אברי גלעד: העם רוצה צדק משטרתי

טוב עשתה השרה הנכנסת למשרד התחבורה, מירי רגב, כשהודיעה דבר ראשון בכניסתה למשרד על בחינה מחדש של הנת"צים בכבישים בין־עירוניים. הרי יותר משהמסלולים המסומנים לתחב"צ מועילים, הם זורעים שנאת ישראל בלבבות. אני עומד לי כמו אזרח טוב בפקק, הנת"צ ריק למחצה, פה ושם עובר אוטובוס, אבל הרבה יותר עוברים רכבים פרטיים שלנהגים שלהם נשבר לעמוד כמו כולם והחליטו שמכיוון שהם גם מהציבור, הם יכולים לנסוע בנתיב התחבורה הציבורית. וכל אחד כזה שעובר כשאני עומד הוא כמו טיפת רעל קטנה ללב שלי, שלא אוהב שיורקים לו בין המסתמים. הדיון הפנימי המתעורר בי כל פעם מחדש על אם שווה להיות אזרח שומר חוק בישראל, על צדיק ולאט לו ורשע ומהיר לו, מותיר אותי זועף וצודק, וזה רע לעורקים שלי. כששמירה על החוק היא התנדבותית, ואין ניידת באמצע הנת"צ המלקטת פרייבטים סוררים ונותנת שנייה של קורת רוח מסוג שמחה לאיד לפראיירים שנוסעים במסלול המותר, זה מפורר את החברה מבפנים, כי אין מורא מלכות על האנשים. ברור, אגב, שאם יבוטל הנת"צ הם ייסעו בשוליים, ואם יחסמו את השוליים הם ייסעו בשדה או בחצר של מישהו.

אני שם לב שרבים מהעבריינים המתנת"צים הם אנשים שעל פי רכבם - הפרוטה מצויה בחשבונם, ולכן או ששווה להם לשלם 500 שקל קנס על נסיעה חופשית מציות לחוק או שהם יודעים שאין כמעט אכיפה, ואיפה שיש, יודעים ונמנעים. ואני מציע את המובן מאליו - כמו שיש נתיב מהיר בכביש 1 שכל אחד יכול לנסוע בו ולשלם, כך ראוי שיהיה בכל נתיב תנועה. שני נתיבים לנהגים הרגילים, ואחד לנאלצים לנסוע באוטובוס ולעשירים. רוצה להשתמש בנתיב הצבוע צהוב? שלם 100 שקל וסע. אם שווה לך, שווה לכלל הציבור להרוויח מקוצר הרוח שלך. בכסף שייגבה, תעבור ישראל לשלב הבא - כבישים בקומות.

אם יש קבורה בקומות כי אין מקום, ומגורים בקומות כי אין אדמה, הגיע הזמן לכבישים בקומות. על האוטו לא נוותר, השרה רגב מתווה את הדרך לקיבוענו כמדינת הרכב הפרטי. אז לפחות שניסע נורמלי. למטה, קומת קרקע, המשאיות והאוטובוסים, קומה שניה פרייבטים, שלישית אופנועים, רביעית אופניים. במחלקת הפיתוח שלי בסביוני תמנע נשלמות בימים אלה ממש התוכניות לכבישים החדשים האלה, הרב-כביש, ועד שייבנו, תראו אותם בדמיון שלי ובציור של נוני. נחמד, לא? עוד בימי חייכם.

אבוקה

הזמינני חבר לצפות במשחק של מכבי חיפה מהחדר הפרטי שרכש באגף המיוחסים באצטדיון סמי עופר. ארזתי את בנותיי שטרם ראו משחק מימיהן, אך בימי המונדיאל פיתחו תשוקה לעגול־העגול הזה, ונסענו חיפתה, להתנסות במנעמי החיים שאינם זמינים לאנשים במעמדנו הכלכלי בדרך כלל.

שוֹק. שנים ארוכות לא באתי בשערי מגרש כדורגל, והנה העולם השתנה מהקצה אל הקצה. כשהייתי ילד והלכתי למשחקי הפועל ירושלים עם אבא שלי, שכבר בועט פנדלים בשמיים שנים הרבה, היתה חוויה קשה. המגרש בירושלים התאים יותר להיות כלוב של אוגרים. בכניסה נדחקנו עד אובדן נשימה, ביציאה נדחסנו כמו ברכבת ביפן. את מימינו הטלנו על החומה, שתינו מיץ רדיואקטיבי בבקבוקים מבקליט, פיצחנו גרעינים שחורים וירקנו קליפות על מי שישב לפנינו בטריבונה העשויה בטון בלתי מוחלק, ואחר כך הלכנו מכות. זה מה שהיה ומזה נהנינו, לא ידענו שבאותו זמן עצמו מר סמי עופר מתעשר לו, וסופו של הונו שיבנה מין מתקן מהודר כמו שפגשנו בראשון שעבר.

