התינוקת ששינתה את העולם

אמא ואבא שלי, לסלי וג'ון, הגיעו מבריסטול שבדרום־מערב אנגליה. לשניהם היתה ילדות די קשה. לאמא מעולם לא היתה משפחה של ממש, לפחות לא במובן המסורתי. אבא שלה עזב אותם כשהיתה בת שנתיים, כך שהיא מעולם לא הכירה אותו. אמא שלה אף פעם לא היתה בבית, תמיד עבדה או יצאה לבלות.

אמא בילתה את רוב זמנה עם סבא וסבתא, ומאוחר יותר - עם דודה שלה פגי, שניסתה להנחיל לה קצת משמעת, והיתה קשוחה איתה. כנערה היא התמרדה, צבעה את השיער לבלונדיני, התחילה לשתות, לעשן ולהסתובב בבר במרכז בריסטול, שם הצליחה לקבל סיגריות ומשקאות מהלקוחות הקבועים. היא עזבה את בית הספר בהזדמנות הראשונה, כשהיתה בת 14, ומצאה עבודה במפעל תחתונים בעיר. 

בבר הזה היא פגשה את אבא שלי, ג'ון. הוא היה נשוי באותה תקופה, ומבוגר מאמא שלי בשש שנים. 

גם החיים המוקדמים שלו לא היו קלים. אמא שלו מתה מסרטן כשהיה בן 10. הוא, אחיו קית' ואבא שלהם יצרו משפחה של גברים. הם גרו בשיכונים בבריסטול, דיור זמני שנבנה אחרי מלחמת העולם השנייה כדי להחליף את מאות הבתים שנהרסו בהתקפות האוויריות של הנאצים.

סבא שלי התקשה לגדל את שני הבנים. אבא עזב את בית הספר בגיל 14, ובגיל 21 כבר היה נשוי ואב לשתי בנות, שרון ובוורלי. הנישואים לא החזיקו מעמד, ואבא מצא את עצמו מגדל שתי ילדות צעירות ומנסה לעבוד במקביל. השכנים טיפלו בבנות זמן קצר, אבל שרון נלקחה על ידי הרשויות, ואת בוורלי גידלה הבת של אמו החורגת. 

אמא ואבא היו שני לא יוצלחים שמצאו זה את זה. בהתחלה הם ישנו בקרונות רכבת. בסופו של דבר מצאו עבודה והקימו יחד בית, אחרי שהגירושים של אבא אושרו. שרון באה לגור איתם. 

אחרי שהתחתנו, הם רצו ילד משותף, אבל נדמה היה שאמא לא מצליחה להיכנס להריון. די מהר היא הבינה שמשהו לא בסדר, ועברה בדיקות כדי להבין למה אינה מצליחה להרות. התברר שיש לה חסימה בחצוצרות. ב־1970 היא עברה ניתוח בבית החולים המלכותי של בריסטול, אבל הוא לא צלח.

הרופאים אמרו להם שאין להם סיכוי להיכנס להריון. השנים חלפו, ואמא נכנסה לדיכאון.

לאבא היתה עבודה קבועה, גם אם לא בשכר מרשים, כנהג משאית בחברת הרכבות הבריטית. אמא עבדה בכמה עבודות, ובמקביל טיפלה בשרון. הם קנו בית קטן בבריסטול. אמא חשבה שברגע שיתיישבו בבית משלהם, היא תצליח להיכנס להריון. אבל זה לא קרה.

בעת ביקור אצל הרופא שלה, שטיפל בדיכאון שממנו סבלה, הוא הציע לה לפנות לסיוע של מומחים בקליניקה המרכזית של בריסטול, המקום שאליו נשלחו כל האנשים שסבלו מבעיות פוריות. אני חושבת שהרופא רק ניסה לתת לה קצת תקווה, כי האמין שמקור הדיכאון שלה בכך שהיא לא מסוגלת להרות וללדת.

הרופא הציע לאמא לכתוב למנהלת המרפאה, ד"ר רוזלין הינטון, ולברר איתה אם יש דרך שבה תוכל להרות. אמא כתבה את המכתב ביוני 1976, וקיבלה תשובה מד"ר הינטון: "תודה על מכתבכם. אשמח, כמובן, להיפגש איתך ועם בעלך. אני יכולה להציע לכם תור ביום חמישי, 6 ביולי, בשעה 10:45. יחד עם זאת, אחרי ניתוח כמו שעברת, את בוודאי מבינה שאין סיכויים רבים שניתן יהיה לעשות משהו".

