קניה ווסט - הרבה יותר מהבעל של קים

כשהיה בן 10 עבר קניה ווסט משיקגו לנאנג'ינג, סין, עם אמא שלו, דונדה, שקיבלה משרת הוראה באוניברסיטה העירונית. כשהחל את לימודיו בבית הספר המקומי, גילה שהוא הזר היחיד בכיתה, ואמא שלו נאלצה ללמד אותו בבית, כדי לגשר על הפערים הבלתי נמנעים. "כשחזרנו לבסוף לשיקגו, קיבלתי תוצאות כל כך גבוהות במבחנים, שהכריחו אותי לעשות את כולם עוד פעם, בלי שאף אחד יישב לידי, כדי להיות בטוחים שאני לא מעתיק".

"ראית פעם את הראיון עם ונוס וויליאמס, שבו היא מסבירה לכתב שהיא תגיע יום אחד למקום הראשון בטניס?" ממשיך הראפר, המפיק והיזם בן ה־38. "הכתב שואל אותה, שלוש פעמים, 'איך את יכולה לדעת את זה?', ובפעם השלישית אבא שלה נכנס לתמונה ואומר: 'כי זה מה שהיא אומרת שיקרה. ואתה לא תמנע ממנה מלהאמין בעצמה'. 

"אני חושב שיש דברים שפורשו לא נכון ב־12 השנים האחרונות, לגבי האופן שבו התנגדתי שאנשים יכניסו אותי לקופסה כזאת או אחרת. הצלחתי להשתחרר מזה, ורצתי החוצה, ונלחמתי כל הזמן בקטלוג הזה. קניתי את דרכי החוצה, וגם" - הוא עוצר לרגע - "ירקתי כל הדרך".

זה תיאור מקוצר ומדויק למדי של אחת הקריירות הכי פחות שגרתיות בעולם הראפ. קניה ווסט התחיל את דרכו כילד יחיד, מחונך לעילא, של המעמד הבינוני. אמו האוהבת גידלה אותו לבדה. מכאן צמח להיות מפיק מבוקש שיוצר להיטי ענק לכוכבי פופ אחרים, אבל נאבק להצליח בכוחות עצמו, עד שהתפתח לאמן סולו, עם אלבום ששינה את כללי המשחק ב־2004, אלבום שראשיתו בתאונת דרכים כמעט קטלנית. ב־12 השנים שחלפו הוא הפך לסופר־סטאר דמוי זיקית, אמן שנחשב לדיוויד בואי של זמננו.

אנחנו יושבים בחדר רחב מידות במלון דורצ'סטר במרכז לונדון. בקצה המרוחק, בצידו השני של שולחן ישיבות ענקי, מקליד האסיסטנט של הראפר על לפטופ. המחשב של הראפר עצמו, כמו גם האייפון שלו, מונחים על השולחן בינינו. יש כמה רגעים שהוא עוצר את השיחה כדי לשרבט מילים שקפצו לראשו.

בסוף פברואר השנה הדהים ווסט את הצופים בטקס פרסי הבריט (ה"גראמי" של בריטניה) בביצוע של שיר חדש, "All Day" ("כל היום"), שניער את האולם מהאדישות שלו. מאז, הכל מסתדר לו. הוא משחק עם האלבום החדש שלו - שביום שבו נפגשנו עדיין כונה בשם "So Help Me God" וצפוי לצאת בסתיו. את השם כבר הספיק להחליף ל"SWISH". 

"אני ער כבר שלושה ימים", הוא מתנצל. "אני מצליח לישון שעתיים בבוקר, אבל מעבר לזה, אני עובד כל הזמן".

< < <

מוסיקאים שעבדו איתו בעבר מעידים על האינטנסיביות שלו בעבודה, שכבר הניבה מספר מרשים של אלבומים - שמונה - ב־11 השנים האחרונות (שישה מהם אלבומי סולו). אבל הקצב הזה גם יוצר בו חוסר מנוחה, שהמוסיקה לבדה לא יכולה להרגיע: לכן גלש בשנים האחרונות לעולם האופנה וההנעלה, והוא מתעניין גם בעיצוב.

