שנתיים אחרי נרמול יחסי ישראל־מרוקו בהסכמי אברהם, התקיים החודש בעיר מרקש הכנס השנתי של התאחדות משרדי הנסיעות ויועצי התיירות הישראלים. תשאלו את עצמכם - למה סוכני נסיעות צריכים כנס, והאם המקצוע שלהם עדיין רלוונטי בעולם הפוסט־קורונה?
טוב ששאלתם. הרי רק לפני שנתיים וחצי סגרו להם את הענף. וכעת, מאות מראשי התעשייה טסו למרוקו לכנס מקצועי עם לו"ז צפוף, קידמו שיתופי פעולה עם חברות תעופה וחיזקו יחסים מול בכירים בממשל המרוקאי. היו הרצאות, נאומים, סיורים בעיר, הופעות של עינת שרוף ושמעון בוסקילה - וגם שני ערבי גאלה בחליפות.
כי למרות הקורונה ואתרי האינטרנט שמאפשרים לוותר על מתווכי הנסיעות, אלה נותרו גורם חשוב ומשפיע על שוק הטיולים הבינלאומי. הבחירה לקיים את הכנס הראוותני דווקא במרוקו, היתה הצהרת כוח מטעם כל גורמי הנסיעות והתיירות המובילים שהתכנסו שם כדי לאותת: אנחנו רלוונטיים יותר מתמיד.
רגע, אז למה מרוקו? היא מדורגת ראשונה ברשימת יעדי התיירות של אפריקה כבר השנה החמישית ברצף. כחצי מיליון מאזרחי המדינה מתפרנסים מענפי התיירות. 20 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי מגיע מתיירות ומבוסס על 13 מיליון התיירים שפוקדים את מרוקו מדי שנה.
מרקש: העיר האדמדמה
במבט חטוף, מרקש מזכירה את באר שבע. עיר במדבר. אין בה מגדלים, אבל יש בה צבע שולט אחד. המראה הייחודי נשקף כבר מהמטוס ובולט לעין לאורך השהות בעיר הצבועה בגוון אדמדם־חמרה. הבתים, הקירות, החומות - הכל צבוע אדום־כתום. בעבר השתמשו לבניית העיר בסוג של לבני בוץ מאדמת חמרה מקומית, והודות לחוק עזר עירוני הפכה חובת הבנייה באותו הצבע לאבן הירושלמית של מרוקו.
האטרקציות התיירותיות הבולטות בעיר האדומה הן ארמון לה־בהיה, ששייך למשפחת המלוכה, וגם גני מז'ורל, שנרכשו בעבר על ידי איב סאן לורן. ברובע היהודי עדיין משמרים את הזיקה ליהדות, והמקומיים יקבלו בברכת "שלום, מה נשמע?" כל מי שפוסע בסמטאות הצרות ונחשד כישראלי.
כל תייר נשלח לסיבוב בעיר העתיקה, שם מתקיים שוק תוסס ותיירותי. הרוכלים ידברו אליכם בעברית עם מבטא מרוקאי כבד, ויצפו שתתמקחו איתם. זהירות: הם ייעלבו אם תציעו מחיר נמוך מדי. כדאי לשקול סיור ברחבי העיר על כרכרה עם סוס, שיוצאת ממרכז העיר ומאפשרת להרגיש כמו אנשי אצולה ולנופף לסתם אזרחים שהולכים ברחוב.
לא משנה איך, בסוף תתגלגלו לג'אמע אל־פנא (כיכר האבודים) - אחת הכיכרות המפורסמות והמתוירות במרוקו. היא עצומה בגודלה, נוסדה לפני כ־1,000 שנה וחיים בה אמני רחוב, קבצנים, סוחרים, מלכודות תיירים, אנשים שמציעים להצטלם עם הקוף שלהם או עם נחשים, ואחרים שעושים קעקועי חינה. עוד זהירות: ביניהם מתרוצצים המון כייסים שינסו לסחוב לכם את הארנק.
קזבלקה: התפריט האסלי
במערב הממלכה, כשלוש שעות נסיעה ממרקש, נמצאת קזבלנקה. אם תיתנו לה צ'אנס, היא יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה (הייתי חייב ציטוט מהסרט, וזה עדיף על "תמיד תהיה לנו פריז").