עם מעט מאוד סיבות לאופטימיות הם נסעו להיפגש עם ד"ר הינטון. אמא עברה שורה של בדיקות כואבות, והרופאה איששה את חששותיהם, שאין שום סיכוי לתינוק. הבדיקות הראו שלא ניתן לנתח את החצוצרות. 

ד"ר הינטון סיפרה לאמא ולאבא על עבודתו של גינקולוג אנגלי בשם פטריק סטֶפּטוֹ, בעיר אולדהם. סטפטו חיפש מטופלות עם חצוצרות חסומות. זאת היתה רפואה ניסיונית, מחקרית, וד"ר הינטון אמרה שהטיפול "נשמע כמו מדע בדיוני, עם סיכוי של אחד למיליון שיצליח".

אבל האפשרות הזאת סיפקה לאמא ואבא ניצוץ של תקווה. הם ביקשו מהינטון להעביר אליו את פרטיהם. אמא לא באמת הבינה את הדברים שאמרה לה הרופאה, היא שמעה שסטפטו ביצע טיפולים פרטיים במטופלות עשירות, וחשבה שיש לו טכניקה שעובדת. רק בשלב מתקדם של ההריון שלה הבינה שהטכניקה שלו מעולם לא בוצעה בהצלחה לפני כן.

•   •   •   •

בסתיו של שנת 1976 קיבל ד"ר פטריק סטפטו מכתב מד"ר הינטון, שתיאר את ההיסטוריה הרפואית של אמא שלי. סטפטו ראה שאמא עדיין מסוגלת לייצר ביציות שניתן להפרות. אבא כבר הביא לעולם את שרון ובוורלי, כך שנראה היה שהוא פורה. הרעיון של סטפטו היה לקחת ביצית מאמא, ובצלחת פטרי לקרב אליה זרע שיילקח מאבא. אחר כך להמתין בסבלנות ובזהירות עד שהביצית תופרה והתאים יתחילו להתפצל, ואז להשתיל את הביצית בחזרה ברחם של אמא, להמשך שגרתי של הריון. 

עשרה ימים לאחר שד"ר הינטון אישרה שיצרה קשר עם סטפטו, הוזמנו אמא ואבא לראיון אצל הרופא. הם קיבלו כרטיס פגישות, שעליו נכתב: "מר פ' סטפטו מוסר את ברכתו ומציע שתיפגשו ביום רביעי, 10 בנובמבר 1976, בשעה 15:15, ברחוב ג'ון במנצ'סטר".

אמא ואבא זכו לקצת תקווה - עכשיו נותר רק העניין הפעוט של הגעה לפגישה באחר צהריים של יום רביעי, במרחק 300 קילומטרים מהבית.

אמא אמרה שמהרגע שפגשה את סטפטו הרגישה שהיא יכולה לסמוך עליו. למרות שהיה קצר בדבריו ומקצועי, היא מעולם לא פיקפקה ביכולתו לסייע לה להרות. הוא הסביר לה שלפני שתוכל לעבור את טיפולי ההפריה הוא יצטרך לבצע לפרוסקופיה, כדי לבדוק את השפעות הניתוח הקודם שעברה ולקבוע אם ניתן להוציא את הביציות שנותרו בשחלות שלה.

פטריק סטפטו כתב שאבא היה מאוד מגונן כלפי אמא, ולא רצה לסכן אותה. על אמא כתב: "הגברת בראון היתה שקטה ונחושה, לא נוטה לפאניקה, ותסבול את כל מה שצריך בשלווה סטואית". סיכום די מוצלח של אמא שלי, מפגישה אחת בלבד!

ב־26 בפברואר 1977 חזרה אמא לאולדהם לניתוח לפרוסקופיה. החדשות לא היו טובות. סטפטו אמר לה שאי אפשר להוציא ביצית מהשחלה שלה בלי ניתוח, והניתוח יהיה יקר מאוד.

בתחילת הקיץ נסעו אמא, אבא ושרון בקרוואן, לחופשה קצרה. כשחזרו הביתה מצאו בתיבת הדואר מעטפה ובה צ'ק על סך 800 פאונד: אבא זכה בהימורים במשחקי כדורגל. עכשיו הם היו יכולים להרשות לעצמם לבצע את הניתוח.