ועדיין, למרות כל הדחפים היצירתיים המרשימים האלו, ווסט הוא קורבן של חשיבת "תחזור כבר לקופסה שלך" - והוא אפילו לא יודע את זה. 

"תאר לך שדה וינצ'י או מיכלאנג'לו או גלילאו היו מתבקשים לא לחשוב על שום דבר מלבד בתחום שבו התפרסמו מלכתחילה", הוא אומר בשלב מסוים. "במקרה כזה, לדה וינצ'י היה רק רעיון אחד. אני לא אומר שאני דה וינצ'י, אבל אני חושב שזכותו של כל אדם להשוות את עצמו למה שהוא רוצה. אני יכול להשוות את עצמי גם לכיסא הזה אם אני רוצה. אני יכול להגיד, 'יש לי כל כך הרבה דברים על הגב, אז אני כיסא'. אנשים ממש נלחצים מההשוואות שלי, אבל אני אדם קיצוני, ואני מדבר באמצעות השוואות".

אה, ההשוואות. בנקודות שונות בשנים האחרונות האיש ששם החיבה שלו הוא "ייזי" היה פבלו פיקאסו, סטיב ג'ובס, וולט דיסני, אנדי וורהול, וויליאם שייקספיר ובן האלוהים בכבודו ובעצמו. תפיסת התחת הזאת מחרפנת לא מעט אנשים. יותר מ־100 אלף מהם היו נסערים (וטועים) מספיק כדי לחתום על עצומה שתדרוש לבטל את הזמנתו לפסטיבל גלסטונברי בקיץ האחרון.

עם אשתו קים. הריון שני // צילום: GettyImages

המקטרגים מצביעים גם על נישואיו לכוכבת הריאליטי קים קרדשיאן. לשניים יש ילדה משותפת, נורת' ווסט בת השנתיים, ותינוק נוסף בדרך. מדברים גם על ניסיונותיו של ווסט להציג את עצמו כשחקן רציני בתעשיית האופנה עוד לפני שלמד ללכת; או על ההתנהגויות וההתבטאויות המשונות שלו, ובהן הניסיון לקחת בכוח את פסלון הקליפ הטוב ביותר לזמרת מטיילור סוויפט בטקס פרסי MTV ב־2009 ולהעביר אותו לביונסה - תקרית שגרמה לנשיא אובאמה לכנות אותו "אידיוט".

ווסט יודע מול מה הוא מתמודד. כשאני שואל אותו מה הקושי הגדול ביותר שעליו הוא נדרש להתגבר, ואם הוא מרגיש לפעמים שהקושי הזה אינו אלא הוא עצמו, הראפר צוחק: "כן, אני קונה את ההגדרה הזאת בשתי ידיים. 

"ג'ימי אייבין (הפנים מאחורי שירות הסטרימינג החדש של אפל) נתן לי עצה בשנה שעברה. הוא אמר: 'בפעם הבאה שיש לך אקדח ביד, תרחיק אותו מהפנים שלך'.

"יש רגעים שבהם אנשים רוצים לאמץ את הרעיונות שלי, את הקונספט של מה שאני עושה, ואז תמיד נראה שאני מנסה לזרוק איזה ג'וק על הצלחת הזאת. והרי לא משנה כמה הארוחה טובה - אם יש בתוכה ג'וק איפשהו, אתה לא תרצה לחזור למסעדה הזאת. אז אנשים אוכלים במקומות אחרים, שלא מתקרבים לאיכות שאני מציע, בגלל שהחברה נתנה לי הערת סניטציה וקיבלתי ציון 'עובר בקושי' על ההיגיינה במסעדה שלי".

