לא תאמינו למי אני, אברי גלעד, אומר תודה

היתה מסיבה השבוע, בטח לא הייתם. מסיבת דירוגה של ישראל במקום הרביעי בכלכלות העולם שהפגינו את הביצועים הכי טובים בשנה החולפת. שווה מסיבה כי זה נתון מדהים, אבל אני לא חש ולו אסירות תודה קטנטנה של אף אחד כאן, כי אסירות תודה נמחקה ממפת הרגשות הישראלית, ועצוב לי בלב כי זה רגש שעדיין מותר לבטא. במיוחד קשה לבטא אסירות תודה לליברמן. קשה לפרגן לו כי הדיבור שלו כה תוקפני ומקטין, שקצת לא מגיעה לו מילה חמה, אבל מה לעשות, הוא היה שר האוצר, בתקופתו קרה הפלא הזה, אז הקרדיט שלו.

ככה זה עובד. ואני אומר את זה כברנש שלא מבסוט מליברמן כלל ועיקר, לא מהקיטוב ומהתיעוב שהוא יוצר בכל פעם בכיוון אחר, לא משיטת שלטונו במפלגתו, ולא ממה שנדמה לי שלא קיבל אצלי תשובה ממש טובה - מה הסיפור שלו עם השחיתות. מסביבו תמיד ענן של שלמונים, והוא נותר בתומתו. נס חנוכה ממש. אבל מה שחייבים לומר - חייבים: האיש כנראה עשה עבודה מעולה במשרד האוצר, והביאנו הלום.

תאמרו - יופי לנו בטבלה, זוועה לנו במשכנתא. צודקים. אבל תחשבו מה היה קורה פה לו היינו במקום ה־56, למשל. דמעות כמים. אז תודה על ההייטק, והגז, וגם על הממשלה היוצאת שלא משנה כמה קוללה, נמצאה מברכת את הכלכלה. אנחנו פריבילגים. העולם עובר טלטלה משוגעת, אינפלציה דו־ספרתית, ואנחנו פה, בבועה קטנה שלנו בלב המאפליה, איכשהו בסדר. תודה, ליברמן.

ויש לי עוד תודה. לאמריקנים. הם יצאו במקום ה־20 בטבלת הכלכלות. אנחנו 4. לא נעים. זה מביא אותי לחשוב - השבוע אושר הסיוע האמריקני לישראל. למה אנחנו לוקחים מהם סיוע? יש להם בעיות חמורות ביותר, הם מפזרים כספים שאין להם. הם בפתחו של משבר כלכלי עז, הם נותנים עשרות מיליארדים לאוקראינה, היתה להם פצצת ציקלון הרגע, למה שלא נגיד - ת'נק יו אנקל סם, אנחנו לא צריכים יותר. יאמר ראש הממשלה בביקורו - אין בעולם מילים להודות על כל מה שקיבלנו, אבל עכשיו אנחנו לא צריכים. אנחנו סיפור הצלחה. אנחנו יכולים ללכת על רגלינו, לפחות עד שינסו להפיל אותנו שוב.

זה יכול להיות מסר חשוב, מעלה את קרנה של המדינה, סותם פיות אנטי־ישראליים, יוצק גאווה בליבנו וכבוד למעמדנו. חאלס להיות נצרכים. לא נאה להיות הנזקקים העשירים. נשחרר, רק טוב יבוא מזה. ושוב, תודה על הכל.

בינה

כבר כתבתי על זה בקצרה בשבוע שעבר, ואני מרחיב השבוע על עניין הצ'ט־בוט, הבינה המלאכותית שעונה על כל שאלה ששואלים אותה בתוך חצי שנייה ומבצעת כל משימה בשבריר. לא יודע אם כבר נחשפתם, אבל מדובר במהפכה שתשנה את עולמנו במהירות מסחררת בתוך פחות משנה. זה בטלפון שלכם עכשיו, אתם כותבים CHAT.GPT ומתחילים לבדוק מה זה עושה. בגדול זה מוח חיצוני, בריין־און־קי. לא צריך לחשוב כבר בעצמכם, רק לבקש. "כתבי לי מכתב פרידה מחברה יקרה הנוסעת לשליחות בבורמה". כותבת. "כתבי לי מאמר על זני חצילים באוקלהומה". כותבת. "כתבי לי מתכון לממרח טופו פיקנטי לשישה סועדים". נותנת. אשתי ביקשה - "כתבי לי תזה על השפעת הפרעת קשב על זוגות שנולד להם ילד ראשון". בתוך שנייה התזה הותזה על מסך. אמת, לא טובה כמו התזה המקורית שאשתי כתבה במשך יותר משנה, אבל זה זמני. בתוך זמן קצר גם זה יהיה מדויק.

זה אומר שאין עוד למידה באופן שהכרנו עד לפני שבוע. אין עוד כתיבת עבודות. לא בבית הספר, לא באקדמיה, לא באוניברסיטה. ושוב, זה לא עתיד רחוק, זה כבר כאן. בינתיים, בעיקר באנגלית. ייקח לעברית כמה שנים, אבל זה זמן שאול. איזה כלי יחליף את כתיבת העבודה, שרק עכשיו החליפה את המבחנים הרגילים? האם ייווצרו עבודות אקדמיות אמיתיות, או שכל התארים וכל הכיבודים וכל האותיות לפני השם יהיו תוצר של חשיבה מלאכותית? ומה ערך יהיה בכלל לתארים? ובכלל, מה יעשו הכותבים על סוגיהם השונים? הרי התוכנה הזאת יודעת גם לכתוב שיר, וסיפור, ועבודת גמר, ותסריט לסדרה, וקוד לתוכנה, רק תנו נושא - והיא מביאה מייד את התוצאה. ונכון, זה לא תמיד מדויק, אבל זה רק עניין של כמה חודשים.

ואני שואל את עצמי מה יקרה למוח האנושי שלא יצטרך להפעיל את עצמו עוד בשום עניין, האם ייטב מצבו או יורע. כי אנחנו כבר יודעים מווייז שכשאנחנו מוותרים על הפעלת חלק במוח - במקרה של ווייז מרכז הניווט - אז הוא מתנוון, כי לגוף אף פעם אין אינטרס לשמור על משהו שאין בו שימוש. אותו דבר יקרה עם החשיבה: היא תתקהה, ובמקומה יצמח - טאדאאאם - עוד עיסוק בעצמי, עוד דרכים לשווק אותי לעולם בשלל דרכים, עוד נתיבים לברוח מחיי אל עיסוק בחיצוני. בגדול, התודעה האנושית הולכת לזמן חדש. אל תגידו לא אמרת.

אגב, את הקטע הזה כתב בוט, בזמן שאני עשיתי גבות.

פאזל

ירד גשם, היו משועממות, ישבו בסלון, התגרו אחת בשנייה. אמרה הרעיה - רוצות פאזל? שאגו "כן! אבל גדול!" יאללה, גדול. הזיזו השטיח הצמרירי שאינו מספק תשתית טובה מספיק לפאזלים, חשפו נתח רצפה, שפכו את כל החלקים, 1,000 במספרם, והתחילו. זאת מהקרקע, זאת מהשמיים, ממש מעשה בריאה.

חלפו יום-יומיים, והפאזל גדל שבעתיים, בינות לחורים מסתמנת טירה, ואחו לידה, ובאחו רועה משהו עם זנב, גופו עדיין לוט בערימת החתיכות. ובעבודת נמלים שמעולם לא היתה לי סבלנות אליה נוצרת התמונה שעל הקופסה, מי לא יתפעל. וכבר יש התרגשות של סיום באוויר, חלקים בודדים נותרו על הרצפה, ופתאום בעודי במטבח עולה זעקה מרה מהסלון. אני רץ, חמוש בסכין נוטפת מיץ צנונית, פורץ לחדר ורואה את הזוועה. חסרה חתיכה. אחת. כמו שהאצן המוביל במרתון נפל במטר האחרון וימות. כזאת תחושה. והופכים בשטיח, ומרחיבים את טווח החיפושים עד אזור התעשייה של רמלה צפון, ואין חתיכה. כך קיבלנו אותו ירושה מחברים שנסעו לחו"ל וחילקו הכל. השאירו אותנו עם החתיכה החסרה. לזכרם.

טיכסתי עצה. במעבדות הפיתוח שלי ברמת יששכר יצרתי עם הצוות הנהדר שלי אפליקציה חדשה שעובדת כך - נגיד חסר חלק בפאזל. לא נורא. מצלמים בטלפון את החור. מעלים לענן. אם יש יום מעונן, כמובן. אחר כך מצלמים את התמונה השלמה שעל הקופסה, מעלים. מופיע כפתור "החלף". החור מתחלף בחלק החסר. מאשרים, לוחצים "הדפס", ויאללה. מדפסת התלת־ממד של הילד שלכם מתעוררת לחיים ומדפיסה בתוך שתי דקות את החלק החסר, ואחר כך מדפיסה עליו את התמונה. זהו. נגמר. ואם אין מדפסת תלת־ממד, אז מכניסים למדפסת הביתית נייר מיוחד לפאזלים, מתוצרתי, ומדפיסים. כמה קל יכול הקיום להיות. מזה אעשה מיליונים בדוק. מי לא יקנה נייר להדפסת חתיכות פאזל? רק שוטה.

והלוואי שגם בפאזל של הממשלה הזאת אפשר היה לאבד כמה חלקים ולא למצוא יותר לעולם, ולהדפיס חדשים במקומם, עם טיפה יותר אהבה, וחמלה, ורוך, ורגישות. דברים שיש במדפסות. כי רבים מאוד החורים בפאזל שנוצר מול עינינו. ותמונת ממשלת ימין על מלא הופכת מרוב חורים לתמונת ממשלת שנאה יהודית. ידעתי שאני לא סובל פאזלים.

avrigilad@gmail.com