זמן קצר לאחר הלידה: הצוות הרפואי מציג את התינוקת שעשתה היסטוריה // צילום: GettyImages

ב־8 באוגוסט 1977 ביצעו סטפטו ועוזרו, ד"ר בוב אדוארדס, את ניתוח הלפרוטומיה (ניתוח פתיחת בטן), כדי להוציא ביציות מהשחלות שלה. בוודאי אחטא למדע, שהיה מעורב בתהליך; אני יודעת רק שהנוזלים היו צריכים להיות בדיוק במידה הנכונה, כלים מיוחדים הומצאו לפעם הראשונה, וכל העת הסתובבה באוויר התחושה שמה שהם עושים לא בהכרח נכון מבחינה מוסרית, ואולי לא אפשרי בכלל - תחושה שהנחילו רופאים אחרים.

סטפטו ואדוארדס נלחמו את המלחמות האלה, ואמא היתה רק אחת מנשים רבות שבהן הם טיפלו בבית החולים באולדהם, שבו הקימו את המרפאה החלוצית שלהם. למעשה, אישה אחרת נכנסה להריון, והיתה בדרכה להיות הראשונה - אבל למרבה הצער, היא איבדה את העובר.

מכיוון שהטיפולים התקיימו במרחק של כמעט 300 קילומטרים מהבית, הם הצריכו נסיעות רבות. אמא נשארה באולדהם במשך שבועות שלמים, ופגשה נשים נוספות שעברו את אותו טיפול, אולם אצל כולן הוא לא צלח, והן שבו לבתיהן בלי תינוק. היא בכתה למראה העצב שלהן.

ב־10 בנובמבר 1977, בשעה 11:00, עברה אמא ניתוח להסרת ביצית, ואבא התבקש לייצר דוגמית טרייה של זרע. 

לפני שאמא התעוררה, עמל הצוות לערבב את הביצית והזרע יחד. השאלה הראשונה של אמא לסטפטו, כשהתאוששה מהניתוח, היתה "הוצאת ביצית?". הוא ענה לה: "כן, ביצית נחמדה מאוד. את יכולה לחזור לישון". 

עכשיו הגיע תורם של בוב אדוארדס והצוות שלו. ג'יין פורדי, שהתבוננה מבעד לעדשת המיקרוסקופ באותו לילה, הבחינה שההפריה של הביצית התרחשה, ותיעדה את קיומו של עובר בן שני תאים. ברגע שהעובר התחלק לשמונה תנאים, הכינו את אמא לתהליך הסבוך של השתלת הביצית המופרית ברחמה. אחרי שהשלב הזה הושלם, חזרו אמא ואבא לבריסטול.

בתחילת דצמבר 1977 נסעה אמא עם שרון באוטובוס למרכז הקניות ברודמיד שבעיר, כדי לערוך קניות לחג המולד. כששבו הביתה, בידיים עמוסות בשקיות כבדות, המתין לאמא מכתב שהגיע מאולדהם. אבא היה בבית, ועל כן קרא כבר את המכתב. במכתב היה כתוב:

"רק הודעה קצרה, ליידע אותך שהתוצאות המוקדמות של בדיקות הדם והשתן שלך מאוד מעודדות, ומעידות על כך שאת אולי בשלבים המוקדמים של הריון.

"אנא קחי את הדברים ברוגע - בלי סקי, טיפוס או כל דבר מאמץ אחר, כולל קניות לחג המולד!

איחולים חמים, 

בוב אדוארדס".

אבא המתין לאמא חסר סבלנות, וכשהגיעה, נזף בה על כך שסחבה כל כך הרבה, בדיוק אחד הדברים שהתבקשה שלא לעשות. שניהם היו המומים, וקראו את ההודעה שוב ושוב. אמא שמרה את המכתב בארון לנצח.

•   •   •   •

אמא שתתה רק משקה אלכוהולי אחד כשהיתה בהריון - כוסית שרי בחג המולד. אבל זה עשה לה בחילה, והדאגה שתאבד את התינוק גרמה לה להתנזר מאלכוהול עד אחרי שנולדתי. אבל היא כן עישנה, לאורך כל ההריון. החביאה סיגריות בתיק ונשפה את העשן מחוץ לחלון השירותים בבית החולים באולדהם, גם בשלבים המתקדמים של ההריון.