אבל יש קבוצה אחרת של אנשים שאפשר לשגע: המעריצים שלו. מטבח העילית שהגיש ווסט באלבומיו, כמה מהאלבומים המושכים והנועזים שידע עולם הפופ, מכוסה תמיד באיזו עננה. ווסט מודה שהוא יכול לנזוף רק בעצמו על העניין הזה, בייחוד כשהמסר שהוא רוצה להעביר, בין שבשיר ובין שבראיון, חשוב מכדי ללכת לאיבוד בעשן קטן של מחלוקת.

"זה קורה לי בגלל תחושת בטן. אני מכוון את הכדור שלי לקווים. אני לא משתמש במקום שבו אני נמצא כדי לחשוב איך זה יכול לעזור ולהגן על שמי הטוב. אני משתמש במקום שבו אני נמצא כדי לחשוב איך זה יכול לעזור לעולם. זה לא מדהים שאנשים נדהמים בכל פעם מחדש מאמת שרוב הציבור מסכים עליה? אתה לא מבין כמה מצבנו רע אם בכל פעם שאני אומר לא רק את דעתי אלא גם את הדעה של 90-80 אחוז מהאנשים, אני נכנס לכאלה צרות? לא מדובר פה ברמת הדיוק, מדובר בהגדרה מהי אמת".

< < <

ברור שווסט לא מדבר כאן על ההשוואות ההזויות שנועדו לרומם אותו, או על התקרית ההיא בפברואר האחרון, כשהסתער על הבמה, הפעם בפרסי הגראמי, וצעד לעבר בק, שבדיוק זכה בפרס על אלבום השנה (וכן, גם הפעם הוא חשב שהפרס הזה היה צריך ללכת לביונסה). הפעם הוא מדבר דווקא על הופעה שלו לצידו של מייק מאיירס בקונצרט ב־2005 למען האנשים שאיבדו את בתיהם בהוריקן קתרינה.

ווסט סטה אז מהמסר המרכזי של האירוע ואמר פתאום שלנשיא ג'ורג' וו. בוש "לא אכפת מאנשים שחורים". הוא שוב הצטייר כליצן תימהוני. שוב זחל הג'וק המעצבן מתחת למנה הראשונה. ושוב נשאלת השאלה: מה אתם מעדיפים? מוסיקאי שמשמיע את דעותיו, או אחד שמגיע עם כפתור "השתק" בילט אין? 

"יזוס", אלבום האולפן השישי והמאתגר ביותר של ווסט מ־2013, הציג את השאלה הזאת בצורה בוטה יותר מאי פעם. זאת היתה יצירת מופת, שיכלה להסיט את הקריירה שלו לכיוון חדש, חמקה מהגדרות קטגוריאליות והיתה עלולה להבריח את המעריצים שנשבו בקסם של שיריו המוקדמים והנגישים יותר.

האלבום הזה פילג גם את המאמינים המושבעים ועורר הלם גדול יותר אפילו מזה שסיפק הראפר לאוהדיו חמש שנים לפני כן עם "808s & Heartbreak". האלבום ההוא נכתב בצל מותה הפתאומי של אמו והתמוטטות מערכת היחסים שלו עם אלכסיס פייפר, והושר על ידי ווסט בקול דק ומעובד.

העניין הוא שווסט יכול לסחוף את ועדת הגראמי ולשבור שיאי מכירות מדי שנה; אבל במקום זה בחר הפרובוקטור מלידה (שלא לומר, החבלן העצמי) במטמורפוזה, ולעזאזל ההשלכות. 

"'יזוס' היה כמעט מחאה", הוא אומר. "זו היתה מעין הרצאה ארוכה, לא אימון בחדר כושר. כולם רוצים אימונים בחדר כושר ולאכול מקדונלד'ס לצהריים. זה נהיה כמעט קל מדי, המוצר שסיפקתי היה יותר מדי נגיש וברור לציבור ולאמנים אחרים. הייתי צריך להקשות על עצמי כדי לספק מוצר טוב יותר".

העיקר להיות בלתי צפוי? שלא יוכלו להכניס אותך לקופסאות? 