דיילים ודיילות בחליפות ובעניבות קידמו את פנינו, הוליכונו במעליות חרישיות אל רום הטריבונה, אל החדר של החבר הנדיב. שם, כמו במלון מהביוקר, חיכו לנו מלצרים אישיים שטרחו להביא מלוא הטנא מעדנים אל החדר הפרטי שבו מושבים פרטיים שעליהם מניחים את הישבן הפרטי, ורואים הכי טוב שאפשר. הרגשתי כמו האדם הקדמון שהגיע לביקור פרטי בדובאי.

ואז התחיל המשחק. עם שריקת הפתיחה השליכו אוהדי הפועל באר שבע מטח אבוקות אדומות אל המגרש. לא הבנתי. אף שוטר לא זז, אף מצלמת פנים לא זיהתה את הטרוריסטים ולא עצרה אותם במקום. כאילו זה סביר. היה מורכב לתווך את האירוע לבנות הקטנות, שאינן מורגלות באירוע טרור אזרחי. ואז, מהצד השני, של חיפה, התחילו עם הזונה. המשטרה זונה, והשופט בן זונה, וזונה כל הזמן, כל הטריבונה יחד. לא עזר לאטום אוזניים. וכל היופי, וכל ההדר, וכל הדיילים והמלצריות, כולם לא פיצו על אי־הנעימות ההורית שהשתלטה עלי כשהאוויר נמלא אלימות מינית מילולית מגעילה לאוזני הילדות הקטנות. ראיתי איך משהו בהן משתנה. במחצית החלטתי שדי עם החשיפה לזנות לערב אחד והלכנו הביתה, ולא נשוב עוד למגרשי הכדורגל בארץ. כי זונה זאת לא קללה, זה גורל אכזר של נשים שילדותן נגזלה ביד רשעים, והבנות שלי לא ילמדו זונה כקללה, וגם לא הומו. בפעם הבאה נלך לכדוריד. פחות מעניין אבל בלי קללות. אני מקווה.

הצעות

לפני כמה שבועות בישרתי כאן על בחירתי על ידי עצמי לעמוד בראש המשטרה הירוקה, וביקשתי מכם הצעות לדברים שיש לטפל בהם. הוצפתי בתגובות. כה רבים שמחו לשתף איתי את טרדות החיים האמיתיים בארץ הזאת, שיכולה להיות יותר יפה ויותר נעימה לכולנו אם אדם שכמוני יעמוד בראש ארגון האכיפה על איכות החיים.

הנה מקבץ קצר של הצעות טובות: כתב לי דביר מעמותת "עמק נקי", שהבעיה בערימות פסולת הבניין המפוזרות בכל שכיות החמדה של הארץ הטובה היא 4,000 שקל. מה העניין? משאיות בנות 10 טונות פסולת נדרשות לשלם 4,000 שקל כדי לבוא בשערי המטמנה ולטמון, שיהיה לדורות הבאים. אמ־מה, חלק מקבלני פינוי הפסולת גובים את המחיר מהלקוח, שמים אותו להתחמם בכיסם, ואת האשפה זורקים בטבע. ומציע אותו דביר פתרון שאימצתי מייד - לסבסד את הסכום הזה ולפתוח את המטמנות לשימוש חינמי של כל הקבלנים, במימון המדינה. זה סכום זעום לעומת כמה שעולה לנקות אחר כך. טוב יהיה שיוקדש לעניין סכום ראוי, ויסגור את הפינה המכוערת הזאת.

וכתבה לי רינה שיש להחיל מייד מדיניות עיקור וסירוס חיות רחוב ממין חתול, כי המצב בלתי נסבל. והאמת, בימים אלה אני רואה את כל חתולות הקהילה שלי שלא טופלו, וכרסן נושקת מדרכה. ואני יודע שמתחת למדרגות שלי, על השמיכה ששמתי, יובא לעולם דור חדש של גורים שיחיו חיים קצרים ורעים, ושטוב שלא היו באים לעולם כלל. והסכמתי לתעדף.

וכתב לי עודד שיש לטפל במשאיות הענקיות שנהגיהן אימצו אופנה חדשה, להתקין צופרי אוניות שימיהן תמו ועלו לחוף לגריטה, והצופר הענקמוני פורק והורכב מתחת למכסה המנוע של משאית העפר, וכל צפירה שלה מאחוריך גורמת דום לב ושבץ מוחי בו־בזמן, ויש תחושה שהצעיר הנוהג במפלצת קצת נהנה להחריד את משתמשי הדרך גם כביטוי לאומי מתריס. נאכוף, נפרק, נקנוס.

ועופרה שאלה מה עם מפוחי העלים, והבטחתי שבתוך שנה כל הגננים חייבים לעבור למפוחים חשמליים בהשתתפות המדינה, מי שיביא מפוח בנזין יקבל חשמלי בחצי מחיר. ובעוד שנה נתחיל לצוד מפוחאים עתיקים ולשלוח אותם למחנה המעצר קרתגו.

והיו עוד הצעות רבות וטובות, ואולי אכתוב עוד טור כזה. ובינתיים מוזמנת הקוראת הנאמנה עידית סילמן להשתמש ברעיונות, ונוסף על ענייני התחממות הכדור - גם לתת תשומת לב למה שמחמם ואף מרתיח את התושבים. בהצלחה.

avrigilad@gmail.com