ד"ר אדוארדס התיידד עם אבא בשבועות האחרונים של ההריון, והיה לידו כדי לתמוך בו. מכיוון שלא היה רופא, הוא לא בדק את אמא, אבל בא לבקר אותה כמה פעמים כשההריון היה בשלבים המתקדמים. תמיד מיהר להגיע מקיימברידג', שם היו המעבדות שלו, לאולדהם. את אמא שיעשעה העובדה שהוא נעל סנדלים בכל מזג אוויר.

הפעם הראשונה שבה הבינו אבא ואמא שהלידה שלי תמשוך תשומת לב תקשורתית היתה באפריל, לפני שנולדתי. ה"ניו יורק פוסט" פירסם כתבה שלפיה "קיימים הריונות כתוצאה של עבודתם החלוצית והסנסציונית של אדוארדס וסטפטו".

הדברים עוררו עניין בעיתון מקומי באולדהם, וב־20 באפריל 1978 דיווח העיתון שתינוק המבחנה הראשון בעולם ייוולד באולדהם בחודש יולי, ושלהורים הוצעו 100 אלף פאונד על הזכויות הבלעדיות לסיפור. סכומי הכסף העצומים היו ספקולציות של העיתונים, שהרגישו שמישהו מסתיר מהם את הסיפור. מבחינתם, הסיבה האפשרית היחידה למסתורין היתה שגוף תקשורת אחר זכה בזכויות הבלעדיות על הסיפור.

אבל האמת היתה שהלידה שלי היתה עדיין במרחק שלושה חודשים, ואף שהרופאים היו מרוצים מהתקדמות ההריון, לא היה להם מושג אם הוא ימשיך כתקנו. במהלך כל ההריון אמרו הרופאים שהתפתחות העובר ברחם של אמא איטית, ומכיוון שהם הלכו בדרך לא מוכרת, הם לא יכולים להיות בטוחים שהיא תלד.

למעשה, רק עכשיו התחילו אמא ואבא להבין עד כמה משמעותית תהיה הלידה. אף על פי שנאמר להם שזה תהליך ניסיוני ופורץ דרך, אמא חשבה שתינוקות בוודאי כבר נולדו בשיטה הזאת. רק ההתעניינות התקשורתית גרמה לה להבין שזה עומד להיות תינוק שונה מאוד.

בגלל ההתעניינות התקשורתית, הנסיעות שלהם מבריסטול לאולדהם ובחזרה הפכו מורכבות יותר ויותר. יום אחד, אחרי שאמא חזרה מאולדהם, נשמעה דפיקה בדלת. זה היה כתב של ה"סאן". אבא היה במקרה בבית, היות שקפץ באמצע יום העבודה לבדוק מה שלום אמא.

לואיז, יחד עם תאומים שנולדו כתוצאה מהפריית מבחנה. תקווה לזוגות מסביב לעולם // צילום: רויטרס

אמא סרגה בגדי תינוקות כשהפעמון צילצל. אבא פתח את הדלת, וזאת היתה הפעם הראשונה ששמע את הביטוי "תינוק מבחנה". הוא אמר לעיתונאי, צ'רלס גארסייד: "חבר, נראה שאתה יודע יותר ממני". במובנים רבים, זה כנראה היה נכון.

גארסייד המשיך להגיע לבית של אמא ואבא ולהשאיר להם פתקים בתיבת הדואר. ב־27 באפריל הוא השאיר לאבא פתק: "מר בראון היקר, אנחנו לא יכולים להמשיך להיפגש ככה. כל מה שרציתי הבוקר זה לשאול אותך אם קיבלת את מכתבי הראשון. רציתי גם להפנות את תשומת ליבך למאמר המצורף, שפורסם אתמול ב'דיילי מייל', כעדות לעניין הרב שמעורר הסיפור.

"כפי שכתבתי במכתבי הקודם, אני בסך הכל רוצה שתקשיבו למה שיש לי לומר. העיתון שלי מעוניין לראיין אותך ואת לסלי בקשר לתקוות ולרגשות שלכם בשלב זה. אתה יכול לסמוך עלי לחלוטין שלא אזכיר את שמכם ולא אחשוף את זהותכם בשום צורה.

"בתמורה נעניק לכם תשלום כספי משמעותי, שבו אולי תרצו להשתמש כמקדמה לבית חדש, או לכל מטרה שתרצו. 

"אני מפציר בך שלפחות תקשיב למה שיש לי להגיד. אם אתה עדיין לא בטוח, אז אולי אוכל לפגוש את אביך, או את חמיך, או את מי שתרצה, מתי שתרצה, והם יוכלו למסור לך את הפרטים.

"אני נמצא כעת בהולידיי אין בבריסטול. אם אתה או קרוב משפחה תוכלו לטלפן אלי הערב, בשעה הנוחה לכם, אשמח לבוא אליכם ולשטוח בפניכם את ההצעות שלי. הדבר האחרון שאני רוצה זה להטריד אותך או את המשפחה שלך. אז אין לך מה להפסיד, רק להקשיב למה שיש לי לומר". 

זו היתה הפעם הראשונה שכסף הוזכר על ידי גוף תקשורת. הביטוי "עיתונאי עם פנקס צ'קים" יקרום בקרוב עור וגידים עבור אמא ואבא. בינתיים הם הורידו פרופיל, ואפילו לא אישרו שהם הזוג המדובר. הם רק קיוו שההריון יימשך כסדרו. 

לאבא היה מושג רב יותר מלאמא על ההתעניינות הבינלאומית בלידה. בוב אדוארדס עידכן אותו בחשיבות הנושא ובתגובות שהלידה צפויה להצית מסביב לעולם. הם החליטו לא לספר לאמא דבר, כדי לא להלחיץ אותה במהלך ההריון. אין ספק שב־1978 זה היה יותר עולם של גברים, ואבא ובוב אדוארדס היו אלה שהתמודדו עם התקשורת, בסופו של דבר, בלי להתייעץ עם אמא.

בערך חודש אחרי ביקורו של גארסייד בבית הוריי באה אמא לביקור במרפאה באולדהם. היא בדיוק סיימה לעשן סיגריה סודית מהחלון, חזרה למיטה שלה ופתחה חוברת תשבצים. ד"ר סטפטו נכנס לראות אותה ושאל, "ראית את העיתונים היום?"

אמא השיבה שלא.

"יש כמה סיפורים שהתפרסמו שם. כרגע הם רק מדברים על אישה באולדהם. אני לא מרוצה מזה שתהיי פה, למקרה שהתקשורת תמצא אותך. אני רוצה לשלוח אותך הביתה. תוכלי לבקש מג'ון שיבוא לאסוף אותך מהתחנה בבריסטול?".

סטפטו ואשתו הסיעו אותה לתחנה והעלו אותה לרכבת. העובדה שהוא דאג כל כך שהתקשורת תבחין בה, ולכן ליווה אותה באופן אישי לתחנה, הסבה את תשומת ליבה לכך שאולי זה לא הריון ככל ההריונות. כשהגיעה לבריסטול היא צעדה הביתה, מרחק כמה קילומטרים, עם המזוודה שלה. סטפטו ואדוארדס היו משתגעים לו ידעו מה עשתה. גם אבא כעס מאוד כשראה אותה מגיעה הביתה בהפתעה, מיוזעת ועצבנית, אחרי נסיעה ברכבת והליכה ארוכה.

•   •   •   •

בשלושת החודשים האחרונים גדל הקרקס התקשורתי סביב ההריון של אמא. הניחושים גברו, ופיסות מידע לגבי המאורע הגדול התחילו לדלוף לתקשורת.

אמא נרשמה לבית החולים הכללי באולדהם בשם ריטה פרגוסון, והצוות שם קיבל כתובת בדויה באולדהם. מעטים ידעו שהיא הרתה באמצעות הפריה חוץ־גופית, ושההתעברות התרחשה במעבדה, תחת עינו הפקוחה של אדוארדס. גם בין אנשי הסגל הבכירים, רק בודדים ידעו ש"ריטה" היא בעצם "האמא של תינוק המבחנה", האישה שאותה חיפשו העיתונאים שצבאו על דלתות בית החולים.

בני הזוג "פרגוסון" נרשמו לפעמים לבתי הארחה סמוכים. חלק מקרובי המשפחה של אמא הכירו את שם הקוד, שלחו מכתבים לשם הזה, והתייחסו אליה בשיחות טלפון כאל ריטה.

אמא לא ראתה הרבה מהסיקור התקשורתי, מכיוון שהתחבאה בבית החולים. היא הבינה את גודל המהומה שהתרחשה בחוץ רק כשהגיע למחלקה זר פרחים מה"דיילי אקספרס". מובן שהם ניסו להיות ידידותיים כדי לזכות בסיפור.