"אם אתה רוצה לשים עלי קופסה ותג, תתייג אותי בתור משרת. אני לא רוצה שאנשים יסתכלו עלי כעל אלוהים, אני לא רוצה שאנשים יסתכלו עלי כעל מלך, אני לא רוצה שאנשים יחשבו עלי במונחים של כמה פרסי גראמי יש לי. אני רוצה שתסתכל עלי בתור הנהג. אפילו לא נהג של שירות לימוזינות או נהג מונית. אני רוצה שתחשוב עלי בתור המנקָה, אתה יודע, זאת שמנקה לך את הבית. ואולי אני מנקה קשוחה, אבל אם אני בא אליך ואומר לך 'טרמיטים', מוטב שפאקינג תאמין לי. בגלל שראיתי את הטרמיטים". 

< < <

הערות כאלו גורמות לאנשים לתפוס את ווסט כאריק קנטונה של עולם הראפ. זה לא אומר שהוא משוגע, או חי באשליות, והוא לא סתם אגו־מניאק או אמן שיש להתייחס בביטול ליצירתו בגלל האישה שבחר להינשא לה או השם שבחר לבתו (נורת'). האיש הוא בלאגן של ניגודים. מוכר סנדלים ב־1,600 דולר בשנת 2012 ושלוש שנים אחר כך אומר שהמטרה שלו היא "להעלים את הקונספט של סווטשירט ב־5,000 דולר, נקודה. לונדון כבר כזאת, וגם שטוקהולם. אתה יודע מה אמור לעלות 5,000 דולר? מכוניות. ואתה יודע מי צריך לעבוד על מכוניות ב־5,000 דולר? האנשים שעובדים על המכוניות ב־100 אלף דולר".

אבל כל הדברים האלה יכולים להתחיל להישמע הגיוניים. זה כאילו שהוא אומר (או מנסה להגיד) שהוא רוצה שכולם יהיו חופשיים להצליח או להיכשל כמוהו. שתהיה להם גישה לאותם הדברים שלו יש גישה אליהם. 

"אני לא מציע דברים, אני אומר אותם בפירוש. אני לא מבקש דברים, אני תובע אותם. אין משהו באמצע. אין לי בעיה להתנצל על חוסר דיוקים. אתה יודע, אני שולח פרחים אם אני לא מדייק. דיברתי עם אשתו של בק. אני עדיין חושב שצדקתי לגבי האלבום של ביונסה, אבל טעיתי ברעיון שג'נטלמן שמנגן ב־14 כלים לא מכבד אמנות.

"במלחמה הזאת, במאבק על יופי, במאבק לגדוּלה, למשחק הוגן, בתחום כל כך מניפולטיבי, יכול להיות שהייתי לא מדויק פעם או פעמיים. אבל זה קרה הרבה פחות פעמים מאשר קורה במערכות הגדולות".

עם בתו הקטנה, נורת'. יש לו צחוק מתוק כמו של ילד // צילום: GettyImages

ווסט ממשיך להופעות הענק של הקיץ, שיביאו אותו בספטמבר גם לישראל. בסופו של דבר, גם יוציא את האלבום התשיעי. חברים שאלו אותי, איך הוא? פסיכי? דיכאוני? אבסורדי? לא, אמרתי להם. יש לו צחוק מתוק, כמו של ילד קטן. הוא צוחק הרבה יותר מכפי שאתם משערים. הוא ביישן להפתיע. הוא ביצע עבורי ראפ פרטי (למרבה הצער, ההקלטה כבר לא פעלה בשלב הזה). 

אה, ופעם אחת, כשהיה ילד על סף גיל ההתבגרות, הוא קיבל ציון גבוה במבחן בבית הספר. והם הכריחו אותו לעשות את המבחן פעם נוספת, בלי שאף אחד יישב לידו. עכשיו אתם מבינים? 

(מאנגלית: מעיין זיגדון)

•    •    •    •    •

ההבדל הקטן בין אלוהים, ישו וקניה ווסט

הרצון לשנות את האנושות, החשיבות העצמית המתפוצצת והפה הגדול שמספק הצהרות מנופחות ומוגזמות הובילו את קניה ווסט להיות מקור לאינספור בדיחות רשת, לצד השראות לכמה הברקות משעשעות. אחת מהן היא חידון אינטרנטי שבו נדרשים הגולשים לנסות לנחש "מי אמר את זה: אלוהים, ישו או קניה ווסט".

האיש שרק השבוע עשה סלפי עם הילארי קלינטון חתום, למשל, על המשפט "אני חי בעתיד, ולכן ההווה הוא העבר שלי". בגיל 38 נדמה שהוא כבר הצליח לבסס לעצמו מעמד בלתי ניתן לערעור בתעשיית המוסיקה העולמית, ובוודאי בתוך ז'אנר ההיפ הופ והפופ שבו הוא יוצר. הוא מכר עד היום יותר מ־21 מיליון אלבומים ויותר מ־100 מיליון עותקים דיגיטליים, זכה ב־21 פרסי גראמי (הכי הרבה אי פעם שהשיג אמן בגילו) ונבחר גם השנה על ידי מגזין "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם.

אפילו אם לא שמעתם שום שיר שלו, סביר להניח שנתקלתם בשמו בהקשר כזה או אחר. הוא נולד בשם קניה אומרי ווסט באטלנטה, והתפרסם בתחילת שנות האלפיים כשעבד כמפיק מוסיקלי והיה אחראי להפקת האלבום המצליח של ג'יי זי, "The Blueprint". בהמשך הפיק להיטים לאלישיה קיז, ג'נט ג'קסון, לודאקריס וג'ון לג'נד. רק השנה כבר היה מעורב בשירים שיצאו לביג שון, מדונה וריהאנה, והקליט שיר עם פול מקרטני.

הונו מוערך ב־120 מיליון דולר, שלא לדבר על חשבון הבנק המנופח אפילו יותר של זוגתו בשלוש השנים האחרונות, כוכבת הטראש קים קרדשיאן. באפריל האחרון הגיע הזוג במטוסו הפרטי לביקור ראשון בישראל. הם ביקרו במקומות הקדושים, הטבילו את בתם נורת' בכנסייה הארמנית בירושלים וסעדו עם ראש העיר ניר ברקת.

באותו ביקור נעשה ניסיון להרים הופעת הפתעה חינמית במגדל דוד, אך למרות המאמצים לא התקבלו לכך אישורים מהגורמים הביטחוניים והרעיון נפל. הפיצוי: הופעה מלאה בחודש הבא באיצטדיון רמת גן.

ווסט הוא ספק פרובוקציות נודע. יש לו אינספור כאלו ברזומה: ניסיון גניבת הפסלון מטיילור סוויפט, עזיבה הפגנתית של האולם לאחר הפסד בטקס פרסי המוסיקה האמריקנית או נזיפה ב"שני צופים שלא רוצים לעמוד" במהלך הופעה באוסטרליה - רק כדי לגלות אחרי שתי דקות מביכות שהם יושבים על כיסאות גלגלים.

בעבר הסתבך עם אנשי הליגה נגד השמצה כשאמר בראיון לתחנת רדיו מניו יורק: "תן לי לספר משהו על ג'ורג' בוש וכספי נפט לעומת אובאמה ואפס כסף. אומרים שאובאמה לא יכול לבצע צעדים מסוימים, והסיבה היא שאין לו את הקשרים לכך. לשחורים אין את אותה רמה של קשרים שיש ליהודים. לשחורים אין את אותם קשרים שיש למי שמעורב בעסקי הנפט".

אלבומו האחרון "Yeezus", שיצא ב־2013, זכה לתשבחות ונבחר לאלבום השנה במרבית מגזיני המוסיקה והבידור. ההצלחות המוסיקליות של השנים האחרונות, המותג הנוצץ והידיעה שבלי קשר לאיכות המוצר ווסט יידע לגנוב את הכותרות, רק מעצימים את הציפייה לאלבומו הבא.

ניר וולףטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו