מחשבון נפש ועד לצרות הטובות: כותבי "ישראל היום" מסכמים את השנה

אברי גלעד - ירדה התוכנית, חזרו החיים

כבר 42 שנים אני עובד בתקשורת. מעולם לא לקחתי פסק זמן, חופשת לימודים, שנה בנכר, אבטלה. לא קרה. זז קדימה כל הזמן בלי לעצור שנייה ולשאול אם הכיוון הזה הוא באמת הקדימה שלי, או רק הצידה בתנאים טובים. מפחד לעצור שמא יחליפוני, שמא יתברר שאין בי צורך כלל.  לכן לא זכיתי לברר את רצוני האמיתי, אם הוא באמת להיות פועל שחור בחליפה לבנה בתעשיית הסחת הדעת, או אולי יש לי משהו אחר שאני יודע לעשות שיבטא אותי ויועיל לעולם באופן אחר. האמת, פחדתי לעמוד מול השאלה הזאת, האם אני טוב למשהו חוץ מישיבה באולפנים?

וככל שהזמן נוקף, וגיל 60 של חשבון נפש כללי בפתח, מתגברת בי מועקה. אני עובד על אוטומט, חייב לרדת שנייה מהרכבת הזאת ולבדוק בתחנה לאן היא נוסעת, אולי סתם עושה מעגלים. ואז אני עושה צעד ראשון, מקבל את ההצעה לעבור לתוכנית בשבע בערב ולנטוש את הבוקר. מקווה שהשינוי בתוכנית יביא גם תובנות עמוקות יותר. ולמרות שאני חייב מנוחה מכל זה, מייד נרתם להכנת התוכנית החדשה, "מדד ישראל" הי"ד, ושוב במערבולת הרייטינג, הלחץ להצליח, החיים מתוכנית לתוכנית. ואהבתי את התוכנית הזאת כל כך, בעיניי אחת הטובות שלי, אבל היו מי שחשבו שאני טועה והורידו אותה אחרי חודשיים. וכעסתי, ודיברתי במילים קשות, ואז עצרתי ואמרתי - היי, ביקשת הפסקה מהכל, קיבלת מה שרצית, מה אתה מתמרמר? הרי כל מי שכביכול פגע בתוכניתי ובעקיפין גם בי, בתדמיתי, בקריירה שלי - כל אלה שקיבלו את ההחלטה הם שליחים למהות, לבריאה, לאלוהים, איך שנוח לכם לקרוא לזה. אני ביקשתי בקשה, היא נענתה דרך שליחים, ואני זועף עליהם שעשו רצון שולחם. כמה יהירות, כמה העזת פנים כלפי הנשגב.

ואז נשמתי לראשונה מאז התחלתי לעבוד ב־1980. דבר ראשון הסרתי את אפליקציית "רוטר" מהטלפון שלי. דרכה צרכתי חדשות כל הזמן. איזו הקלה. ואז חתכתי את הצפייה בתוכני אקטואליה בכלל. איזו רווחה. ולכל היחצ"נים הפונים אלי בשלל עניינים עניתי - סליחה, כרגע איני בתקשורת. איזו שמחה. ואז התחלתי לקרוא ספרים, לא רק חמש דקות לפני השינה - קריאה לעומק. וגיליתי אוצרות, והעמקתי את אימוני הגוף, שלא אגיע לגיל השלישי מדולדל, חלילה, ונתתי זמן רב במשפחה, ונוכחותי בבית הפכה מובנת מאליה. איזו מתנה. ואז יום אחד הלכתי לצהריים עם חבר, שסיפר לי על מיזם חדש שהוא חושב להקים. וכמו ברגע הקסום ליד מכונת ההימורים, כששלושה דובדבנים מסתדרים זה ליד זה והמכונה פולטת את כל מעותיהם של האומללים ששיחקו קודם והפסידו, ככה הרגשתי כששמעתי מה שאני רוצה לעשות עם חיי. יש זכייה! הבנתי שיש עוד משהו שאני מסוגל לעשות וישנה את העולם לטובה, לא פחות. הודעתי לחבר שמרגע זה אני גם שותף, והוא הסכים, ומאז אני עמל במיזם, שאת מהותו לא אוכל לגלות פן תיפתח עין רעה מאיזה כיוון חלילה, אבל הוא הכי רחוק מתקשורת שיש. עוד מעט אוכל לספר לכם ולשמח גם אתכם.

יש בחוות החופש שבעולש מבחר בעלי חיים שהיו בדרכם לבית המטבחיים, וקפצו מהמשאית. מקובל שמי שברח, יש בו יצר חיים המזכה אותו בחיים טובים יותר משל חניה של בשר. אני מבקר הרבה בחוות החופש, וכל פעם שאני שומע את הסיפורים האלה משהו בי רוטט. לא שחלילה מצבי משול לבהמה בדרכה אל השוחט, ממש לא, אבל הקפיצה מהמשאית מדליקה בי משהו. קול קדמוני שאומר - קפוץ. ולכן הצילום שבחרתי הוא עם עז שכזאת בחווה. מקור השראה.

אז השנה שלי היתה שנת השבתון הראשונה שלי בחיים, ואולי אשוב לסורי, ואולי אלך לעסק החדש שלי, ואולי גם וגם, וזה לא משנה, לפחות אני יודע שפעם אחת בחיי הבוגרים בחרתי. וזאת זכות עצומה כי כמה כבר בחירות נותנים לנו בחיים האלה בכלל. אז למרות המציאות הישראלית הקשה והמעציבה, לי היתה שנה נהדרת. מאחל גם לכם שנה של בחירה, ואם אפשר, בלי עוד בחירות. 

יאיר ניצני - היו שלום, אמא ואבא אהובים

השנה שלי היתה מהמורכבות שידעתי. שמחה ועצב שזורים זה בזה, עשייה ויצירה שהצליחו להתגבר מדי פעם על הרצון לשכב ולבהות בתקרה. כמו כל מדור סוף שנה שמכבד את עצמו, חילקתי את רגעי השנה שלי לקטגוריות ונתתי בהם סימנים.

הרגע העצוב של השנה: הוריי, מרים ואנצו, נפטרו השנה האחת אחרי השני בהפרש של חודשים ספורים. הם חיו חיים טובים ומלאים והיתה לי הזכות לשהות במחיצתם 64 שנים. למרות שכל חיינו מכינים אותנו לרגע שבו אנחנו ויקירינו ניעלם מפה, זה עדיין משונה לחיות בעולם הזה בלעדיהם.

הרגע המשמח של השנה: גם הוא היה מהול בעצב. יום אחרי לכתו של אבי, התחתנה בתנו הבכורה עם בחיר ליבה אורי. זה היה אירוע מיוחד ואינטימי שקיימנו כדי לאפשר לאביו של החתן, שגם הוא היה חולה, להשתתף ולשמוח. הילדים היו יפים וחמודים והשתדלנו לשמוח כמה שיכולנו במסגרת התנאים. לצערנו, אביו של אורי נפטר במהלך השנה, ואנחנו שמחים שהוא הספיק להיות בו איתנו.

גל השנה: בתחילת השנה היה נראה שנוסף על כל הצרות, אנחנו צפויים ליהנות גם מעוד גל של קורונה, מילה שעד לא מזמן היתה הדבר הכי חם, והיום נשמעת עדכנית כמו אבולה או שחין. הגל האחרון לא ממש תפס, קצת כמו להקת עבר (בגלל שמדובר כבר בגל החמישי או השישי של הקורונה, אפשר להגדיר אותה כלהקת גל חדש) שהיתה מאוד חמה פעם, אבל כשהיא מתעקשת להתקמבק, מתברר שכל מה שיש לה להציע זה מיחזור של אותם חומרים, והקהל מעדיף להיזכר בלהיטים ובאלכוג׳לים הישנים. בגלים הראשונים היה פחד, היו סגרים, פקקים במרכזי הבדיקות, מחסומי משטרה. בגל האחרון היה צריך להזכיר לנו מי הפרויקטור, מה זה זרקא ולמה כולם זורקים עליו - וטוב שכך.

הסלנג היצירתי של השנה: ״בוקר ציח וצח, צהריים שאכט, ערב קראחן״ של נונו ושירה ״ליבינג דה דרים״ לוקח בגדול את התואר המכובד, והפך למוכר אצל זקנים שחושבים שבצהריים היא משחקת שח ושקראחן זה מישהו בלי שיער על הראש. למרות שלא הייתי בהודו ואני לא חושב שהביטלס הם אובר־רייטד, אני כמובן מתחבר לשורות: ״יאיר, ת'לא צריך להסביר איך מכינים קפה טוב, ת'לא צריך להבהיר שהיית במקום הכי שווה בהודו ועכשיו הוא נסגר ואפ'חד לא יכול לבוא לשם כבר, ורק אתה הספקת!!!"

טרנד השנה: השנה התאפיינה בנוכחות חזקה של סרטוני טיקטוק בחיינו. לא משהו משנה חיים, אלא אם אתה הבחור על הסקייטבורד מסרטון מיץ החמוציות שהפך אותו לאסימון NFT (הפורמט שזכה בתואר: המושג־שכולם־אומרים־למרות־שאף־אחד־לא־מבין־מה־זה השנה) ומכר אותו בחצי מיליון דולר. השיר המלווה את הסרטון הוא שיר ותיק של פליטווד מק, חלק מתופעה מעניינת של חזרה של שירים ישנים לאוזניהם של בני נוער שלא שמעו אותם קודם מעולם. אני אוהב את הרגעים שבהם בתי בת ה־18 שואלת אותי בחשדנות אם שמעתי פעם על זמר בשם בילי ג׳ואל שיש לו שיר מגניב בטיקטוק, ומשמיעה לי את Moving out שאהבתי כשהייתי בדיוק בגילה. יש להניח שמבחינת הילדה, רגע הגילוי הזה הוא קצת מבאס, כי עם כל האהבה שלה לשיר, העובדה שגם אני מכיר את השיר אומרת שאולי השיר הוא לא כזה מגניב. הילדה גם נדלקה על קייט בוש 40 שנה אחריי, וזה מקסים. גם לקייט בוש זה בטח היה נעים, כי התמלוגים על השיר הניבו לה בסיבוב הזה מעל שני מיליון דולר.  נותר לי רק לקוות שבשנה הבאה ״פאודה״ תחזיר למצעדים את ״האשם תמיד״.

פאולה רוזנברג - הרגע המרגיע

זו היתה חתיכת שנה סוערת שבה העמקתי, הלכה למעשה, את ההבנה הפנימית של הביטוי השחוק אך נכון עד כאב: "העיקר הבריאות". ואני דווקא לא מאלו שצריכות תזכורת, גם ככה יש לי מודעות יתר לסכנות האורבות בכל פינה, ולשבריריות של הקיום שלנו בעולם הזה.

יש אנשים שאומרים לעצמם ברגעי משבר "כלום לא קורה סתם, כנראה היינו צריכים להיכנס לפרופורציות". אבל אני? אני מתעוררת בבוקר לפרופורציות, עם תחושה יומיומית שזה נס שבכלל קמנו מהמיטה.

אם נשברה צלחת, ליאון מתעצבן שצריך לנקות. אני, לעומת זאת, ארוץ בהיסטריה לבדוק שכולם בסדר, שאף אחד לא נפגע, ושברי הזכוכיות שעדיין פזורים על הרצפה מנקרים במוחי.

אנשים מפרשים אותי לעיתים כטיפוס מאוד שמח וחיובי. זה לא מופרך, אבל האופטימיות והחיוביות שלי לא מגיעות מתחושה שהעולם הוא מקום טוב ונעים, אלא בדיוק להפך, מתוך הידיעה שהעולם מלא בעצב, בחוסר צדק ובאי־ודאות. אם כל המשפחה שלי יושבת במסעדה ואוכלת אוכל טעים שבחרנו ויש לנו מספיק כסף לשלם עליו - זה, מבחינתי, דבר אדיר. איך אפשר לא לקפוץ משמחה? הרי אנחנו חלק ממיעוט אנושי שיכול להרשות לעצמו חוויה כזאת.

פקדו את משפחתנו השנה שני משברים בריאותיים, אחד קשור לבתנו הצעירה והשני אלי. בשני המקרים התגלה ממצא שיכול היה לשנות את חיינו מקצה לקצה, ולמרבה המזל הטוב - בשני המקרים, התוצאה הסופית היתה מרגיעה מאוד.

אבל עד שהגענו לרגע המרגיע, חווינו חודשים מורטי עצבים של המתנה והתמודדות עם אפשרויות מחרידות שאני לא מאחלת לשונאיי. אין ספק שהשבועות המזוויעים האלו סיפקו לי הצצה לגיהינום של פחד ואי־ודאות שהוא מנת חלקם של לא מעט אנשים.

אני לא מרגישה שהייתי זקוקה לכאפה של פרופורציות כדי להבין עד כמה חשוב להעריך את מה שיש, אבל בכל זאת קיבלתי אותה.

אני זוכרת רגע מבעית במיוחד במהלך תקופת המשבר. רגע שבו ישבנו מחוץ לחדר ההמתנה של פרופסור גדול וחשוב, וציפינו למוצא פיו כדי לדעת אם בתנו תידרש לניתוח מורכב בחו"ל.

ישבתי על הכיסא במסדרון הארוך של בית החולים והרגשתי שאני מחזיקה את הגוף שלי כדי שלא להישמט פיזית לכיוון הרצפה, כאילו אני שם ולא שם בו בזמן, כאילו יד נעלמה תולשת את הבשר שלי מבפנים ומכאיבה לי מבלי להפסיק, ולמרות כל זאת, המשכתי לתפקד, בין אם מדובר בשיחה עם המזכירה ובין אם בבדיקת הודעות. החיים נמשכו, למרות שהם גם נעצרו.

אחת מההודעות היתה מרופא המשפחה, הוא הזכיר לי שהתייעצתי איתו בעניין כלשהו לפני כמה שבועות ושאפשר לקבוע תור. אני זוכרת שהתבוננתי בהודעה וקינאתי באותה אישה מודאגת שהייתי אז, לא כל כך מזמן. השבתי לו: הלוואי שהעניין הפעוט הזה יטריד אותי שוב מתישהו, אז אגיע למרפאתך בקפיצות ובדילוגים.

איני יודעת איך להביא בפניכם את חוויית ההקלה שליוותה את תוצאות הבדיקות, לאחר שבועות ארוכים ומסויטים.

תיאר את זה במדויק אחד הכותבים הנעלים שהיו לנו, המשורר יהודה עמיחי, בשירו "דיוק הכאב וטשטוש האושר", שבו הראה כיצד אנחנו נוהגים לבטא כאב במילים מרובות, מובחנות ומדויקות, ואילו את האושר אנו מבטאים במילים ספורות ומוגבלות. הרגע שבו התבשרנו שבתנו לא תיאלץ לעבור ניתוח מורכב הוא הרגע המאושר בחיי, ובאמת שאין לי מילים לתאר את האושר הזה. על התקופה שקדמה לרגע הזה, אני יכולה לכתוב מגילות.

לא הייתי זקוקה לכאפה של פרופורציות, ובכל זאת קיבלתי אותה בענק. אז בשנה הזו אאחל לעצמי שלא יהיו לי רגעים מרגיעים, רק צרות שאפשר להגיד עליהן "שרק אלה יהיו הצרות שלנו".

ערן סויסה - אישור להמשיך לחיות

כמעט חמש שנים מפרידות ביני לבין אחותי הגדולה, לילך. אמי מספרת שכבר ביום הראשון שחזרה הביתה מבית החולים יחד איתי היא הודיעה: "אני דואגת לו ואף אחד לא מתקרב אליו". בימים שאחרי כן היא הביאה כמה חברים מהגן והעמידה אותם בטור מחוץ לבית. שניים־שניים הכניסה אותם לפגוש את האח שכל כך חיכתה לו. כשחגגתי חצי שנה בעולם, היא החליטה לשנות לי את השם והודיעה להוריי שמעתה אקרא ערן. בהתחלה הם לא התרגשו מהגחמה של הילדה העקשנית בת ה־5, וניסו להסביר ש״דוד״, השם הראשון שניתן לי, הוא על שמו של סבא. כשהתעקשה, הציעו פשרה: ״יום ערן, יום דוד״, והסוף כבר ידוע.

כשגדלנו הלכנו יחד לבית הספר. הייתי ילד רזה, נמוך ומלא חששות שעולה לכיתה א', והיא מלאת ביטחון ונוכחות, דוהרת בלי היסוסים לכיתה ו'. "אם אתה צריך משהו, אני בבניין ממול", אמרה לי. בדרך חזרה הלכה מאחוריי ודאגה שלא אתקע בעצים בדרך, כפי שקרה בערך אחת לשבוע.

כיאה לאחים קרובים כל כך, היו גם מריבות. לעולם לא אשכח את הפעם ההיא שמשכתי לה בשיער ורצתי לאמא שלי בוכה כדי לעדכן אותה במעשה הלא אופייני לי. הבכי הזה התגמד ליד הבכי שיצא ממני לאחר שהיא הלשינה לאבא שלי על הקלסרים מלאי הפוסטרים שהכנתי בסתר, של כוכבי הסדרה "בוורלי הילס 90210". בחתונה שלה הסתובבתי בתחושה שאני לא פחות חשוב מהחתן. כשנולד בנה הבכור, החזרתי את החוב ובחרתי לו את השם. הראל. לא במקרה היא גם הראשונה שיצאתי מהארון בפניה באופן רשמי.

עם השנים גדלנו להיות אחים עצמאיים, אוהבים וקרובים. הכי דומים שיש, ובו בזמן הכי שונים. בכל שיחה שלנו היו גם דברים שרק בינינו, "לא לספר לאף אחד, גם לא לאמא". ברור שהדבר הראשון ששנינו היינו עושים הוא להתקשר ולספר לאמא ו"אם לילך שואלת אז לא דיברנו".

אבל החיים דינמיים מכל אהבה, ודווקא כשהכל מרגיש טוב, פתאום מגיע הרע. עשור עבר מאז שאחותי אובחנה כחולה אונקולוגית. חמש שנים הסתירו את זה ממני מחשש שלא אוכל לשאת את הבשורה. רק כשנדמה היה שהכל מאחוריה, החליטו לשתף אותי.

שנים שאנחנו על רכבת הרים תלולה במיוחד. על כל מחשבה אופטימית צצות שתיים פסימיות, והחרדות תמיד בוחרות להופיע בשעה שכולם ישנים. ברקע - התסכול שלא מרפה, איך אני לא יכול לעזור למי שעזרה לי כל החיים, ולמה דווקא היא ולא אני?

כשהתבקשתי לסכם את השנה הזאת, כל המחשבות נזרקו לרגע אחד בטיול בגאורגיה. למייל שלה הגיעה עוד תוצאה של בדיקה. מרגע הפתיחה, כל רגע הוא נצח, והאינטרנט בהרי גאורגיה גורם לכל דקה להרגיש כמו טיסה לניו יורק עם עצירה של שבע שעות בטורקיה.

הגידול בלבלב, מהמסוכנים ביותר, איננו. את הצרחה שלה אפשר היה לשמוע עד לבית הוריי בבת ים. "זה כמו אישור לחיות", הסבירה. ואני רק מחזיק את עצמי לא לבכות.

מאז, כל בוקר נפתח בהודעה, שיחה, או שיחת ועידה. בחו״ל ובערבים עוברים לשיחות וידאו, עם בדיחות שלי שרק היא מבינה, וצחוק מתגלגל ומידבק שהוא רק שלה. היא מביאה בכל שישי את הקוסקוס של אמא והכביסות, והתפקיד שלי הוא לקנות מתנה לפני בדיקה חשובה. יש לנו כבר בדיחה: "כל זוג נעליים/משקפיים/מכנסיים (בהתאם לרצונות שלה) מעיף עוד גרורה". זו פעם ראשונה בחיי שבדיחות עולות לי הרבה כסף, אבל המתנה שקיבלתי השנה, את אחותי, שווה יותר מכל דבר אחר.

איה כורם - האם איבדתי את מגניבותי?

לפני כמה ימים שמעתי חברה אחת שלי אומרת בטלפון לחברה אחרת: "את החברה המגניבה שלי". הייתי כל כך מופתעת, שכמעט שפכתי את התה על הפאזל. חשבתי שאולי לא שמעתי טוב, אבל אז היא אמרה לה את זה שוב, והבנתי שהיא כנראה התכוונה לזה. שתי דקות לפני כן ניהלנו שיחה ערה על סוגים של מאווררי תקרה, אז זה אולי לא צריך להפיל אותי מהכיסא. ועם זאת, 42 שנה אני חיה בידיעה שלפחות בחוגים מסוימים אני נחשבת מאוד מגניבה. למעשה, אחד היתרונות הבודדים של קריירה במוזיקה, הוא שאת אוטומטית נחשבת ״מגניבה״. כך או כך, אני לא בטוחה מתי זה קרה, אבל מתברר שהפכתי ממגניבה לאבא שלי.

וזה לא שהכתובת לא היתה על הקיר או המאווררים לא היו על התקרה: אם עד לפני כמה שנים הייתי מוטרדת בשאלות הרות גורל כמו ״מי זאת הלהקה הזאת שכולם מדברים עליה?״ או ״איך נראה התחת שלי במכנסיים האלה?״ השנה עברנו לדירה חדשה וכל מה שמעניין אותי זה המחסן: מה ירד למחסן, מה עלה מהמחסן, האם המחסן נעול, האם הכל במקום במחסן? בחוץ יוקר המחיה, משבר האקלים והתפוצצות האוכלוסין, הבן זוג במשבר, התינוק צייר על הקיר, הילדה בוכה שהיא לא רוצה לצחצח שיניים. ואני, אם מישהו צריך אותי, אני במחסן.

הפסיכולוגית שלי תגיד שזה שוב הצורך שלי בשליטה, ואני אגיד לה ״נעמי (שם בדוי), בפעם הראשונה בחיים שלי, אני סוף־סוף יכולה לסדר את כל כלי העבודה במגירות, ואם אני עושה מדפי מתכת על כל הקיר, זה עולה, כולל הובלה, 1,600 שקל. זה לא כסף!״. בניגוד לחיים שלי, המחסן מחכה תמיד כמו שהשארתי אותו: נאמן, מאורגן וממלא את תפקידו בדממה. בדומה לחיים שלי, יש בו קקי של יונים.

גם במרפסת יש קקי של יונים, אבל קניתי ריהוט גן, כי זה מה שאבא שלי היה עושה* ואחרי ששמתי את הילדים במסגרות, אני יכולה לשבת עם כוס סודה ולשתוק. כבר סיפרתי בטור הזה על סבא שלי, הגאון מנתניה, ששתק פחות או יותר רצוף מגיל 30 ועד יום מותו. ככה הוא קיבל את התואר ״גאון״, כי לא היה אפשר להוכיח אחרת. הוא בוודאי היה מצטנע ואומר שפשוט לא היה לו מה להגיד. לא שזה משנה לרוב האנשים.

לקטנה זה בטוח לא משנה. בשבת בבוקר באוטו הצעתי לה מאה שקל אם היא לא תפנה אלי עד סוף הנסיעה. וזו רק עוד הוכחה שהפכתי סופית לאבא שלי, הבן של הגאון מנתניה, זה שהמציא את המשחק ״אסור להוריד את הידיים מהשמשה״ כדי שלא נלך מכות באוטו. בכל מקרה, הילדה החזיקה מעמד 45 שניות ואז חזרה לדבר רצוף. היא למעשה עומדת לידי עכשיו ומדברת.

פעם הייתי מתלבשת מגניב. היום יש לי שתי שמלות להופעות, ושאר הזמן אני פשוט לובשת בד כלשהו. ודווקא הייתי שמחה לקנות בגדים, אם זה לא היה כולל לצאת מהבית, למדוד בגדים או להוציא כסף. בדיוק כמו אבא שלי, כשאני לא יושבת במרפסת בתחתונים, אני מסתובבת בבית בתחתונים ומכבה אורות ומזגנים. כי מה אני, רוטשילד? אנחנו משלמים כל כך הרבה שכירות, שאם מציעים לי לצאת מהבית, אני חושבת לעצמי ״למה לבזבז?״. רק הבית הזה עולה לנו כמעט 13 שקל לשעה, לא חבל?

וכנראה זו דרכו של עולם: ילדים נולדים מגניבים, אחר כך הם מנסים להשאר מגניבים על ידי רכישת מכנסיים, ולאט־אט הם מבינים שהם יהיו או מגניבים או עם מחסן מסודר, ובוחרים באפשרות השנייה. אתם מוזמנים להפסיק לשאול אם הייתי בהופעה של ניק קייב (לא הייתי. 13 שקל לשעה אומרים לכם), אם אכלתי במסעדה החדשה והמדוברת (לא אכלתי. נראה לכם שיש לי סבלנות למשהו שקוראים לו ״פיצנונית״?) או מאיפה החולצה (אבא שלי קיבל אותה במרוץ אופניים עמק יזרעאל וצדק כשהוא אמר ״למה לזרוק, זה טוב״). בשנה הבאה, חברים, אני אשב על המרפסת ואגרש ציפורים נודדות שלא יעשו לי קקי על המעקה. שנה טובה.

*אבא שלי לא היה קונה ריהוט גן, אלא בונה אותו מקרשים שהיו פעם מיטת קומתיים של אחי ושלי, וממסמרים ממלחמת השחרור, אבל אני הרי לא המודל המקורי, אלא רק חיקוי חיוור. 

ג'קי לוי - כי את זה לא יבטלו לנו

לי באופן אישי יש רק דברים רעים לומר על הקורונה, ובכל זאת, כתוצאה מאילוציה התפתחו לפחות שני דברים משמחים. האחד היה טיול משפחתי בקרוואן נגרר. אחרי התקופה התקועה ביותר שידענו, התעורר צורך דחוף לצאת מהזום ולטייל באוויר הפתוח. כולנו היינו אחרי אינספור בידודים ומה זה משנה לאן ניסע. אלא שכל ניסיון לברר יעד, בארץ או בחו"ל, העלה מייד את החשש מביטולים של הרגע האחרון. זוכרים לפני שנה? רצוצי ביטולים היינו. המחשבה על עוד אחד היתה בלתי נסבלת.

כך, על דרך השלילה, הגענו לרעיון השבלולי־צבי לצאת לחופשה עם בית על הגב. או יותר נכון, נגרר מאחור. את זה אף אחד לא יבטל לנו. שכרנו חדרון זעיר על גלגלים. ננו־מטבח ומקלחון זעיר בתוך חדר שירותים. מבחינת מטראז' פנימי - הקרוואן ענה על מלוא ההגדרות של מצוקה קשה. אבל בסולם האושר זאת היתה ככל הנראה החופשה הנהדרת ביותר שעשינו אי פעם. קמנו לזריחות מדבריות משגעות. זכינו לביקורים של שועלים ויעלים, וגם מטיילים נחמדים על שניים. מאז, בכל פעם שאנחנו רואים קרוואן, בחנייה או בתנועה, משהו בנו נמס וכבר מתכנן את הפעם הבאה.

גם במישור המקצועי נולד משהו חדש בימי המגיפה. מצאתי את עצמי בונה מופע על שנות ה־70, וזה היה מרגש וקורע מצחוק בעת ובעונה אחת. המפיק צפריר קום מיהר להפגיש אותי עם הזמר עירן צנחני, ואחרי כמה חזרות מצאנו את עצמנו מופיעים מול קהלים מופתעים. לפני כל מופע של "בול בפוני" אני חוזר במנהרת הזמן. דופק פקק מתכת לתוך הסבון, בתקווה להצמיד אותו למגנט שהיה מעל לכיור. מתענג על מילים כמו: חנטריש. קונצים. זיפת. או פריגורט. מספר לילדים על חלון האוורור המשולש שהיה לנו ברכב. והכי חשוב: בתחילת הדרך יעצו לנו לעשות התאמות. כשהופענו בקבוצת יבנה, הם הציעו לוותר על ניסים סרוסי. כשהגענו ליישוב חילוני הציעו להוריד את הקטע על פסטיבל הזמר החסידי, ובדרך לשומרון הזהירו אותנו לבל נזכיר את "הוטל קליפורניה". בסופו של דבר החלטנו לא להוריד כלום. וצדקנו. כולם שמחו להצטרף בקולי קולות אל פס הקול הרחב של הימים הפתוחים, הישראליים והמעצבים ביותר שהיו לנו כאן.

קובי אריאלי - גוף ראשון

משימת סיכום השנה שחלפה הופכת להיות קלה ונעימה כשהיא מתבצעת תוך כדי דפדוף באלבום התמונות. אז תודה, חברים, שביקשתם את השתתפותי בפרויקט הנאה הזה, והנה התמונה שלי: אני מקבל עירוי במחלקת אשפוז יום המטולוגי בשערי צדק. מאי.

תודה לא-ל, שלום לי. אני חי ומתפקד, יוצר ומופיע ואוכל ללא הפסקה, אבל הכל בצל מחלת שרירים ארורה שמקשה עלי כל תנועה כמעט, והופכת אותי למסורבל וקשיש בהרבה מכפי גילי. אם אתם עוקבים אחריי בעמודים אלה וברשת, אולי נחשפתם לסיפור הדפוק שהוליד את העניין הזה. אם לא, אתקצר אותו בשורה: כדור שנטלתי לצורך טיפול מונע בבעיית כולסטרול, התגלה כלא מתאים לי, ובשל גילוי מאוחר מדי נגרם נזק רב לאחדים משריריי, בדמות מחלה אוטואימונית שפוגעת בשריר ומאיימת לחסל אותו. אני מטופל ומפוקח, אולם טיפול ממושך שעברתי הועיל רק חלקית ועל כן אני עומד לעבור סבב עירויים נוסף. מקווה שהוא יצליח.

ותוך כדי ההתמודדות הזו אני מגלה דברים. למשל, את הנתון המפורסם שלכל דבר מתרגלים. אני תופס את עצמי לפעמים מתייחס בטבעיות ובהיסח הדעת לאופן המאוד מוזר שבו אני לובש את מכנסיי (האמת שזה גם מצחיק) ומזדעזע. לא מעצם העניין אלא מזה שהתרגלתי. רוב הזמן אני בסדר, תודעתית, וגם פיזית, המחלה הזו מגבילה אבל היא אינה גורמת כמעט לכאבים, אז בגדול אני בסדר, אבל היא שם, היא שם. היא כל הזמן שם. ובאמצעותה אני מגלה שלא בדיוק משנה מה עברתי השנה וכמה טקסטים פוליטיים כתבתי ובפני מי הופעתי ואילו חוויות משפחתיות חוויתי. בסופו של דבר, הגוף הזה, הפרטי, הירך הזו השמנמנה שממש עכשיו אני נוגע בה, היא עיקר הדבר.

אז כן, באלבום העמוס הצטברו יותר מאלף תמונות חדשות (שנותרו מתוך עשרת אלפים). יש שם נכד חדש ונכדה שגדלה וחגגה שנה, ומופע מרהיב שרץ גם בימים אלה, ונופי איי יוון הקסומים וכנס יפה במינכן, ואיזה מאה מנות בצלחות מושלם, ובית ספר חדש ומצליח שהקמנו כמעט במו ידינו, וחגיגות אוהבות של יום הולדת 50 וקמפיין אחד קטן שהשתתפתי בו והרבה שגרת עבודה, שבמקרה שלי זכיתי שתהיה מעניינת ויצירתית.

ובכל זאת, את המקום הראשון תופסת תמונה מהוהה קצת, לא תואר לה ולא הדר, של איש יושב על כורסה ירוקה (מאוד נוחה, יש לציין) ומשתדל לחייך כדי שלא יראו את המיאוס שלו מן הצורך להיות תלוי בבקבוק התלוי כאן מעליו, ובסוף מתברר גם שלא בטוח שהוא יעיל.

אז הנה, פרקתי את זה כאן. מה לעשות שאדם קרוב אצל עצמו. כי בסופו של דבר, בתודעה האישית הפנימית, זו היתה השנה שהיתה, ומי ייתן ותכלה זו ומחלותיה ותחל זו ורפואותיה, עבורי ועבור כל מי שצריך את השירות הזה. וכשאתם מתפללים בראש השנה על רפואות וישועות - תזרקו מילה גם על יעקב בן יונה, שיחזור למגרש במלוא כוחותיו.

שיר זיו - מצאתי את מה שאבד לי

אפקט הקורונה לא פסח גם עלי ונדרשתי לקבל החלטות. מה לעשות? איפה אני רוצה לחיות? מהם הערכים שלי? (פחמימות זה לא ערך, מתברר).

וברצינות, כל השאלות שבמרוץ היומיומי נדחקו הצידה, כי תמיד יש דדליין, ילדות, חוגים, תור לרופא, סופר וירקן, אסיפות הורים, חברות, אימון כושר ואיזה פרק או עונה לגמוע בנטפליקס, צצו מאי שם. החלטות. בחירות.

השאלות הכי חשובות הן אלו שאנחנו לרוב מדלגים עליהן. אני, לפחות, דילגתי. במסלול שנקרא "החיים" מיהרתי לסמן וי על מה שצריך. צריך ללמוד, צריך תואר, צריך עבודה, צריך להתחתן, צריך עוד תואר, צריך ילדים (זה גם כיף סך הכל, ואני ממליצה), צריך להספיק. אבל בין לבין, משהו הלך לאיבוד. אתגרים, התרגשות, עניין מחודש, הנעה (וגם הנאה), כל אלו דברים שהלכו והתרחקו ממני. לא שכל יום היה דומה לקודמו, בעבודה עיתונאית כל יום הוא בדיוק ש ו נ ה מקודמו, אבל משהו היה מוכרח להשתנות גם במסלול שלי. משהו כבר לא עבד כמו שצריך.  

אז בחרתי. בחרתי לחזור ללמד. תעודת ההוראה שלי, שלא עשיתי בה שימוש, קרצה לי מהמדף. דווקא בשעה שמערכת החינוך קורסת, החלטתי להיכנס פנימה. אני חלק מארגון המורים, חתומה על 12 שעות פרונטליות בשבוע, נחושה להגיע ללב של התלמידות והתלמידים שלי, ולעורר בהם מחשבה. שואלים אותי למה בחרתי להתחיל דווקא עכשיו, והתשובה היא בגלל התלמידים. בואו, זו לא המשכורת ולא התנאים (גם לא החדשים. אגב, טרם הגיעו לחדר המורות מכונות האספרסו שהזמנו). בינתיים, המפגשים הראשונים עם התלמידים שלי השאירו לי טעם של עוד. מקווה שגם להם.

בחירה נוספת ערכתי עם בן זוגי. בחרנו להפריד כוחות, והמשפחה שלנו גרה בשנה האחרונה בשני בתים. לילדות שלי יש חדר בכל בית וזוג הורים שמדברים זה עם זה כל יום, אבל לא חיים יותר תחת קורת גג אחת. בשורה התחתונה, אחרי פחות מחצי שנה בסטטוס "גרושה", יש לי יותר זמן פנוי לעבודה וליצירה, ועכשיו יש גם יותר צחוק בחיי (אין לראות בפסקה זו המלצה להתגרש, טל"ח).

התחלות חדשות הן באמת כל מה שאומרים עליהן: מרגשות, מפחידות, מטלטלות. זה מסקרן, מוזר, לפעמים מלחיץ, ודורש ממני לפתוח את הראש ואת הלב לכיוונים חדשים.

אם גם אתם במקום הזה, של שינויים מורכבים, בעבודה, אני ממליצה לכם רק שתיהנו מהדרך. אנחנו הרי לא יודעים לאן נגיע, בואו ניהנה מהצעידה אל הלא־נודע.