סטפטו נעזר במשרד מכובד של עורכי דין מאולדהם. הוא לקח את אבא להיפגש עם פול וינסנט, שהיה אחד השותפים במשרד. וינסנט הפך לעורך הדין של המשפחה, ועליו הוטלה המשימה לחתום על עיסקה כלשהי עם התקשורת. היו הצעות, והצעות נגדיות, ומהומה תקשורתית עטפה את בית החולים. 

מתוך לחץ לנסות ולגונן על אמא הסכימו הגברים - אבא, בוב אדוארדס, פטריק סטפטו ופול וינסנט - לחתום על עיסקה עם ה"דיילי מייל", שהעניקה לעיתון זכויות בלעדיות על סיפור הלידה. בתמורה הבטיח העיתון להגן על אמא ואבא מפני התקשורת, וכך גם להגן כמובן על הסיפור הבלעדי, הסנסציה הבינלאומית שלו, מפני המתחרים.

העיתון גם מצא לאבא מקום לגור בו - עד אז הוא ישן לרוב במכונית שלו, במאמץ לחסוך כסף, ולפעמים, כשהיה לו כסף, שכר חדר במוטל זול בסביבה. כתבי העיתון היו צמודים לאבא, לכאורה כדי לשמור עליו, אבל למעשה כדי לוודא שהוא לא מדבר עם אף אחד אחר. באחת הפעמים, אבא הוברח למשרדו של פול וינסנט כשהוא מכוסה בשמיכה.

למעשה, היה כל כך הרבה עניין סביב המשרד עד שחלק מהחוזים נוסחו ונחתמו בביתו של וינסנט. החוזה הראשי מול ה"דיילי מייל" נחתם ב־2:30 לפנות בוקר, במטבח שלו.

הבראונים. אמא היתה רק אחת מנשים רבות שטופלו בבית החולים באולדהם // צילום: GettyImages

אמא ואבא חיו חלק גדול מחייהם סמוך לקו העוני, כך שכל עיסקה שהציעה להם כסף היתה אטרקטיבית, במיוחד אם פירוש הדבר היה שיוכלו לקנות ציוד חיוני לתינוק. הם גם חששו מהתמודדות עצמאית מול התקשורת - וה"דיילי מייל" הציע להם הגנה. העובדה של"דיילי מייל" היה חוזה בלעדי עם הוריי רק הכעיסה את העיתונים הארציים האחרים, שייאושם הפך בוטה יותר ויותר, ואיתו המאמצים שלהם לחשוף את הסיפור או לספק זוויות שונות עליו. 

הרגע המביך והמחליא ביותר היה כשעיתונאי, שהיה נואש להשיג את הסיפור, התקשר לבית החולים והודיע על פצצה בבניין. המטופלים פונו, ניתוחים הופסקו בעיצומם. העיתונאי היה עלול להרוג מישהו. אבל אמא הוצאה החוצה בצורה אנונימית - איש לא זיהה אותה.

הימים חלפו, והציפייה ללידתי גברה. העיתונים הפכו יותר ויותר נרגשים. ה"דיילי מייל" הביא את אמא של אמא ואת בן זוגה לביקור בבית החולים. אנשי צוות בבית החולים, כולל אחיות, קיבלו הצעות כספיות בפאבים המקומיים כדי לספר כל מה שהם יודעים על "אמא מבחנה".

אמא, למרבה המזל, שהתה בחדר פרטי, ולא היתה מודעת לכל המתרחש בחוץ. הרופאים לא הרשו להביא לה עיתונים, וכל דבר שנשלח אליה עבר בדיקה. היא הורשתה לצאת רק לחלקים אחרים של בית החולים, ורק לצורך בדיקות. היה לה חדר אמבטיה פרטי.

אבא שתה ופיטפט עם העיתונאים מה"דיילי מייל", שהיו מאוד ידידותיים כלפיו, אבל בה בעת צברו יותר ויותר פיסות מידע, שאותן ישבצו אחר כך בתוך הסיפור שלהם. עם הרקע העני של אבא ואמא, היה קל להרשים אותם בארוחה טובה או בפריט לבוש חדש לאמא. הכל היה כסף קטן לעיתון, שידע היטב את ערכו של הסיפור בעולם.

בימים האחרונים לפני שנולדתי השתעממה אמא מהישיבה בחדר הקטן והמבודד. אבא הביא לה טלוויזיה קטנה מהבית. על החלונות הותקנו רשתות, כדי למנוע מצלמים לצלם את חדרה מבניינים סמוכים.

•   •   •   •

ב־25 ביולי יצאה אמא לעוד בדיקה. פטריק סטפטו נכנס לחדר ואמר: "לסלי, אני חושב שהגיע הזמן שהתינוק ייוולד". הוא אמר לאמא לא לומר דבר לאיש, אפילו לא לאבא או לצוות האחיות. הוא אמר שיטלפן לאבא בעצמו ויודיע לו על תוכניותיו. החשש שלו היה שהכתבים מה"דיילי מייל", שהיו צמודים לאבא, ינסו להיכנס לבית החולים אם יידעו שהניתוח הקיסרי עומד להתבצע.

סטפטו סיפר על תוכניותיו לאותו יום רק לקרובים שבמקורביו. הוא פחד שאם יותר מדי אנשים בבית החולים יידעו על הניתוח המתוכנן, מישהו מהם עלול לספר על כך לעיתונאים, תמורת תשלום. 

מכיוון שאמא היתה לפני ניתוח, אסור היה לה לאכול, אבל סטפטו לא יכול היה לשים ליד מיטתה את השלט הרגיל, "בצום", שהיה מסגיר את תוכניותיו לאנשי הצוות. ארוחת הצהריים הוגשה, אפוא, כסדרה, וסטפטו ביקש מאשתו שינה שתבוא לבקר את אמא. שינה הכניסה את האוכל לשקיות שהביאה איתה, והוציאה אותן החוצה בתיק היד שלה. שתיהן ציחקקו בעת ששפכו את המשקאות של ארוחת הצהריים לכיור.

אבא ושרון באו לביקור אחר הצהריים, ואמא לא הצליחה להסתיר מפניהם את הסוד. היא סיפרה להם שהתינוק עומק להיוולד הלילה, אבל השביעה אותם לסודיות. בסוף הביקור הם נלקחו על ידי המשגיחים שלהם מטעם ה"דיילי מייל" לדירה קרובה, שם שמר עליהם העיתון כדי ששאר העיתונאים לא יצליחו למצוא אותם.

מאוחר יותר נקראה אדית אסטל, אחות חדר הניתוח, אל חדרה של אמא. היא כיבתה את האורות כדי ששאר הסגל יחשוב שאמא ישנה, ואז הוציאה פנס, הדליקה אותו, ולאור הפנס הכינה את אמא לניתוח. זה הצחיק את שתיהן.

אדית חיברה לאמא קטטר, הורתה לה להעמיד פנים שהיא ישנה במקרה שמישהו ייכנס, ויצאה מהחדר. אמא שכבה בחושך, ועד מהרה בא מישהו לקחת אותה לחדר הניתוחים. בעת שהסיעו את מיטתה במסדרונות, היא ראתה שורה ארוכה של שוטרים, ששומרים על הדרך מחדרה לחדר הניתוח. 

השלב הבא עבורה היה חומר ההרדמה. אחריו, אמא זוכרת מישהו שאומר לה: "לסלי, את רוצה לראות את התינוקת שלך? זאת בת". היא ראתה אותי במטושטש ונרדמה שוב, עד למחרת.

נולדתי. הצוות הרפואי כינה אותי "נורמלית", אבל לא כך רצתה התקשורת להציג את העניין. בתוך שעות ספורות הופיעו כותרות מסביב לעולם, מודיעות על "נס של תינוקת".

הלידה שלי הציתה דיונים מכל מיני סוגים. היו אנשים שטענו שכל העניין מנוגד לאלוהים ולדת, שאסור להביא כך ילדים לעולם. אחרים דנו בזכויות ובחטאים של "עיתונאי פנקס הצ'קים", וטענו שבלתי סביר שלגוף תקשורת אחד תהיה בלעדיות על סיפור חשוב כזה. היו שהתרגשו מפריצת הדרך המדעית והרפואית, והיו שטענו שמדובר בראשיתה של מדיניות "תינוקות בהזמנה". אמא ואבא רק רצו שיניחו להם ולתינוקת שלהם לנפשם.

לזוגות חשוכי ילדים מסביב לעולם הסיפור שלי הביא איתו תקווה. תקווה שאולי גם הם יזכו להוליד ילדים. 

(מאנגלית: מעיין זיגדון)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו