לבמאי האנגלי הוותיק סטיבן פרירס יש רומן מתמשך עם בית המלוכה. ב־2006 הוא ביים את "המלכה" עטור פרסי האוסקר, בכיכובה של הלן מירן, שהתמקד בתגובתה של המלכה אליזבת למותה של הנסיכה דיאנה, ואילו ב־2017 הוא עשה את "ויקטוריה ועבדול", דרמה קלילה בכיכובה של ג'ודי דנץ', שסיפר על ידידות יוצאת דופן שמתפתחת בין המלכה ויקטוריה לברנש הודי צעיר ויפה תואר.
כעת, ב"למצוא את ריצ'רד", פרירס בן ה־81 שב לסיבוב נוסף בעולם המלכותי, וזאת כדי לספר את הסיפור האמיתי והבלתי ייאמן על חשיפת מקום קבורתו של המלך ריצ'רד השלישי ב־2012. כפי שאולי זכור לכם מהכתבות שפורסמו בעיתונים בעקבות התגלית המרעישה, באופן מפתיע עצמותיו של המלך התגלו מתחת לחניון בעיר האנגלית לסטר, והאחראית לכך היתה דווקא היסטוריונית חובבת ואלמונית לחלוטין בשם פיליפה לנגלי.
"אני לא יודע מה מושך אותי לבית המלוכה", מספר פרירס במהלך שיחת זום נינוחה, שמתקיימת לרגל עלייתו לאקרנים של סרטו החדש. "בחינוך שלי בבית הספר תמיד היה דגש על משפחת המלוכה ועל ההיסטוריה של המונרכיה הבריטית. היתה תקופה שידעתי את כל השמות של המלכים והמלכות באנגליה ואת כל התאריכים שבהם שלטו. זה מה שלימדו אותנו. אני תמיד חשבתי שריצ'רד השלישי היה נבל. כך הוא מוצג במחזה המפורסם של שייקספיר, וכך היה מקובל לחשוב, אבל כעת מתברר שהאמת קצת יותר מורכבת. ההיסטוריה טועה לעיתים קרובות, מתברר".
אם אנחנו כבר מדברים על בית המלוכה - מה אתה חושב על מות המלכה?
"המלכה היתה הדבר המעניין היחיד במשפחת המלוכה. היא היתה היחידה עם כוח וסמכות אמיתיים, והיא תמיד נראתה לי כמו אישה יוצאת דופן, אז אני מסיר בפניה את הכובע. לגבי צ'רלס, אין לי באמת מושג איך ילך לו, אבל אני חושב שלא יהיה לו קל".
כנגד כל הסיכויים
ריצ'רד השלישי, ששלט על אנגליה מ־1483 עד 1485 (ושהיה המלך האנגלי האחרון שנהרג בקרב), נחשב במשך מאות שנים למלך האיום ביותר בתולדות המדינה. במחזהו של שייקספיר הוא מתואר כגיבן אכזר וחסר לב, ושמו הפך שם נרדף לרוע. אגדות רבות נפוצו לאורך השנים בדבר נסיבות קבורתו. על פי גרסה אחת, עצמותיו של המלך, שנהרג בקרב בוסוורת', הוצאו מקברן והושלכו לנהר. על פי גרסה אחרת ארונו הפך אבוס לסוסים. סיפור פופולרי אחר טען כי גופתו של ריצ'רד הופשטה, נבזזה והועברה ללסטר, שם נקבר המלך בכנסייה של מסדר פרנסיסקני. במשך שנים רבות לאף אחד לא היה שמץ של מושג היכן מצויות חורבותיה של הכנסייה הזאת. עד שפיליפה לנגלי נכנסה לתמונה והחליטה לשים סוף לספקולציות.
מה גרם לך לרצות לעשות את הפרויקט הזה?
"אני לא חושב על ריצ'רד השלישי לעיתים קרובות, אם להיות כן, והתדמית המוטעית והלא מחמיאה שדבקה בו אף פעם לא השאירה אותי ער בלילה. אבל כן רציתי לתקן את הטעות הזאת, שהפכה פופולרית בגלל המחזה של שייקספיר, וכן רציתי לעשות סרט על האמת שמאחורי פרשת מציאת העצמות. בגלל הפייק־ניוז ובגלל שלכל דבר יש בימינו הטיה פוליטית, האמת הפכה למצרך חיוני, אבל אני עדיין סבור שיש דברים שקרו ודברים שלא קרו. אני עדיין חושב שיש דבר שאפשר לקרוא לו 'אמת'. אני מבין שזו השקפה מיושנת".
במקרה הזה באמת מדובר בסיפור שקצת קשה להאמין שהוא אמיתי.
"נכון, אין לי מושג איך פיליפה עשתה את זה. היא יצאה נגד ההיסטוריונים הנחשבים ביותר, והיא לא אפשרה להם להתעלם ממנה. היא הכריחה את כולם לבצע הערכה מחודשת לדמותו של אחד המלכים הכי שנויים במחלוקת בהיסטוריה האנגלית. למרות הטענות שהושמעו נגדה בידי גורמים שונים, ואף שניסו לקחת לה את הקרדיט, היא היתה זאת שפיצחה את הפרשה והיא זאת שמצאה את העצמות. היא עמדה שם במגרש החניה וסמכה על התחושות ועל האינטואיציה שלה. אני לא יודע איך, אבל כנגד כל הסיכויים זה עבד".
מעבר לרצונו לכתוב מחדש את ספרי ההיסטוריה ולתקן את טעותו של שייקספיר, "למצוא את ריצ'רד" גם סיפק לפרירס הזדמנות נוספת לעבוד עם השחקן/תסריטאי סטיב קוגן ושותפו לכתיבה ג'ף פופ, שאיתם כבר שיתף פעולה ב"פילומנה" - דרמה נוגעת ללב בכיכובם של ג'ודי דנץ' וקוגן, שהיתה מועמדת לארבעה פרסי אוסקר ב־2013 (בין היתר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר).
"הם כותבים מצוינים", מחמיא פרירס, "הכתיבה שלהם מאוד רעננה ולא קונבנציונלית. שניהם אינטליגנטים ומצחיקים והם כמו בני משפחה. אני נהנה מאוד לעבוד איתם".
את פיליפה לנגלי, ההיסטוריונית/ארכיאולוגית החובבת שיוצאת למבצע דון־קישוטי כנגד הממסד האקדמי והרשויות המקומיות, מגלמת השחקנית הנהדרת סאלי הוקינס ("צורת המים"). האובססיה שלה עם המלך ריצ'רד נולדת בעקבות צפייה במחזה של שייקספיר, ומה שמניע אותה הוא הרצון לעשות צדק עם ריצ'רד ולהוכיח שהתדמית שלו כנבל עושה לו עוול.
פיליפה מתחילה לחקור את הנושא. היא קוראת ספרים רבים ופוגשת חוקרים שונים, שמאששים את תחושותיה. בעלה לשעבר (סטיב קוגן) חושב שהיא איבדה את זה, אבל תומך בה בכל זאת.
גם הארכיאולוגים של אוניברסיטת לסטר, שאליהם פיליפה פונה לעזרה, רואים בה משוגעת בתחילה. אבל מובן שברגע שמתברר כי יש אמת בטענותיה, הם כבר מנסים לגנוב לה את הקרדיט ולמזער את חלקה בתגלית. במובן הזה, "למצוא את ריצ'רד" אינו מותיר כל ספק לגבי זהותה של גיבורת הפרשה.
"באוניברסיטת לסטר יודעים שההתנהלות שלהם היתה לא בסדר", אומר פרירס, "אני גם חושב שהם התנצלו בפני פיליפה. הטענות שלהם לא באמת היו מבוססות, ולדעתי הסיפור הזה גרם להם להיראות מטופשים. אנשים מספרים כל מיני סיפורים, ולעיתים קרובות הגרסאות שלהם מוטעות. אני בסך הכל מנסה למצוא את הסיפור הנכון".
למה ליהקת את סאלי הוקינס לתפקיד?
"אני מעריץ אותה. היינו זקוקים למישהי חלשה ופגיעה שהופכת במהלך הסרט לחזקה, וסאלי היא בדיוק זה - יש לה שילוב יוצא דופן של פגיעות ועוצמה. הדמות של פיליפה היתה צריכה לעבור תהליך ודרך. היינו צריכים מישהי שיכולה לשחק על הטווח הזה. סאלי יכולה לגרום לכל דבר להיות אמין. כמו שהיא יכלה להתאהב בדג ב'צורת המים', כאן היא יכלה להתאהב ברוח של ריצ'רד השלישי. היא מבריקה".
הרבה מאוד מהסרטים שלך עוסקים בנשים חזקות.
"כן, אני יודע. זה מזעזע, נכון? אני אשאל את הפסיכואנליסט שלי בקשר לזה. זה כמובן לא במקרה, אבל קשה לי להגיד שאני מבין מדוע זה כך. תמיד חשבתי שנשים הרבה יותר מעניינות ומסתוריות מגברים. ביליתי חלק גדול מהחיים שלי עם נשים חזקות, ואני נהנה ללהק נשים חזקות לסרטים שלי. אני יודע לזהות אותן".
כשסקורסזה התקשר
עם שתי מועמדויות לאוסקר ופילמוגרפיה מפוארת שכוללת סרטים קלאסיים רבים, לא יהיה מוגזם לומר שפרירס הוא מגדולי הבמאים הבריטים החיים. הוא עבד עם השחקנים הגדולים ביותר (כמו דניאל דיי לואיס וגארי אולדמן) כשעוד היו בתחילת דרכם, שיתף פעולה עם גדולי התסריטאים והמחזאים (בהם חניף קוריישי, כריסטופר המפטון, פיטר מורגן, רודי דויל וניק הורנבי), וניסה את ידו במגוון ז'אנרים וסגנונות, על המסך הגדול והקטן, בבריטניה ובארה"ב.
פרירס נולד בלסטר, אנגליה, ב־1941, התחנך בקיימברידג' (לצד דמויות כמו ג'ון קליז, מייקל אפטד ודיוויד פרוסט), והחל את דרכו כעוזר במאי בתיאטרון הרויאל קורט. "לא היתה לי תוכנית", הוא מספר, "הכל פשוט הסתדר כך. אמנם קצת קשה להגיד מה היה ספונטני ומה היה מתוכנן בצורה לא מודעת, אבל אני בכלל רציתי לעבוד בתיאטרון. יום אחד פשוט פגשתי במאי טלוויזיה שהציע לי לעשות סרטים. ראיתי שאני יכול להתפרנס מזה, אז המשכתי".
אחרי יותר מעשור שבמהלכו עשה לעצמו שם ב־BBC, פרירס החל לפזול לעולם הקולנוע ובאמצע שנות ה־80 ביים שלושה סרטים עצמאיים קטנים וצנועים, שנחלו הצלחה בינלאומית מרשימה: "מכבסה יפהפייה שלי", "זקוף ת'אוזן" ו"סמי ורוזי עושים את זה". שלושתם היו עכשוויים מאוד, אנגליים מאוד ורעננים מאוד, ושלושתם הציגו את הרגישות הנדירה של פרירס לנושאים כמו מעמדות חברתיים, דמויות שוליים ומין.
משם הדרך להוליווד היתה קצרה. ב־1987 הוצע לפרירס לביים את הדרמה התקופתית "יחסים מסוכנים", בכיכובם של גלן קלוז, ג'ון מלקוביץ' ומישל פייפר. מייד לאחר מכן הוא קיבל טלפון ממרטין סקורסזה, ששאל אם ירצה לביים את "הנוכלים", מותחן אפל בכיכובם של ג'ון קיוזאק, אנג'ליקה יוסטון ואנט בנינג. שני הסרטים הצליחו בקופות, זכו לביקורות מצוינות וקיבלו מועמדויות לאוסקר. "הנוכלים" גם הביא לפרירס את המועמדות הראשונה שלו בקטגוריית הבמאי.
ב־1996, אחרי כישלונו הקופתי והביקורתי בדרמת האימה עתירת התקציב "מרי ריילי" בכיכובה של ג'וליה רוברטס, פרירס נסוג חזרה לאנגליה ומצא מפלט בסרטים קטנים. מאז ועד היום פרירס נע ונד בין הוליווד ללונדון, בין סרטים גדולים להפקות עצמאיות ובין הקולנוע לטלוויזיה. למרות גילו המתקדם (ולמרות העובדה שבשנים האחרונות עיקר תוצרתו מיועדת למסך הקטן), הוא עדיין מצליח ומבוקש מאוד. ב־2018 פרירס ביים את המיני־סדרה "שערורייה אנגלית למדי", בכיכובם של יו גרנט ובן וישו, שקצרה שבחים וגרפה פרסים, וב־2019 זכה בפרס אמי עבור "State of the Union", סדרת דרמה על זוג שמתמודד עם קשיים בחיי הנישואים, שנכתבה בידי הסופר ניק הורנבי.
"יש הרבה פחות טרור ופחד כשעושים פרויקט לטלוויזיה", הוא אומר כשאני שואל על ההבדלים בין שני המדיומים. "לעשות סרט זה הדבר הכי מפחיד שיש. בהפקה של סרט המון־המון כסף מונח על הכף, וההצלחה תלויה בכל כך הרבה גורמים. הטלוויזיה, לעומת זאת, זקוקה לתוכן. תמיד צריך להיות משהו שימלא את המסך, בכל יום, לכך וכך שעות. הקולנוע לא עובד כך".
אתה מסכים עם הטענה שהדברים המעניינים יותר מתרחשים כיום בטלוויזיה?
"בהחלט. הכתיבה הטובה ביותר היא בטלוויזיה, וגם הנושאים שבהם עוסקים בה נוטים להיות מעניינים יותר. הקולנוע האמריקני המסחרי הפסיק לעסוק בחיים האמיתיים, והטלוויזיה החליפה אותו, אבל מבחינתי אין הבדל גדול בין שני המדיומים. אני מביים באותה צורה. מה שמשנה הוא שהתסריט יהיה טוב ושהשחקנים יהיו טובים".
על רקע עליית שירותי הסטרימינג והמשבר המתמשך בענף הקולנוע, אתה חושב שיש סיכוי שמאזן הכוחות ישתנה שוב לטובת הקולנוע?
"אני מוכרח לומר שאני לא אופטימי, ספק גדול אם הקולנוע יצליח לשרוד. זה נכון שאפשר לומר שהקולנוע תמיד נמצא באיזשהו מצב של משבר, אבל אני לא רואה איך הם ייצאו ממנו. יש כל כך הרבה שינויים, והכל עובד במעגלים בסופו של דבר, אבל אני לא אופטימי".
פרירס טוען שהוא לא צופה בסרטיו ("אני צופה בהם מספיק בזמן שאני עושה אותם"), ומתעקש שאין לו פייבוריטים מתוכם. כשאני לא מוותר לו ומבקש שיציין לפחות סרט אחד שהוא חש כלפיו חמימות מיוחדת, הוא לבסוף נעתר ומציין את "The Snapper", סרט טלוויזיה אירי קטן בשחור־לבן שעשה ב־1993, כשהיה בעיצומה של התקופה ההוליוודית שלו. "יש לי חולשה אליו", הוא מודה, "הוא עדיין נוגע בליבי".
"מה שכן", הוא מוסיף, "כשאנשים רוצים לדבר איתי על הסרטים שלי הם בדרך כלל רוצים לדבר על 'יחסים מסוכנים', 'מכבסה יפהפייה שלי' ו'המלכה'. לעשות סרט שאנשים אוהבים זו ההרגשה הטובה ביותר בעולם, ויש לי כמה כאלה, אז זה נחמד מאוד".
שנות הקורונה לא הצליחו לעצור את פרירס, וגם לא להאט אותו. הוא ממשיך לעבוד במרץ אופייני ולהתכונן לפרויקט הבא שלו. "אין לי מושג איך לא חליתי", הוא אומר בחיוך, "כנראה זה כמו המשפט הזה של קלינט איסטווד ב'הארי המזוהם': '?Do you feel lucky, punk' - אני פשוט מרגיש בר מזל. אין לי הסבר אחר".
הוא אמור לביים בקרוב דרמה ביוגרפית על הבמאי בילי ווילדר, עם כריסטוף וולץ בתפקיד הראשי, אבל עוד קודם לכן הוא עתיד לעשות את "The Palace", מיני־סדרה מדוברת של HBO בכיכובה של קייט ווינסלט. "הצילומים מתחילים בעוד כמה שבועות", הוא חושף, "קייט משחקת דיקטטורית. התסריט נכתב בידי וויל טרייסי, שהוא אחד התסריטאים של הסדרה 'יורשים'. מעניין לי מאוד בינתיים".
לא מעט מהפרויקטים שעשית עסקו בפרקים שונים בהיסטוריה ובפוליטיקה של בריטניה. יש לך עוד סיפור שאתה מעוניין לספר ועוד לא הגעת אליו?
"לא, אני אף פעם לא יודע מה אני עומד לעשות. לא רציתי לעשות סרט על המלכה. אם היית שואל אותי אם זה נושא שמעניין אותי, הייתי נוחר בבוז. אבל אז קיבלתי לידיי את התסריט ואמרתי, 'או! זה מצוין'. אז שוב, הכל תלוי בתסריטים שמגיעים אלי".
לסיום, מאיפה אתה מוצא את האנרגיות להמשיך בקצב כזה?
"אין לי סוד. פשוט ממשיכים לעשות, ממשיכים ליום הבא. אני הרי יודע שזה טירוף מוחלט לעשות סרטים, אבל אני ממשיך לעשות את זה בכל זאת. אני לא יכול לעשות שום דבר אחר. זה שמותר לאנשים בגילי לעשות סרטים זה הרי בכלל מגוחך לגמרי. אבל אם אצא לגמלאות אני אמות משעמום. אז לא, אין לי שום תוכניות לפרוש. אני לא חושב שזו תהיה החלטה שלי. אני חושב שזה יוחלט עבורי".
חמישה סרטים של סטיבן פרירס שכדאי לראות:
"מכבסה יפהפייה שלי" (1985)
בהתבסס על תסריט מבריק של חניף קוריישי, סרט הפריצה של פרירס ושל דניאל דיי לואיס מגולל את סיפורם הרומנטי של שני חברים - האחד פקיסטני והאחר אנגלי - שמנהלים מכבסה לונדונית על רקע שלטונה של מרגרט תאצ'ר. "אני לא יודע אם גיליתי את דניאל", אמר פרירס בעבר, "אני פשוט הייתי שם בסביבה כשהוא החליט להגיח לעולם".
"יחסים מסוכנים" (1988)
פרירס קיבל את הג'וב ההוליוודי הראשון שלו מכיוון שהקולנוען הצ'כי הדגול מילוש פורמן ("אמדאוס") עבד באותו הזמן על גרסה קולנועית משלו לרומן המכתבים של שודרלו דה לאקלו, ולשום במאי אחר לא היה האומץ ללכת איתו ראש בראש. פרירס תקתק את הצילומים בתוך עשרה שבועות, וסרטו המצוין נחת באולמות יותר משנה לפני סרטו של פורמן.
"נאמנות גבוהה" (2000)
בתחילה הרעיון להעתיק את ספרו הקלאסי של ניק הורנבי לשיקגו נשמע לפרירס מטומטם. אבל אז הוא קרא את התסריט. ג'ון קיוזאק במיטבו בתור בעל חנות תקליטים שמחליט לבדוק מה שלום האקסיות שלו, אך דווקא ג'ק בלאק (שהיה אז אלמוני) הוא זה שמותיר את החותם הכי גדול בתור אחד מעובדי החנות. קומדיה רומנטית נהדרת ואחד מסרטיו האמריקניים המהנים ביותר.
"המלכה" (2006)
בעזרת תסריט שנון וחכם של פיטר מורגן (שחתום גם על "The Deal", פרויקט אחר ומומלץ של פרירס), סרטו הטוב ביותר של פרירס במאה ה־21 מגולל את סיפור הקשר בין המלכה אליזבת (הלן מירן) לטוני בלייר (מייקל שין), על רקע מות הנסיכה דיאנה. "אף אחד לא העז לעשות סרט על המלכה", הסביר פרירס מדוע החליט לקחת על עצמו את הפרויקט, "אהבתי את החוצפה".
"פלורנס פוסטר ג'נקינס" (2016)
הסרט המוצלח ביותר מבין סרטיו ה"רכים" יותר. מריל סטריפ מככבת כאשת חברה בניו יורק של שנות ה־40, שמתעקשת לשיר בפני קהל, למרות היותה גרועה בזה. סטריפ יוצאת מן הכלל, יו גרנט מגיש את אחת ההופעות הטובות שלו, וסיימון הלברג גונב את ההצגה בתור הפסנתרן הנוירוטי שמלווה את ג'נקינס בהופעה בקרנגי הול. הרבה יותר מצחיק ממה שהייתם מצפים.