מסגד חסן השני הוא אטרקציית התיירות המרכזית שחובה לבקר בה. הוא תצוגת תכלית של "תראו כמה גדול יש לנו" של העם המרוקאי, במלוא תפארתה. מדובר בפרויקט לאומי, יוזמה של המלך חסן השני, שכדי להקימו תרם כל תושב מרוקו סכום כלשהו בהתאם למצבו הכלכלי. המסגד נחשב לגדול ביותר באפריקה, ומהמפורסמים בעולם, ונחנך לפני 30 שנה. יש בו צריח בגובה 200 מטר, קישוטים, גילופים, קרמיקות, פאר והדר.
גודלו מאותת על עוצמתו הרוחנית. בשיא הביקוש, בימי הרמדאן, מסוגל המסגד להכיל 25 אלף מתפללים בשטחו הפנימי ועוד 80 אלף ברחבה החיצונית שלו, שממוקמת על גדות האוקיינוס האטלנטי וחוטפת את הרוח העוצמתית שנושבת ממנו.
קזנבלנקה היא אנטיתזה למרקש. זאת עיר לבנה. הסגנון מערבי ומודרני, בניינים גורדי שחקים, בתי קפה, קניונים וריח של ים. מכל מקום מביטות על האזרחים תמונות של המלך, ובשווקים התיירותיים מוכרים את אותם הפיצ'פקעס שתמצאו בשוק הפשפשים ליד הבית. המחירים במרוקו, כמעט מיותר לציין, מגוחכים וזולים.
במסעדות מגישים קוסקוס, סלטים, דגים, אורז ועוף, ואת שאר התפריט האסלי הפופולרי שזלג לישראל. בשווקים ניתן להשיג תבלינים ששווה להוסיף לבישולים, והמוכר (שיתעקש שסבתא שלו הכינה תבלינים למלך) גם יציע בעברית "קח שקית הביתה - לדגים החריפים".
70 אלף ישראלים ב־2022
כיום יוצאות כ־15 טיסות בשבוע מישראל למרוקו: אל על, ארקיע, ישראייר ואייר מרוקו. משך הטיסה כחמש-שש שעות. מאז יולי 2021, כשהחלו טיסות ישירות בין המדינות, יעדי הטיסה הפתוחים הם מרקש וקזבלנקה. נוסעים צריכים להוציא ויזה לפני הנסיעה. ניתן להגיש בקשה באינטרנט, להמתין לאישור, להדפיס את הטופס ולהשאיר אותו אצל קצין ההגירה בביקורת הדרכונים בכניסה למדינה.
ב־2021 ביקרו במרוקו כ־40 אלף ישראלים, והשנה עלה המספר ל־70 אלף. בכיוון ההפוך - רק אלפים בודדים של תיירים ואנשי עסקים ממרוקו ביקרו בישראל, וזה מייצר בעיה. מטוסים מלאים יוצאים רק לכיוון אחד, והצרה הכלכלית הזו האמירה את מחירי הטיסות עד ל־1,000 דולר ויותר.
אם תשאלו את סוכני הנסיעות, מרוקו זה ה־דבר. החיבור ההיסטורי עם היהודים והכנסת האורחים החמה מזמינים את הישראלים. בתי מלון מותאמים לשומרי מצוות ומספקים אוכל בכשרות מהדרין גלאט. בקזבלנקה יש מסעדה על הים, שבכניסה אליה, על הקיר, תלויה תמונה של אייל גולן. בשוק במרקש מוכר התבלינים הברברי מתנדב לספר לדוברי עברית שהוא הכי אוהב את זוהר ארגוב.
"כשהקורונה פגעה בתעשיית הנסיעות, נשמעו הרבה ספקות לגבי חשיבותה", הסביר למשתתפי הכנס עדל אל־פאקיר, מנכ"ל משרד התיירות המרוקאי. "אבל המגיפה והסגרים הראו עד כמה טיסות הן חלק מהותי מהעולם שלנו. אנחנו צריכים לטוס כדי להתחבר לאחרים".
אל־פאקיר אופטימי. הוא שואף לשלש ב־2023 את מספר התיירים שיגיעו מישראל למדינתו. להגשמת החלום הוא יזדקק לעזרתם של סוכני הנסיעות הישראלים. לכן הם עדיין רלוונטיים.