משהו שתמיד יישאר - איבה בין אנשים. אנחנו מנצלים אותה כדי לנהל סכסוכים. הרי נתקשה לירות באנשים שאנחנו מכירים ואוהבים, אבל לא בכאלה שאנחנו מאמינים או מרגישים שהם מאיימים עלינו.
"אני רואה איך אוקראינים שונאים בימינו רוסים. אני מבין ומקבל את זה. לצערי, השנאה לאחר תמיד תישאר, אחרת, אם לא יהיה לנו את מי לשנוא - איך ננהל את החברה האנושית? אפשר להגיד שזה בדיוק מה שקורה אצל פולסקי. הוא מונע משנאה, מדמוניזציה ומכאב, וגם מרצון לנקום על מה שהגרמנים עשו לו ולמשפחתו".
לאט ובהדרגה, דווקא כשפולסקי מנסה להוכיח שהשכן הוא אכן היטלר, השניים מתחילים להתחבר. מה ניסית להגיד פה?
"זאת אלגוריה מדויקת על מה שקורה כשאתה לומד להכיר את האויב, ומגלה שהוא ממש לא כמו שדמיינת אותו. גם היטלר, לפני שהיה 'היטלר' הדמות, היה בן אדם - אולי חולני ופסיכוטי, אבל בן אדם. כזה שיש לו אהבות ואכזבות.
"נורא קשה לשנוא מישהו שאתה מכיר, וברגע שאנשים יכירו זה את זה, יצוצו סדקים בשנאה. פולסקי תוהה אם הוא טעה לגבי שכנו, והוא צריך להבין שיש גם אפשרות שלא מדובר כלל באדם רע. זה משל רחב שמתאים לכל יחסי שכנות עוינת, מאלה של רוסיה ואוקראינה - ועד לאלה של ישראל והפלשתינים".
צחוק זה דבר מורכב
כשחושבים על סרטי שואה, נהוג לדמיין בדרך כלל סרטים כבדים וארוכים, שמציגים את הזוועות שעברו היהודים בתקופת המלחמה. במובן הזה "השכן שלי אדולף" לא מציית לחוקים של סרט שואה קלאסי. יש בו לא מעט נגיעות קומיות, כאלו שמפתיעות לנוכח ההיסטוריה האישית הנוראה של פולסקי, שעושה הכל כדי להוכיח ששכנו הוא הפיהרר בפנסיה.
באופן מתבקש, הבחירה הלא שגרתית מעלה מייד לראש את "החיים יפים", סרטו של רוברטו בניני מ־1997, שבו אב מספר לבנו הקטן, שאיתו הגיע למחנה ריכוז, שכל מה שרואות עיניו הוא חלק ממשחק שלא נעדר ממנו גם הומור - והכל כדי להציל את חייו ולשמור על שפיותו.
"אני מניח שגישת ההומור היא חלק ממנגנון ההגנה העצמית שלי. בניגוד לטיפול בדברים בצורה דרמטית, כשאתה צוחק - זה מאתגר ומורכב יותר. אתה צריך להרגיש את המיתרים של הכלי שאתה מנגן עליו, להרגיש את הצופה. כשאתה מספר למישהו משהו רציני וחשוב, אם אתה לא מחייך או צוחק, ולא מקליל את האווירה, יהיה לו יותר קשה להתחבר.
"כשאני צוחק, אני מוריד את כל ההגנות שלי. אני והצופים נכנסים למין ריקוד של צחוק, וכך נוצרת בינינו הבנה של רגע ספציפי. זאת תחושה מדהימה, שנותנת סוג של כנפיים. אני תמיד מנסה לפתוח את ראשם של הצופים לדבר על משהו רציני תוך כדי צחוק. זה משהו שמחבר".
אתה לא חושש שיהיו צופים שיחשבו שהרגעים הקומיים בסרט מביעים זלזול, חלילה, בזכר השואה ובניצולים?
"בטוח יהיה מישהו שידבר על זה ככה, זה כבר עניין של טעם. אני לא ניסיתי לפגוע באף אחד, אבל אם מישהו רוצה להיפגע - הוא יכול להיפגע אפילו מברווז גומי צהוב באמבטיה".
קשה לפספס את הביקורת שאתה מותח בסרט על המדינה. כשפולסקי מגיע לשגרירות הישראלית, הנציגה שפוגשת אותו די מזלזלת בו, שוללת את דבריו ומנסה לנפנף אותו במבטא ישראלי מוגזם.
"אין לי בעיה לעקוץ, אבל אני לא מרגיש שיש בסרט הזה שיניים חדות, אלא יותר חיבוק. הנציגה
(בגילומה של כנרת פלד, ע"א) מייצגת את הישראליות הזו, אבל היה צריך שבסרט יהיו רגעים קומיים, משהו קצת משוגע, כי הוא מדבר על משהו חשוב מאוד - שהוא חלק מכולנו. העוינות, החברות, האהבה, השנאה והפוסט־טראומה הן משהו שתמיד קיים בנו. בעיניי טוב שזה קיים, הסאטירה הזו".
הרעיון לסרט עלה במוחו של פרודובסקי לפני כ־12 שנה, כשחזר לארץ מפסטיבל סרטים שהתקיים בברזיל. הוא שיתף את מלינסקי, התסריטאי הנוסף בסרט, בחוויותיו - וזה הציע לו לכתוב סרט בדיוני על מצב שבו היטלר נותר בחיים, נמלט מעונש ומתחבא בברזיל.
פרודובסקי לא התלהב בתחילה, אך לדבריו, הרעיון לא עזב אותו כל אותו לילה. בין השאר, גלגל בראשו את השאלה איך היתה מגיבה סבתו, ניצולת שואה בעצמה, אילו היתה מגלה שהפיהרר, מכל האנשים בעולם, הוא השכן שלה.
"זה פשוט תפס אותי, איך היא, עם כל השנאה שלה לגרמנים ולכל מה שקשור אליהם, היתה מתנהלת וחווה את העניין. רצינו לכתוב על אדם שעשה דמוניזציה חזקה מאוד לשכן שלו, ואז לראות מה קורה כשפתאום הוא לומד להכיר אותו. כשפתאום הוא מבין שאולי בעצם השד לא כזה נורא".
אני מניח שהצילומים לא היה פשוטים, כחלק מהפקה בינלאומית שדוברת שש שפות, ובהן אנגלית, יידיש ועברית.
"זאת היתה חוויה מדהימה, עם אנשים נהדרים מכל העולם. כשהגעתי ביום הראשון לסט בקולומביה, התחלתי לבכות, בדמעות. אחרי כל כך הרבה שנים של כתיבה והכנה, פתאום הדבר הזה, שחלמתי עליו כל הזמן, התפרץ לי".
איך הסתדרת עם השחקנים הראשיים? כל אחד מכם בא מתרבות שונה ומשפות אחרות.
"שניהם אמנם בני יותר מ־70, אבל הם כל כך שונים זה מזה. דיוויד הוא שחקן גדול. רצינו מישהו שייראה כאילו עבר עליו בולדוזר, וברגע שראיתי אותו - ידעתי שהוא הבחירה הנכונה. התפקיד של פולסקי היה חשוב לו מאוד, אבל הוא היה מבוהל וחשב שאני לא ממש יודע מה אני עושה. היה קשה לו מאוד.
"בניגוד אליו, אודו לא הגיע מבוהל כלל. הוא כבר עשה מאות תפקידים בחייו, עבד עם כמה מהבמאים המוערכים בעולם (ובהם גאס ואן סנט, לארס פון טרייר וזוכה האוסקר אלכסנדר פיין, ע"א), אבל גם איתו היה קשה לעבוד, בין היתר כי הוא סוג של כוכב הוליוודי. זה מייצר כל מיני סיטואציות מאוד מאתגרות".
מה, למשל?
"כבמאי, ציפיתי ששניהם יבואו ויילחמו לצידי על הסרט, אבל זה היה קשה. עם כל אחד מהם זה קרה ברגע אחר. דיוויד סיפר לי שבהתחלה הוא בכלל לא סבל אותי! עם אודו היתה סיטואציה מאוד מעניינת: צילמנו סצנה שהיתה מאוד חשובה לו, ואז הוא הלך לפינה. פתאום דיוויד בא אלי בכעס ואמר שאודו כועס עלי, כי לא תמכתי בו מספיק.
"דיברתי עם אודו, ואז הוא אמר לי: 'אני אעשה מה שאתה אומר, אבל תדע שאו שאתה משוגע לגמרי, והסרט יהיה פלופ מטורף, או שאתה גאון שאני לא מצליח להבין אותו'. בסופו של דבר, הוא היה מאוד מבסוט. מכל הדברים האלה למדתי המון".
השתקה ישראלית
כמו העולם כולו, ותעשיית הקולנוע בפרט, גם הפקת "השכן שלי אדולף" נפגעה מאוד מהקורונה. הצילומים בדרום אמריקה הסתיימו אמנם זמן קצר לפני פרוץ המגיפה, אבל פרודובסקי, שמתגורר בארבע השנים האחרונות בפריז, מצא את עצמו לפתע עורך את הסרט בעצמו.
"סיימנו לצלם זמן קצר לפני הסגר הראשון, ולמעשה נתקעתי בצרפת. בדיוק באותו זמן גם נולדה לי בת. הייתי רגיל להגיע לישראל לפחות פעם בחודש, אבל אז התחיל הסגר - והקשר ביני לבין העורך נותק. במשך כמה חודשים ערכתי את הסרט בלילות, בעצמי, וזה היה קשה מאוד. אני מאלה שמאמינים שתמיד צריך עוד נקודת מבט ועוד זוג עיניים. כל תהליך העריכה ארך שנה וחצי. גם המפיק נתקע בארץ, עם נתק שהערים קשיים רבים. בקיצור, הכל לקח המון זמן".
זה פגע בתוצאה הסופית?
"לא, להפך. אני חושב שבסופו של דבר זה דווקא עשה טוב. הסרט יצא מורכב ומאתגר יותר ממה שדמיינתי, עם מינון נכון של כמות הצחוק והטרגדיה. אני בדרך כלל אדם שלא מרוצה משום דבר, אבל מהדבר הזה יצאתי מאוד מרוצה".
הסרט קיבל, בין השאר, תקציב מהמדינה. לדעתך, אם הוא היה מופק כיום, הממשלה החדשה היתה תומכת בו?
"בהחלט כן. אני חושב שהמדינה צריכה לתמוך בתרבות ישראלית, גם אם היא לא פונה לקהל הרחב. בכלל, הרצון להשתיק אנשים בארץ קיים מעט מאוד, הפוך מהמצב שאני רואה ברוסיה, שהופכת לדיקטטורה. שם משתיקים יוצרים, וזה דבר אסור בעיניי. אי אפשר להשתיק אנשים, כי ככל שתשתיק אותם יותר, כך בסופו של דבר זה יתפוצץ. חייבים לדבר".
erani@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו